היו זמנים בוושינגטון. היו זמנים בבירת ארה"ב שבהם חגגה העיר כשהתכנסו בה שרי אוצר ונגידי בנקים מרכזיים מהמדינות החברות בקרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי למפגשם השנתי. ארוחות בוקר במועדונים, ארוחות ערב במלונות, קבלות פנים במוזיאונים. מאות לימוזינות סותמות את הרחובות והשדרות, לצד קבוצות של מפגינים זועמים ונשיאי ארה"ב הפותחים בנאום רחב יריעה את דיוני המליאה של הקרן והבנק.
היו זמנים וחלפו. הכנס של כ־1,000 עושי המדיניות הכלכלית העולמית נערך השנה בוושינגטון בשיא הצניעות ובשיא הפתיחות, דומה מאוד לוועידות פומביות המתקיימות בחסות (משולמת) של מוסדות פיננסיים ואמצעי תקשורת. אף מסמך לא נותר סודי, כל הדיונים צולמו, שודרו והועלו לרשת. הנשיא אובמה העדיף לכתוב מאמר מלהופיע לנאום. הלימוזינות התמעטו, ואף מפגין לא נשא שלט מחוץ לארבעת הבניינים המסיביים המאכלסים את הבנק העולמי ואת קרן המטבע הבינלאומית. אף שמזג האוויר הסתווי והנוח והשלכת הזהובה־האדומה הזמינו שהות בחוץ.
קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי הוקמו בשלהי מלחמת העולם השנייה על ידי בעלות הברית כדי למסד שיתוף פעולה כלכלי גלובלי ולמנוע את הישנות המשבר המתגלגל ממדינה למדינה ומרושש את תושביה, כפי שקרה בשנות ה־30 של המאה הקודמת. המשבר הכלכלי הגדול ההוא, שראשיתו ב־1929, נחשב לסיבת הסיבות לעליית הנאציזם. המנצחים נשבעו שלא לאפשר את חזרתו. בהנהגת הכלכלנים הטובים בעולם החופשי אז, התכנסה באתר הנופש ברטון וודס בארה"ב ועידה שהולידה את מערכת הסיוע והכסף הבינלאומית, ובמרכזה קרן המטבע והבנק העולמי.
קרן המטבע נועדה להושיט סיוע זמני למדינות הנקלעות בקושי לממן את הגירעון במאזן התשלומים. הבנק העולמי נועד לממן השקעות ארוכות טווח בפיתוח של משקים לא מפותחים. סיוע הקרן הותנה ברפורמות בניהול המדיניות התקציבית ומדיניות הסחר והמטבע, סיוע הבנק הותנה בקידום כלכלת שוק חופשי. אחד מעקרונות היסוד של אמנת קרן המטבע הבינלאומית היה לשמור על שערי חליפין קבועים בין המטבעות ולאסור פיחותים, פרט למקרים קיצוניים ובאישור הקרן. הרעיון של "מטבע עולמי", שהגה הכלכלן ג'ון קיינס, נדחה בברטון וודס כלא מעשי מבחינה פוליטית.
40 מדינות הצטרפו מיד לקרן המטבע ולבנק העולמי. כולן מערביות. סטלין אסר על המדינות הקומוניסטיות להצטרף לשני המוסדות, שבהם ראה שלוחות של הקפיטליזם האמריקאי. לא בלי סיבה: כל מדינה החברה בקרן המטבע הבינלאומית התחייבה לקנות מכסה של מניות ייסוד שהוקצו לה בהתאם לעוצמתה הכלכלית — שיטת הקצאה שהבטיחה מראש את השליטה המעשית של ארה"ב בדירקטוריון. השליטה בבנק העולמי קצת שונה, אך התוצאה זהה.
מערכת שערי החליפין היציבים שקידשה קרן המטבע הבינלאומית התפוררה לחלוטין בשנות ה־70 של המאה ה־20. בשנות ה־80 החלה קרן המטבע לייצר כסף משלה, המכונה "זכויות משיכה מיוחדות". בשנות ה־90 הצטרפו אליה המדינות הקומוניסטיות לשעבר, ובשנות האלפיים החליפו הזרמים האדירים של השקעות חוץ פרטיות את המימון הניתן במשורה למדינות המתפתחות על ידי הבנק העולמי. כיום חברות בקרן המטבע ובבנק העולמי כ־200 מדינות — ובכל זאת שני המוסדות ירדו מגדולתם, השפעתם נחלשה מאוד, משאביהם הידלדלו ועצתם כבר לא מבוקשת כמו בעבר. ועדיין הם, לצד ארגון הסחר העולמי, נתפסים כשומרי החותם של משטר כלכלי בינלאומי פתוח, יציב, מסייע ותחרותי.
ישראל, מדינה מפותחת, לא נזקקת זה עשרות שנים לא לסיוע מקרן המטבע הבינלאומית ולא למימון הבנק העולמי. היא בצד הנותן, לא המקבל. זכויות ההצבעה של ישראל נמדדות בשברירי האחוז, אך לכלכלניה יוקרה רבה בצמרת המקצועית של המוסדות הללו. שני נגידי בנק ישראל, פרנקל ופישר, כיהנו ככלכלנים ראשיים בקרן המטבע, ונגיד נוסף, מיכאל ברונו, מילא תפקיד דומה בבנק העולמי. הנגידה קרנית פלוג זכתה זו השנה השנייה ברציפות בתואר של ראשת בנק מרכזי מצטיינת.
היא ושר האוצר משמשים כנציגיה הרשמיים של ישראל בשני המוסדות. אחד מהם נואם בשם המדינה בישיבת המליאה של הכנס השנתי, הנערך שנתיים בוושינגטון ומדי שנה שלישית בארץ אחרת; בשנה הבאה באינדונזיה. יתר הזמן מוקדש מסורתית לפגישות אישיות ובלתי אמצעיות. הן העיקר, הן הטעם לבוא השרים, הנגידים, הפקידים הבכירים וראשי הבנקים המסחריים לכנסים האלה. והעיתונאים: עד לפני כמה שנים אף עיתונאי כלכלי רציני לא החמיץ את האירוע שסיפק תמונת מצב ישירה, מגוונת ומקיפה מאין כמותה של התקוות, החרדות, הציפיות והאכזבות של שועי הכלכלה המדינית העולמית. גם מהארץ היינו באים בהמונינו, סובבים באולמות ובמסדרונות וניזונים ממידע גלוי, מהדלפות בשפע וממתחים היסטוריים בלתי חולפים בין לשכות בנק ישראל והאוצר.
לא אשכח את חילופי המהלומות המילוליות באחד מכנסי קרן המטבע בוושינגטון בין שר האוצר בייגה שוחט לנגיד בנק ישראל יעקב פרנקל (השנה נעדר השר משה כחלון מהכנס, וטעמו עימו). ולא אשכח את ערב יום הכיפורים בבית הכנסת הקונסרבטיבי הגדול במרכז הבירה האמריקאית, בנוכחות מלוא האליטה הכלכלית היהודית הבינלאומית, וקצר אורכו של המדור הזה מלמנות את כולה.
היו זמנים, לא ישובו עוד. בשנים האחרונות הגיעו מישראל לכנסי קרן המטבע פחות ופחות עיתונאים כלכליים; גם אני לא נסעתי. השנה חזרתי (חלקית, כאורח בנק הפועלים) ומצאתי מציאות אחרת. מצב הכלכלה העולמית, למדתי בוושינגטון, כה שברירי, כה נתון להפתעות רעות, כה חשוף לקפריזות של פוליטיקאים, כה מושפע מהרוח הרעה של הפופוליזם הלאומני החדש, עד שעולה בו מחדש המשקל הסגולי הייחודי של שני המוסדות הוותיקים הללו, המסמנים את ההמשכיות והיציבות. כשהמנכ"לית הצרפתייה של הקרן, כריסטין לגארד, אמרה בדברי הפתיחה: "העולם זקוק בדחיפות לאמנה חברתית חדשה משום שהצמיחה הכלכלית הגלובלית איטית מדי ופוסחת על רבים מדי", דבריה ביטאו את רחשי הלב ותובנות השכל של המכונסים בוושינגטון. אבל איך מגיעים לאמנה עולמית נגד פופוליזם ונגד עוני, בעד תיקון חברתי ובעד תנועה חופשית של סחורות, דעות ואנשים? הלכתי להקשיב לדיונים, השתתפתי בכמה מהם, רצתי למפגשים ולא קיבלתי תשובה. אפילו על העובדות יש ויכוח. האם האי־שוויון גדל והעמיק אחרי המשבר הפיננסי, כגרסת הדעה הרווחת, או הצטמצם, כגרסת הנתונים הסטטיסטיים שהובאו בפרסום מקיף חדש של הבנק העולמי, "לטפל באי־שוויון"? האם הסחר הבינלאומי החופשי, המכונה גלובליזציה, מיטיב רק עם שכבה יחסית צרה של בעלי מקצועות מבוקשים על הגלובוס, או שהנהנים הגדולים ממנו הם דווקא עניי העולם השלישי, שמיליארד מהם נחלצו מהעוני?
לא קיבלתי תשובה, כן קיבלתי תובנה. כפי שהילארי קלינטון מגדירה את עצמה כ"הדבר האחרון הניצב בין שלטון החוק לאנרכיה באמריקה", כך קרן המטבע הבינלאומית, למרות כל חולשותיה ופגמיה, היא המוסד האחרון הניצב בין שלטון ההיגיון לשלטון התוהו בכלכלת העולם.
איפה הם היו?
לצל הכבד של הפוליטיקה הפופוליסטית, שרבץ על הכנס בוושינגטון, פרצוף מוכר, פרצופו של דונלד טראמפ. צריך לבקר באמריקה כדי לחוש מקרוב את עוצמתו של ההוריקן טראמפ. התקשורת לא מסוגלת להתנתק ממנו ולו לרגע. היא מלאה בו ובסיפורים עליו, בגילויים מחייו ומציטוטים מאמירותיו. קרקס תקשורתי מלווה את טראמפ בכל אשר יפנה, כאילו הוא המועמד האחד והיחיד לנשיאות ארה"ב. מועמד מגעיל, דוחה, מעצבן, פופוליסט, זול, גס, מטריד נשים, בור ומסוכן — ואחד שאין מספיקים לדבר עליו ובו. כל התהודה סביב טראמפ שלילית, אבל איזו תהודה זו! פרשנים פוליטיים מתחרים ביניהם על מידת הארסיות שבה יטפלו בתופעת טראמפ, ומתעלים איש על רעהו במפגני הסלידה ממנו. האיזון הקדוש נשכח כליל. אין איזון, יש אויב, יש ארכי־שטן ושמו טראמפ. אם האיש יקבל בסופו של דבר 48% מקולות המצביעים האמריקאים, שלא לדבר על רוב, תהיה זו סטירת לחי עוצמתית להתגייסות חסרת התקדים של מעצבי דעת הקהל נגדו. אמר לי עיתונאי אמריקאי מפורסם ושקול: אני כבר לא כותב נגד טראמפ. זה אנטי־מועיל, משיג תוצאה הפוכה. כל מילה נוספת נגדו רק מחזקת אותו.
בהקשר הזה, נשאלת השאלה איך ניתן לאותו טראמפ האיום להגיש במשך תריסר שנים, עד 2015, תוכנית תחרויות ריאליטי פופולרית ברשת הטלוויזיה המכובדת NBC תחת הכותרת "המתמחה"? כיצד זכה האיש לפרסם ספרי ייעוץ ("איך להתעשר", הידוע מכולם) שהיו לרבי מכר? איך הוזמן על תקן של מומחה לשולחנות עגולים, דיונים וועידות? בשנים ההן רבץ עליו הפסד של קרוב למיליארד דולר; איש לא הבחין בכך? חטאי התנהגותו הנחשפים כעת נעשו על ידו באותן השנים; איש לא ראה, לא שמע, לא לקח לתשומת לבו?
איפה היו כל המזדעזעים מטראמפ כיום? הים היו מרותקים לתוכנית "המתמחה", אני מניח.
בנקאות היא נכס
כחוט שני עברה בכנס, על מפגשיו ודיוניו, החרדה מפני גל חדש של המשבר הפיננסי הגדול. הגל הראשון, ההרסני במיוחד, עלה וגאה בשנת 2008 משוק המשכנתאות האמריקאי. הגל השני התפתח ב־2011, ומקורו בממשלות פורטוגל, ספרד, אירלנד, יוון ואיטליה, שמימנו את הצלת הבנקים שלהן בהדפסה בלתי מרוסנת של איגרות חוב ומכירתן לציבור.
כעת, כשנדמה היה כי שני הגלים שככו והים נרגע, שוב בוקעים ממנו קולות של סערה מתקרבת — הפעם סערת הבנקאות האירופית עצמה, שלא השכילה להתחזק, להתבסס ולהתייצב. במאזנים של בנקים מובילים רשומים נכסים פגומים, רעילים וחסרי תועלת במאות מיליארדי יורו, אם לא בטריליונים. הקריסה בשוויו של דויטשה בנק, הבנק הבינלאומי הגרמני, היא הביטוי המדיד הבולט ביותר לכך. "מצבם של הבנקים האיטלקיים לא יותר טוב. הוא יותר גרוע. ככלל, בנקים אירופיים רבים", אמר לי בוושינגטון יאיר סרוסי, נשיא איגוד הבנקים ויו"ר בנק הפועלים, "לא הפסיקו להפסיד מ־2008. חולשתם משליכה עכשיו על חולשת הכלכלה האירופית בכללותה".
מהי מסקנתך מפגישותיך בכנס?
סרוסי: "הציבור במדינות המערב הפיק מהמשבר הפיננסי לקח חשוב מאוד: מערכת בנקאית יציבה וחזקה היא נכס אסטרטגי, עוגן של אמינות ומנוע של צמיחה. מדינות שבהן המערכת הפיננסית יציבה לא רק נפגעו פחות מהמשבר וכלכלתן בטוחה יותר, הן גם צומחות מהר יותר. ולהפך, איפה שהבנקאות צולעת, המשק כולו צולע. יש מתאם ברור בין יכולת מימון פיננסית ובין יכולת התפתחות יצרנית".
הבנקאות הישראלית, אמר לי סרוסי, "זוכה להערכה גדולה בעולם. בנקים גלובליים מצמצמים כעת את מספר הגופים שהם עובדים איתם, מטעמי יעילות ועלות הרגולציה. משמח לראות שדווקא עם הבנקים הישראליים הם רוצים להעמיק את הקשרים. בעיני בנקאים רבים, אנחנו היד החזקה שהם מעוניינים לאחוז בה. מחפשים אותנו, מחזרים אחרינו". הערכות זהות שמעתי מפי יו"ר בנק לאומי, דוד ברודט, ומנגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, שציטטה אמירה של אישיות בכירה בקרן המטבע: "גם כאשר אתם מאפשרים תחרות, שמרו על הבנקים שלכם מכל משמרת". נוכחתי לדעת, הוסיפה, "שלניהול השמרני של הבנקים הישראליים יש תשואה לאומית גבוהה".
"ההתייחסות אלינו כאל בנקאות יציבה לתמיד", הזהיר סרוסי, "בהחלט אינה דבר מה מובן מאליו. צריך כל העת לשמר אותה ולהגן עליה".
האם בשיחותיך בוושינגטון עלה הנושא של הפרדת חברות כרטיסי אשראי מהבנקים?
סרוסי: "עלה גם עלה. רבים שאלו על ההפרדה, ובתימהון גדול. אין אף בנק יציב במערב שנאסר עליו להחזיק בחברת כרטיסי אשראי. ההפך הוא הנכון: אחזקה של בנק בחברת כרטיסי אשראי נחשבת לתופעה רצויה הן ללקוחות והן ליציבות המערכת כולה. הרי עובדה ידועה היא שככל שמקורות ההכנסה של הבנקים מגוונים יותר, כך הם עמידים יותר לזעזועים, מסתכנים פחות ויכולים לגבות עמלות נמוכות יותר. הדוגמה הטובה ביותר לכך: הבנקאות בסקנדינביה".
והבנקאות בבריטניה? היא תשרוד את ברקסיט (עזיבת האיחוד האירופי)?
"בנקאים שנפגשתי עמם סיפרו לי כי אין בדעתם להמתין לסיום המשא והמתן המתיש בין האיחוד האירופי לממשלת בריטניה. מבחינתם נפל הפור, והם כבר מתכננים מעבר של פעילות למדינות אחרות. הסיטי של לונדון, בירת הפעילות הפיננסית האירופית, ייאבד חלק ניכר מיוקרתו ומעוצמתו".
בדיון ב"מכון הפיננסי הבינלאומי" שמעתי בנקאים מובילים המנבאים כי הרובוטים יחליפו את הפקידים: הם יותר מהירים, יותר זולים ולא מתאגדים. מה דעתך?
"זה לא יקרה. הגורם האנושי, המפגש האנושי בין לקוח לפקיד בנק בסניף, יישאר חלק בלתי נפרד מהמארג הבנקאי. לדעתי, צפוי להתחולל תהליך כמעט הפוך, שבו יתחזק מעמדו של סניף הבנק כסוג של מרכז קהילתי עסקי־כלכלי. רק הפעילות הפשוטה, הטכנית, תעבור לטאבלטים ולסלולרים. שום אלגוריתם לא יחליף את הניסיון והתבונה של יועץ בנקאי. יעזור – כן. בנק משמעותי לא יתקיים בלא מספר משמעותי של סניפים פזורים גיאוגרפית".
אז אולי הבנקים ייעלמו כליל? נשיא S&P אמר לי כאן: אפשר שהכינוי "בנק" ישתנה, אבל הבנקאות כמוסד תיווך פיננסי לא תיעלם. אתה מסכים?
"בהחלט. גם הרגולציה וגם הריבית האפסית דוחפות את הבנקים לייצר מודל עסקי חדש, המשלב טכנולוגיה הכי מתקדמת עם מגע אדם. לכן אנחנו, כמו בנקים אחרים בעולם שעם ראשיהם שוחחתי, מחפשים שיתופי פעולה עם תאגידים טכנולוגיים מובילים. הבנקאים קשובים כיום לרעיוניות יצירתים, חדשניים, הכי לא שגרתיים, מוכנים לחבק את הטכנולוגיות הפיננסיות — אך בלא להזניח את תפקידי היסוד של הבנקאות, ובלי לערער חלילה את היציבות. המילה האחרונה עוד רחוקה להישמע. ודע לך, שגם בטכנולוגיה הפיננסית נחשבת ישראל למעיין של חדשנות".
בני שיחו של סרוסי השמיעו גם דאגה — שקרן המטבע הבינלאומית נתנה לה ביטוי ביקורתי חד בשתי סקירות שפורסמו במהלך הכנס — מהגידול הענק בסך כל החוב והאשראי בעולם, שיותר מהוכפל מאז המשבר הפיננסי. "הר החובות", אומר סרוסי, "מאיים על כולם וכולם חושבים איך לרדת ממנו".
