שכחו מהחינוך. מהציונים. מבחינות המיצ"ב. מהבגרות.
קריינית: רוני מורג, עריכה טכנית: אלעד לוי
הם פחות חשובים מכפי שנדמה לכם, בעיקר כי החיים – האמיתיים, אם לצטט ראש ממשלה אחד – מתחילים רק אחריהם, וגם כי חילי טרופר, 38, אולי המורה הכי כריזמטי, מנומק ובולט בישראל בשנים האחרונות, אומר לכם להניח רגע את הציונים בצד ולהסתכל ישר קדימה: לעיניים של הילד שלכם.
"חלק מהבעיה של מערכת החינוך, הוא שהיא עברה לדבר בסטטיסטיקות וגרפים ונתונים, וקצת איבדה פנים ושמות", טרופר אומר כשאני מתעקש איתו שהחינוך הישראלי – שהוא מקדיש לו את חייו – מדשדש סביב המקום ה־29 במדד המדינות המפותחות (OECD), ועוד היד עם הגיר נטויה. "בסוף זה ילדים", טרופר אומר, "וכל ילד הוא סיפור אחר. יש ילד שאם הוא לא יעבור בגרות – זה כישלון יחסית למה שהוא רצה ויכול. אבל ילד שיבוא ויגיד לי, אחרי שניסה, 'חזרתי להאמין בעצמי', זאת הצלחה, בעיקר כשאני יודע שרק לפני שנה או שנתיים הוא רצה להתאבד".
טרופר יודע, כי הוא מוביל בשנים האחרונות את מגמת התשכחו־כל־מה־שידעתם בחינוך הישראלי. הוא מחבר רב־המכר "מקום בעולם: מחשבות על חינוך" (ידיעות ספרים), ומי שניהל במשך חמש שנים את בית הספר ברנקו וייס ברמלה – תיכון לבני נוער בסיכון שנשרו מכל מסגרת אחרת, או בקיצור: פחד אלוהים.
אני מסתכל על טרופר – בחור רזה, לבנבן, חמש יחידות חננה, ומנסה לדמיין אותו מול כיתה של בני נוער בסיכון ברמלה, שמסוגלים לאכול אותו כמתאבן זעיר לצד הקפה של הבוקר. זה לא קרה. למעשה, טרופר הביא את הילדים ההם להישג חסר תקדים: מאה אחוז מהם ניגשו לבגרות. הוא לא קוסם. הוא פשוט בא אליהם ממקום לגמרי אחר. הוא שבר את רוב המבנים הקיימים בכיתה – לפעמים פיזית – והוא הביא להם את יוני יעיש, 37, מוזיקאי בעלייה, שיכתוב איתם שירים על חייהם. יעיש, הייטקיסט לשעבר, עזב את עבודתו באלתא אחרי שפגש את הכריזמה של טרופר, ועבר ללמד במשרה מלאה בברנקו וייס את מה שהוא יודע: מוזיקה ומתמטיקה.
"אמרתי לו, תכתוב איתם את החיים שלהם", טרופר אומר. "והוא התחיל לשבת עם ילדים ולכתוב שירים. והם היו מביאים טקסטים מדהימים. ילדים שידעתי שהסיפור שלהם נורא מורכב, עם צלקות ענקיות, ופתאום ב־20 הדקות שהם יושבים עם יוני במקלט הם כותבים את החיים שלהם. כי מה שמערכת החינוך לא מבינה, זה שהסיכוי לפתוח לב של ילד עם חשבון ואנגלית הוא אפסי. תן לו מוזיקה, תן לו אפשרות לכתוב מילה, ודברים מדהימים קורים. זו בעיניי הבעיה עם מורים שבאים לפעמים יותר מדי מוכנים, מבושלים. בסוף חינוך זה מפגש בין אנשים, ודווקא מורים כאילו בוסריים, שלא למדו אלא פשוט אוהבים בני אדם, הם אלה שצריך לתת להם לשבת עם ילד".
וכך מצא את עצמו יעיש, נטול תעודת הוראה, מגיע לברנקו וייס כמורה "בלי שום פדגוגיה מוכנה מראש. כל ילד היה בשבילי אתגר – להוציא ממנו את הסיפור שלו. עם חלקם התחלתי פשוט בנגינה של עשר דקות".
וזה עבד. למעשה זה עבד טוב כל כך, עד שטרופר ויעיש מוציאים עכשיו דיסק, "חשבתי לעוף", ובו עשרה שירים שנכתבו בהשראת, או בסיוע, בני הנוער ההם, כשאנשים כמו שי פירון (שטרופר שימש בעבר כיועץ שלו), אלי אילדיס ומרים פרץ תורמים קולות. זה דיסק ניצחון, בעיקר כי המוזיקה שהלחין יעיש – רוק עכשווי ויעיל – הופכת את השירים לחומרי רדיו משובחים גם בלי קשר לסיפור שמאחורי. אבל הסיפור פשוט מצוין.
"היה לי את הילד הכי קשה בכיתה י', ילד שבציפורניים החזקתי אותו. מישהו שביום חורף אחד, תפס בכיתה את התנור בידיים ואמר למורה לאנגלית, עוד מילה אחת את אומרת, אני דופק לך את זה בראש", טרופר נזכר. "הוא היה שובר לי פיזית את התיכון. זו הייתה כיתה שעשויה מקירות גבס, ובסוף אותה שנה נשארו לי בה רק משקופי המתכת. הכיתה נהייתה אופן־ספייס, הרסו הכל. ואז הגיעה הבגרות במתמטיקה. חודשיים לפני אמרתי ליוני, אני רוצה להגיש את הכיתה הזו לבגרות במתמטיקה, ואיתו זה לא ילך – קח אותו, שב איתו, תלמד אותו מתמטיקה. לא בגרות, רק דברים בסיסיים. תוך חודשיים הוא הביא אותו באחד־על־אחד לבגרות במתמטיקה. והילד הצליח, סיים בגרות מלאה, התגייס".
••••
השאלה היא, מה בחור כמו טרופר – בנו של מייסד עמותת "גשר", הרב דניאל טרופר, אח לתשעה אחים ואחיות, ומי שבחר בקריירת חינוך כי "אני רוצה לשנות את העולם. לא במובן המגלומני ולא את כולו, אבל חינוך זה הכלי הכי אפקטיבי בעיניי לזה. כל היתר זה קיצורי דרך" – מה בחור כזה עושה ברמלה. במקום הכי קשה לחינוך. טרופר מודה שלא מעניין אותו להיות במקומות המבוססים יותר. "מי שבחר חינוך רוצה לעשות משהו עם משמעות. ואני נזהר מהכללות, אבל הרבה פעמים, דווקא בתיכונים המקיפים הענקיים בערים הגדולות יש משהו כמעט תעשייתי. יש שם איזה מין מכבש שעובר עליך – בגלל כמויות התלמידים וההורים. במקום שבו המטרה היא אחוז בגרות הכי גבוה כנוכחות קבועה, יש בהכרח סוג של מכבש. כשאתה עובד עם נוער בשוליים אתה באמת יכול לעשות חינוך. ואני מרגיש שהמקום שלי הוא לדחוף למעלה את החבר'ה שלמטה. הבגרות היא עדיין כלי מאוד אפקטיבי, אבל אני עושה עם ילד כזה בגרות כי אני רוצה להראות לו שהוא לא פחות טוב מאחרים, אני רוצה שהוא יחווה הצלחה, לא כי אני צריך להראות אחוזים לאיזה מקומון או ראש עיר. רוב הזמן אני מתעסק בדבר שבשבילו באתי: לגעת בנפש של ילד, לעזור לו לעשות את הדרך שלו. לפתוח לו דלת. זו זכות ענקית שקיימת בעיקר במקומות היותר מוצלים. במקומות שהם תחת פרוז'קטור, יש מכבש".
איך אתה מרוויח את האמון של תלמידים כאלה?
"אני ניגש אליהם בגובה העיניים, ובהתמדה, ובעקשנות. בסוף מה שהם רוצים זה עקשנות. אם גם אחרי שהוא צעק עליי, ושבר לי את החלון של הרכב, וזרק כיסאות, אני עדיין בא יום אחר כך לכיתה ומלמד אותו, זה הדבר שבסוף יגייס אותו. ההבנה שלא משנה מה יקרה, אני אוהב אותך לא פחות. אז אתמול עשית מעשה חמור, הייתה תגובה, היה עונש, ומחר בבוקר מתחילים מהתחלה. ועוד פעם ועוד פעם".
יוני: "יש להם חושים מאוד חדים. הם רואים אם אתה בא מהמקום האוהב, המכיל, המעריך, הלומד, שבא להצמיח וצומח ביחד, או שאתה בא מהפטרונות, מ'בוא אני אראה לך איך חיים בצורה נכונה'".
חילי: "והם מזהים כל זיוף. אם באת להציל אותם, אף אחד לא מחכה לך – הם יזרקו אותך. אם באת לעשות עליהם סיבוב – הם יעשו עליך סיבוב. אם אתה מפחד מהם – הם יזהו את זה ויבריחו אותך".
אז מה הגישה הנכונה?
"להחזיר להם את התקווה. כי אחרי שנים שכולם, כאילו אומרים להם שמאמינים בהם וסומכים עליהם, אבל מכיתה ג' שמים אותם עם המורה הגרועה, ותמיד כשיש מבחני מיצ"ב הם בכיתה שמוציאים לסיור בחיריה כדי לא להרוס את הסטטיסטיקה, ותמיד כשהמפקחת באה לביקורת, הם החבר'ה ששולחים לאולם הספורט – אחרי כל זה אתה בא ומאמין בהם באמת. ייכשלו 20 פעם, תיתן להם את ההזדמנות ה־21. תישאר אחרי הלימודים, תלך אליהם הביתה, תנסה מפה, משם, תפעיל את יוני. כי אתה אוהב אותם באמת. גם אחרי שהם יצחקו עליך, ישפילו אותך, לא יכינו שיעורי בית – אתה אוהב אותם באותה מידה. ואתה מציב להם דרישות גבוהות. כי לגשת אליהם מהמקום הנמוך, המסכן, החלש – זה לא לכבד אותם באמת. לכבד אדם זה דווקא לקרוע אותו. לדרוש ממנו. לתבוע ממנו. אם אתה מוותר להם, הם מבינים שהם חלשים וקטנים. אבל אם הם רואים בעיניים שלך שהם חזקים, שאתה דורש מהם לא פחות מאף אחד אחר – הם יעבדו. היינו הכי קפדנים איתם על זמנים, השארנו אותם אחרי הלימודים שישלימו חומר".
איך אתה מסוגל לכפות את זה על מישהו כזה?
"אתה שואל אותו למה הוא בא לבית ספר. כי הם מתים להיות בבית ספר. אתה מכיר את התלמידים האלה שבאים כל יום לבית ספר רק כדי להגיד, זה בית ספר דפוק, אני יותר לא בא לפה בחיים? הילד הזה, בסאב־טקסט אומר לך: אני מת להיות פה ולא יודע איך, קשה לי, תן לי יד, תעזור לי. הרי אם לא הכנסת אותם כי הם איחרו, הם יקללו אותך ויטפסו על הגדר, ירצו להיכנס פנימה כדי להפריע. כי הם רוצים, ברובם, להיות חלק. מהצלחה, מנורמטיביות, מתחושה שהם לא בודדים בעולם".
זה לא מחזיר אותך הביתה בסופו של יום מרוסק לגמרי?
"כמו עם הילדים הביולוגיים שלנו – הם גם מרוששים את הנפש שלנו, שואבים הכל, והם גם הדבר שהכי ממלא בחיים".
••••
קשה להאשים את טרופר ויעיש בנאיביות – המלחמה היומיומית הזו בשטח בנוי תקלף מכם כל שארית מזה – אבל הם כנראה ממש טובים בדחיית סיפוקים. "אם ילד השקיע וניגש לבגרות ונכשל – בעיניי זו הצלחה", יעיש אומר. "ההשקעה והתהליך וההתמודדות – הם הניצחון, גם אם אין לו בגרות. הבגרות תבוא".
טרופר הולך אפילו רחוק יותר: "אפילו ילד שנשר מבית הספר – לכאורה כישלון מוחלט שלי – לפעמים אחרי שלוש שנים אני פוגש את הילד הזה, והוא כוכב־על בצבא, והוא יגיד לי שהוא הצליח בזכות מה שהיה לו בבית הספר. אז דברים מהדהדים, ופרספקטיבה בחינוך היא כלי הכרחי. גם הילד הזה שהעמיד מולך חומה, יש בה סדקים. השעה של כולם תגיע, איתך או בלעדיך. אתה טומן זרעים שייתכן שיבשילו בעוד 20 שנה, כשאתה כבר לא תהיה בקשר עם הילד הזה".
טרופר, שמתגורר בנס־הרים עם אשתו צופית וארבעת ילדיו הפרטיים, סיים את הקדנציה בברנקו וייס כעבור חמש שנים וכיום הוא מנהל את אגף החינוך, הרווחה והתרבות בירוחם. יעיש, שמוציא במקביל גם אלבום סולו ראשון, ממשיך ללמד נוער בסיכון, בעיקר בכפר הנוער קדמה.
את התקציב להקלטת "חשבתי לעוף" גייסו במימון המונים ב"הדסטארט" והתוצאה – שכוללת טקסטים שנכתבו ברובם על ידי טרופר והולחנו על ידי יעיש – מורכבת משירים נהדרים הצוללים לתוך תודעתם של הישראלים שנותרו בשולי הדרך, "פריפריה, נוער בסיכון, עולים חדשים, אנשים שהם לא במיינסטרים הישראלי, אנשים שהיו להם חלומות ומשהו כיבה אותם", אומר טרופר.
"פעם חשבתי לעוף, אך זה עבר לי/ כובל את עצמי בשלשלאות/ נגרר עם משקולות/ האופק נצמד לפניי", מתוך שיר הנושא, היא אולי שורת המפתח של הדיסק כולו. השיר "להיות אורג" של המשורר ארז ביטון עוסק בתופעת ההסללה ("בבית חינוך עיוורים בירושלים/ היה אדון צבי המנהל/ מציג אותי/ בפני האורחים של המוסד/ ואומר: הילד הזה כשיגדל/ נתקין לו רצועה אחת על כתף שמאל/ ורצועה אחת על כתף ימין/ ונעשה אותו אורג").
זה דיסק מלא ביופי שובר לב, דיסק מהסוג הנדיר שהקונספט לא מעיק או מאפיל עליו, וחוויית ההאזנה המרשימה לכשעצמה רק מתעצמת בזכותו. אבל המוזיקה לבדה לא תרפא את מערכת החינוך הישראלית מהמקום שבו גם טרופר מודה שישנה בעיה – ולאו דווקא בעיית הדירוג מול שאר המדינות המפותחות. "אני פחות מתרגש מהמיקום שלנו במדעים ובמתמטיקה, אבל אני מודאג כי אני רואה מה קורה לילדים שהגיעו לכיתה א' עם תשוקה גדולה – ואין ילד שלא הגיע בעיניים ענקיות שרוצות לטרוף את העולם – ואתה כמעט יכול לראות פיזית איך כל שנה העיניים שלהם טיפה מצטמצמות, ובכיתה י' אתה מקבל ילד שרק רוצה לסיים עם זה כבר. ואתה יודע שבכיתה א' היו לו חלומות שיכלו להעיף את התקרה של הכיתה לשמיים. וזה הסיפור".
איפה לדעתך הבעיה?
"שמערכת החינוך איטית ומסורבלת יחסית לעולם המשתנה. צריך להבין, שבעבר הדרך היחידה לקבל מידע על העולם היה המורה. לי לא היה אינטרנט עד סוף התיכון. היום המורה, במובן של מקור ידע, הפך להרבה פחות רלוונטי. אתה יותר מלמד אותם איך ללמוד, איך לקחת את הידע שיש ולייצר אינטגרציה, להבחין בין עיקר לטפל, ובעיקר איך לתרגם את זה לכדי משמעות לחיים שלהם. ויש מורים ששינו את מבנה הלמידה, שיוצרים סקרנות, שעושים פרויקטים. הם מעטים, אבל הם יהפכו לרבים. צריך לשבור את מבנה ההוראה הקלאסי. להבין שהרבה פעמים המורה הוא האדם שנשאר לילד כמישהו שאפשר לייצר איתו תקשורת. אז הייתי משקיע בזה: לשבת עם ילדים ולדבר איתם. להרגיש אותם. מוזיקה במובן הזה היא כלי נורא אפקטיבי. והייתי משנה את כל שיטת הלמידה ללימוד סביב פרויקטים, סביב יצירה".
למשל?
"היה לי ברמלה מורה לאנגלית, שלפני שהוא הגיע אליי בתור מורה, היה שף. וזה היה הכוח שלו. גייסתי תרומה, בנינו מטבח, והוא היה מעביר שיעורי אנגלית וגיאוגרפיה במטבח: היו מכינים מאכלים ממקומות שונים בעולם, כל השיעור מבשלים, ומותר לדבר רק באנגלית. אז לא כל השיעורים יכולים להיות כאלה, אבל העוגנים צריכים להיות רלוונטיים לעולם של הילד, ולאפשר לו ליצור".
מה לגבי חינוך למצוינות?
"זו זווית כזאת קטנה בחיים. כל אחד שעבר את גיל התיכון והאוניברסיטה שואל את עצמו למה השתגענו כל כך, למה הייתה ההתחרפנות הזאת סביב הציונים. ולמה למדוד מצוינות – שזה סיפור כל כך גדול ושלם ועמוק – על פי ציונים? בעיניי מצוינות היא חברתית, ערכית, אנושית וגם לימודית. אחרת אתה הופך ילד לציון. אני מתרגש הרבה יותר מתעודה שיש בה מלל, שאתה מרגיש שהמורה כתב על הילד משהו, ראה בו משהו. מחקרים הראו, שהמקום שבו הכי הרבה ילדים מרגישים תחושת כישלון, הוא הכיתות של המחוננים".
וקמפיין "לתת חמש" של נפתלי בנט?
"אני עם בנט בעניין הזה, ואני מורה להיסטוריה שסיים שלוש יחידות מתמטיקה בציון 58. אבל באיזשהו שלב הם הלכו רחוק מדי עם הקמפיין, כאילו מי שלא ניגש לחמש יחידות הוא לא טוב מספיק. ואני חושב שהם הבינו את זה ולקחו צעד אחורה".
בכלל, הפחד הגדול של טרופר הוא מפטרונות או התנשאות מעל תלמיד כלשהו. דווקא אחרי שעבד עם הילדים החלשים מכולם, טרופר כבר יודע להיזהר. "נקודת הפתיחה היא כאילו שאני, החזק, בא להציל את החלש, אבל די מהר אתה מגלה שזה מורכב יותר, כי בהרבה מקומות, החבר'ה שאנחנו עובדים איתם שמים אותנו בכיס הקטן. העוצמות שלהם, האומץ והכוח שיש לילדים האלה, מבתים מפורקים, אחרי 7,000 כישלונות, לקום ולנסות עוד פעם, לעשות את הדרך, לקום בבוקר ולהרים את עצמם מחדש – זה הרבה יותר מרשים מהדרך שלי ומהמקום שממנו אני מתמודד. אלה כוחות שהלוואי עליי".
