הציר משוחרר
מאז התקפת הטרור הקטלנית בדרום לפני חמש שנים, לא הורשו אזרחים לנסוע על כביש 10. בחג סוכות יורמו מעליו המחסומים. סגן עדה ביבי מגדוד קרקל מסבירה למה זה יקרה למשך שבוע בלבד: "מחבלים עדיין מתצפתים עלינו". תומר נחמני מרשות הטבע והגנים קורא למטיילים להגיע: "חבל לפספס את כל היופי הזה". ועופר הר–טוב מהחאן המבודד מקווה שהתקדים יוביל לשינוי קבוע: "כשאתה נוסע בצפון, יש דגלי חיזבאללה מטרים ממך. אני מצפה שיידעו להגן עליי גם כאן"
זה כביש שומם, שמלבד הצבא איש לא נוסע עליו. חוצה את המדבר לרוחבו, ממערב לדרום־מזרח, מטפס על רמות נישאות וצולל בפיתול נחשי למישורי הישימון. שקט כאן כל כך, שמשבי הרוח החלושים נשמעים כשריקות צורמות למרות שאתה עומד על תל ושערך לא נפרע. אולי בגלל זה עצרנו את הרכב והבטנו בעניין בשני חרדוני מדבר מצויים אשר תינו אהבים על סלע לצד הכביש, ויותר משאנו נעצנו בהם עיניים - הם נעצו בנו, לא הבינו מאין באנו. בעלי החיים התרגלו שמזה חמש שנים איש לא מפריע כאן את שלוותם, מלבד סיורי הצבא שגם הם לא סדירים.
כביש 10, 182 ק"מ של אספלט הנמתחים במקביל לקו הגבול הבינלאומי בינינו לבין מצרים. מתחיל בתוך הרצועה, ברפיח ליד הים, ונגמר בצומת סיירים בערבה. אין עוד כביש כזה בכל הארץ הזו. קודם כל בגלל הנוף המרהיב של המדבר, הנגב מצד אחד ומרחבי סיני מצידו האחר של הגבול. דרך שנוסעים עליה, ומכל מטר, מכל עיקול, מתגלה נוף בראשיתי של מצוקים תלולים ומישורים הנמתחים עד קו ההרים של סיני. ייחודו לא רק בנוף המקיף אותו, אלא גם בעובדה כי למרות שמדובר בכביש שרוב־רובו נמצא בשטחה הריבוני של ישראל, הוא סגור לנסיעת אזרחים מתוקף צו של אלוף הפיקוד. יום שלם נסענו עליו ולידו, בליווי מיוחד של הצבא, והיינו האזרחים היחידים בכל המרחב העצום הזה.
בחג סוכות, החל מיום שני הקרוב, למשך שבוע בלבד, יתיר צה"ל את הנסיעה על הכביש בקטע שבין עזוז להר חריף בשעות היום. זה קטע של כמה עשרות קילומטרים המספרים בעצם את סיפורו של כביש הנוף הנחשב ליפה ביותר בישראל: חוצה טבע מופלא לצד גדר גבול חדשה ואימתנית, שבעה מטרים גובהה, הקלועה בסבך מתכות שכל תכליתן למנוע ממבקשי מקלט, מהגרי עבודה וגורמי טרור לחדור ארצה.
הברחות בכל מחיר
באוגוסט 2011 אירע פיגוע על כביש 12, ליד מעבר נטפים על גבול מצרים. המחבלים התפצלו למספר חוליות והתקיפו שני אוטובוסים של אגד ורכבים פרטיים. כוחות הצבא והימ"מ שהוקפצו לאירוע חיסלו שבעה מהמחבלים ופצעו אחרים שנסו חזרה אל תוך סיני. שמונה ישראלים נהרגו. כביש 12 וכביש 10 המתחבר אליו נסגרו לתנועה, וכוחות צה"ל עיבו את נוכחותם באזור. כעבור מספר חודשים נפתח כביש 12 מחדש לתנועת אזרחים, אך כביש 10 נותר סגור מאז.
לאורכו של הכביש אין כמעט יישובים. גם לבודדים הסמוכים אליו ישנם צירים חלופיים. לקדש ברנע וכמהין מגיעים על כביש 211 מצומת טללים. לעזוז פונים שמאלה בניצנה ונוסעים על כביש משובש, לא מתוחזק, הנמתח במקביל לכביש 10. לכן לא נרשמה מחאה של תושבי האזור. את סגירת הכביש הם קיבלו בשתיקה, בהבנה שמדובר בכורח הנסיבות הביטחוניות.
עופר הר־טוב, תושב היישוב המבודד עזוז והבעלים של חאן בארותיים, בית הארחה מדברי בלב הישימון, אומר שסגירת הכביש הרחיקה את תושבי המקום ממצפה רמון, המרכז העירוני הכי קרוב, בעשרות קילומטרים. במקום 70 ק"מ על כביש 10 עד הר חריף ומשם בכביש פנימי לכיוון בה"ד 1 הסמוך למצפה רמון, עתה התושבים נדרשים לנסוע 120 ק"מ, 40 דקות יותר. "זה הבדל משמעותי, אבל אני לא יכול להגיד שהוא שיבש לנו את החיים בצורה קיצונית. כביש 10 הוא לא עורק החיים שלנו שעליו היינו מגיעים הביתה. מה שכן, הסגירה שלו גרמה לכך שהמון מסלולי טיולים שיוצאים אליו, או מגיעים אליהם דרכו, התארכו מאוד. מסלול נחל אילות מתחיל בבורות לוץ ואפשר לסיים אותו בהר חורשה על כביש 10 ולהגיע לפה ב־20 דקות. מאז שהוא נסגר אתה צריך לג'עג'ע לפה דרך השטח, וזה האריך את הנסיעה ב־4־3 שעות".
הוא הגיע לעזוז לפני 30 שנה, בדיוק כשפתחו את הכביש. הציר לא חצוב בתוך המדבר, אלא עולה ויורד על תוואי השטח, והנוסעים עליו יכולים ליהנות מהטבע בכל נקודה. במשך שנים לאורך רובו לא הייתה גדר גבול. במקומות שכן, גובהה היה חצי מטר בלבד ובחלקים נרחבים היא הייתה שכובה על הארץ. "נסעת על הכביש ויכולת להסתכל פנימה אל סיני, ליהנות מכל היופי הזה. היו פה הברחות סמים וסחורות ומעבר חופשי של מסתננים מאפריקה. היו בקרים שבמרכז החאן מצאנו קבוצות של כמה עשרות סודאנים ואריתריאים שהתיישבו על הארץ עד שהצבא בא לאסוף אותם. הם לא באו להיתקע בעזוז. מאז שהגדר החדשה הושלמה הסיפור הזה נגמר.
"עד הפיגוע הכביש היה נסגר רק כשהיו התרעות, בצורה נקודתית, לכמה שעות או ליום־יומיים. התנועה עליו הייתה לאור יום כי בלילה אין עליו תאורה והוא צר, לא הכי בטוח. אתה שואל אותי למה הוא סגור עכשיו? זה בגלל שככה הכי נוח לצבא. יצרו רצועה סטרילית שאין עליה תנועה של אזרחים, וזה הכי קל. המדינה שלנו היא מדינה מאוימת, והדעת לא סובלת שיסגרו כביש בשטח ריבוני, גם אם הוא עובר ליד גבול. אם מחר יתפתח פה איום במרחב לעומק של שבעה ק"מ, אז יסגרו את כל הכבישים בטווח הזה? כביש הצפון על גבול לבנון נסגר רק כשיש התרעות. אתה נוסע עליו ורואה במרחק מטרים ספורים דגלים של חיזבאללה, ועדיין הכביש פתוח. אף אחד לא מעלה על דעתו שבגלל כמה דגלים של חיזבאללה יסגרו אותו. אני מצפה מהצבא שיידע להגן עליי כאזרח בכל מקום בשטח ישראל".
הרכבים היחידים שנוסעים עכשיו על הכביש הם של גדוד קרקל המחזיק את הגזרה. מפקדת המחלקה, סגן עדה ביבי, והחובשת הגדודית, סמ"ר הילה לוי, לקחו אותנו למצפור בר־לב כדי שנהנה מהנוף. אפשר להגיע אליו רק על נסיעה בכביש 10. יושב מול אבן גבול 27, המצפור משקיף על ואדי מלחי, מישור מדברי עצום הנסגר מדרום בשרשרת הרים. ג'בל חלל (הילל) נראה באופק של סיני, וממזרחה לו נשקף ואדי אל־עריש, הגדול בנחלי סיני. את העמק תחתינו חוצה הכביש לאבו־עגילה ולתעלת סואץ. זה לא עוד עמק: מכאן פרץ צה"ל אל תוך סיני במלחמת השחרור, מלחמת קדש ובששת הימים.
על פי סגן ביבי, גורמי הטרור בצד השני, שנשבעו אמונים למדינה האיסלאמית, מתצפתים על כוחות צה"ל הנעים בכביש. "הם לא יושבים על הגדר, אבל אנחנו יודעים שהם שם, כך שאין שאלה אם יתרחש פה אירוע ביטחוני, השאלה היא מתי. וזה לא רק איום פח"ע - אנחנו מתמודדים גם עם איום של מבריחים שמגיעים עם חוליית רתק כדי להוציא את ההברחה לפועל בכל מחיר".
באוקטובר 2014 הבחינו תצפיתניות של הצבא בהברחת סמים על גדר הגבול, בסמוך לכביש. כוח של שני רכבים מקרקל בפיקודה של סרן אור בן־יהודה יצא לנקודת ההברחה ואחד מהם התהפך כשנסע בעיקול. סרן בן־יהודה, שהייתה ברכב השני, דיווחה על ההתהפכות והמשיכה לעבר הגדר, שם נתקלה באש מצד המבריחים. הקשר שלה נפצע מירי והיא רצה לעברו ונפגעה בעצמה. למרות זאת המשיכה לנהל קרב יריות מול כמה מוקדי ירי. על עוז רוחה הוענק לבן־יהודה צל"ש. "כרגע הכל שקט, לא קורה כלום", אומרת המ"מית ביבי ומביטה אל מעבר לגבול, "אבל זו גזרה שקשה לצפות אותה. אם הכביש היה פתוח לאזרחים והם היו נקלעים לאירוע הברחה חמה, זה היה בעייתי. נכון, גם על גבול לבנון יש הברחות סמים, אבל המבריחים לא באים עם חוליות רתק של חמושים".
החוג"דת לוי אומרת ששקט פה בזכות מאמצי הצבא. "אבל אם אתה שואל אם לא כואב לי שהיופי הזה נמנע מאזרחים, אז כן, זה מפריע לי. קל להיבלע פה בטבע. תסתכלו סביב, זה מקום מהמם, לדעתי הכי יפה בארץ. וזה שלנו, אין על זה ויכוח. לא ידעתי שיש יופי כזה בנגב עד שהגעתי לכאן בתור חיילת. עד אז חשבתי שהמדבר שלנו זה מה שראיתי מהחלון של הרכב בדרך לאילת. אבל יש עוד שטח עצום בגודלו, בתולי יותר, פראי יותר. ומה שכואב - שזה טבע שנמנע מהאזרחים לטובת ביטחונם".
סטייל גבעת חלפון
לא הרחק מעזוז, בסוף דרך עפר שממנה ניתן לעלות לכביש, הגיחו מתוך המדבר שני פראים, חמורי בר שרצו זה אחרי זה. יש פה גם שועלי צוקים, צבועים, קרקלים, זאבים, ראמים, יעלים, צבאים, וכמובן חרדונים. גדלים כאן עצי שיטה, אלה אטלנטית, רֹתמים וריבס המדבר, פרח שפריחתו יפהפייה. מעל מרחפים ודואים מיני דורסים כמו נשר, רחם, בז ועיט. כל אלה חיים בתוך שמורת הטבע הכי גדולה בארץ, למעלה ממיליון דונם שטחה, שמורת הר הנגב, שכביש 10 חוצה לרוחבה.
תומר נחמני, מנהל מרחב הר הנגב ברשות הטבע והגנים, אומר שהכביש תוכנן במכוון כך שלא רק יעבור בצמוד לגבול הבינלאומי ויחבר בין מוצבים, אלא יהיה גם דרך נוף. "לפני כביש 10, כשרצו להגיע למוצב בהר שגיא שישב בו כוח סטייל גבעת חלפון, נסעו דרך מעבר ערוד. היה לוקח יום שלם של נסיעה ממצפה רמון כדי להביא אספקה של מים ואוכל. ועדיין, את הכביש הזה לא בנו באוריינטציה ביטחונית. בהרבה מקומות הוא מתרחק מהגבול כדי לא לפספס נופים. הוא עובר במקומות גבוהים, מגיע למצפורים. את הגבול החדש תיכננו שיעבור בתוואי נמוך יותר מהכביש. אתה נוסע ולא רואה מולך גדר גבוהה. הגדר בנויה במדרון תחתון, אתה רואה את הקצה שלה. זה כביש שזורם עם הנוף, עובר ליד בורות מים ותצפיות, והייתי שמח שיפתחו אותו לתנועת אזרחים.
"המטרה שלנו ברשות, מעבר לשמירה על הטבע, היא לאפשר לאנשים לבקר בטבע, לחוות אותו ככל שניתן. סגירת הכביש מקטינה משמעותית את מספר המטיילים באזור. חלק מהאנשים מסיקים שרגיש כאן ביטחונית ומפחדים להגיע. הם מפחדים לישון בחניוני הלילה הסמוכים למסלולי הטיולים. מאז שהכביש נסגר הרבה פחות אנשים באים. גם עלינו, הפקחים בשמורה, זה מקשה. יש פה שני פקחים שאמורים להגיע לכל מקום באזור, לעקוב אחר הצמחייה ובעלי החיים, ובגלל שהכביש סגור הם צריכים לנוע חמושים ולהיות מלווים על ידי הצבא".
זה הגיוני מבחינתך?
"היו פה כבר אירועים ביטחוניים. בצד השני אין לנו את שווייץ. אף פקח לא אמור למות בשם השמירה על הטבע".
כשהגענו ביום שני השבוע לשמורה הגדולה שהכביש חוצה, מצאנו את נחמני ואנשיו מציבים שלטי הכוונה למסלולים השונים. אנשי הרשות מצפים שבסוכות, כתוצאה מפתיחתו הזמנית של הכביש, יגיעו לאזור אלפי מטיילים. הר־טוב מחאן בארותיים אומר שעם כל הביקורת שיש לו, אפשר גם לפרגן לצבא על ההחלטה לפתוח את הכביש, ולו רק לשבוע. "הכי קל זה לא לעשות כלום, להשאיר את המצב כמו שהוא. מדובר בהחלטה אמיצה גם של אלוף הפיקוד וגם של מח"ט הגזרה. אני רק מקווה שזה מסמן שינוי במדיניות שתוביל לפתיחת הכביש באופן קבוע".
נחמני מדבר על חלון הזדמנויות לבוא ולבקר כאן. "תסתכלו איזה נופים", אמר, וכולנו סרקנו את המרחב סביבנו. "ליופי הזה התכוונתי. תראו את הצד המצרי, את הפתחה העצומה, מרחבי סיני, ומהצד שלנו את המסלעות עם הפסים השחורים שנראים כמו קווי גובה. תראו את כל היופי הזה. חבל לפספס את ההזדמנות הזו".
