משבר אמון | הנשיא ראובן ריבלין
כמה ייאוש, כמה פסימיות, כמה חרון וזעם. רגעים אחדים לפני מותו, האוהב הגדול של עם ישראל, משה רבנו — הרועה הטוב, עבד ה', האומן הנושא את היונק ארבעים שנה, לילה ויום — קורא לעם, ובפיו נאום התוכחה החריף ביותר שנישא אי־פעם, "שירת האזינו".
הנשיא ריבלין בחר את "שירת האזינו"
המינוח "שירה" בהקשר הזה מבלבל, כיוון שלמעט הצורה החיצונית מדובר באחת הפרשות הקשות ביותר להקשבה ולעיכול. מילות השירה טעונות וחריפות באופן שאין דומה לו, וקולן הרועם הולם במאזין.
כבר בהקדמה ל"שירה" מביע הרועה הנאמן במילים קשות את עמדתו כלפי העם:
"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ
וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה
הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם
מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה'
וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי".
ובהמשך השירה הוא קובע:
"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט
שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ
וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ
וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ...
כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה
בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם".
עבורי, המשפט האחרון הוא הכואב והקשה מכל. "בנים לא אמון בם". אובדן האמון בין מנהיג לעמו, בין אב לבניו, הוא תופעה קשה. בהעדר אמון לא ניתן לפעול יחד, לא ניתן לקדם מטרות משותפות, ואולי אין בשביל מה.
כנער בר־מצווה קראתי בתורה בפרשת "האזינו", בעיצומם של ימי התשובה, ומאז מהדהדות בי תוכחותיה של השירה הזו מדי שנה בשנה. מגיל צעיר שאלתי את עצמי מה ראה משה לשפוך אש וגופרית על צאן מרעיתו ברגעים האחרונים של חייו? מה ראה משה שכה נחרד להזהיר מפניו את העם? והאם צדק שבחר "להכות" בעמו במילים קשות וכואבות?
התשובה לשאלה האחרונה מסתתרת בדו־שיח האחרון בין האל למשה. עם סיומה של שירת "האזינו", ולאחר האש והגופרית שמשה שופך על ראש העם, פונה האל למשה בפעם האחרונה ואומר לו :
"עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה... וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ ... עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן, עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
"אלמלא מקרא כתוב, אי־אפשר לאומרו" - כך אומרים חכמינו פעמים רבות, ואמירה זו נכונה גם כאן. זה לא משה המאשים את בני ישראל בחוסר אמון, זהו האל המאשים את משה ואהרון ב"מעילה" בו, מעילה באמון. בלשונו של ספר במדבר, חוסר האמון מקנן דווקא בליבותיהם של משה ואהרן, "יען לא האמנתם בי להקדישני".
בעוד משה מאשים את העם בחוסר אמונה, "בנים לא אמון בם", בא האל ומאשים את משה באותה האשמה עצמה: "לא האמנתם בי", "על אשר מעלתם בי". דבריו החריפים של משה בשירת "האזינו" נתפסים על ידי האל כחזרה על חטא הכאת הסלע, כשמשה הצטווה לדבר אל הסלע אך היכה בו. גם כאן, משה היה צריך לדבר אל העם, אך במקום זאת שפך עליו אש וגופרית. את הסלע היכה משה במטה, את העם בלשונו.
בדו־שיח האחרון ביניהם האל מלמד את משה שמילים פוגעות, שמילים מכות, שמשה חזר על חטאו כשהיכה בעם בכוח כה רב, גם אם בלשונו בלבד. אובדן האמון של משה בעם, קובע האל, מצביע על סוף דרכו כמנהיג: "כי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל". מנהיג שלא יכול לסחוף את עמו למקום של אמונה, למקום של תקווה, לא יוכל להכניסם אל הארץ המובטחת. לא כי האל אסר זאת עליו כעונש, אלא כי הוא פשוט לא מסוגל לזה.
תוכניות לשנה החדשה | תום יער
וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל ה'. וַיֹּאמְרוּ, אֶל מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר (שמות, י"ד, י'־י"ב).
לכמה עזרה נזדקקתי בשביל להבין את הפרשות האחרות, עד שבחרתי את זאת. כל מיני וַיֹּאמֶרים ולֵאמֹרים וניקוד שמבלבל לי את העין. לכל שאר הפרשות שחשבתי עליהן, היה מין מוסר השכל מוזר שבן־זוגי העייף נאלץ להסביר לי שוב ושוב וכתש לי אותם עד דק, והעיניים שלי פזלו והשתעממתי, והמילים נהיו סלט בראש והחזירו אותי שוב לכיתה ט', כשאני משחקת עם העגיל באף מול שיעורי בית שלא הבנתי.
אבל הסיפור הזה, של "בשלח", אם הבנתי אותו נכון, דיבר אליי. בני ישראל נשמעים לי בו כמו הקולות הקטנים בראש שלי, ומשה ואלוהים נשמעים כמו עוד קול, קצת יותר גדול, בראש שלי. ככה זה, כדי שמשהו יעניין אותי — אני צריכה דוגמא שקשורה לעצמי (באופן כללי כדי שמשהו יעניין אותי הוא צריך להיות עליי, אבל זו כבר בעיה נפרדת).
"משה ובני ישראל במדבר", אני אוכלת חלה עם נוטלה וסקיפי (מדהים, תנסו), בעוד בן הזוג שלי מסביר לי, "ובני ישראל מתפנקים ומתעצבנים עליו: למה בכלל הוצאת אותנו ממצרים? חם לנו, אין פה אוכל, עדיף היה לנו להיות עבדים במצרים מאשר למות פה כמו עלובים בגללך במדבר". אני ממשיכה להקשיב והתחושה הזאת מוכרת לי. קיטורים. אני ממש מתחילה להרגיש הזדהות עם בני ישראל. אלוהים כבר העביר אותם את הים, והם עדיין מקטרים. אם הייתי עומדת איתם רעבה מתה שם במדבר ואיזה מין מַן מפגר היה נושר עליי בנס אלוהי מהשמיים, הייתי הראשונה להקים מרד וקול זעקה גדולה, בגלל שהוא בא בלי קטשופ או מיונז. כולם היו הולכים איתי ומתבכיינים למשה המגמגם שבאיזה קטע אין רטבים, שאי־אפשר לאכול את זה ככה, מן יבש, ומה זה מן בכלל ושמשעמם לנו, ושהמים באגם מרים — וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵּאמֹר מַה־נִּשְׁתֶּֽה (פסוק כ"ד) — שיעשה איזה נס במים ושהם יהיו מי שתייה. וכשזה היה קורה, הייתי מתלוננת למה הם לא נהפכו כבר על הדרך לסודה.
"גם כשבני ישראל כבר סיימו את כל המסע", ממשיך בן הזוג להסביר, "והם עומדים להיכנס כבר לישראל, הם מפחדים. הם אומרים למשה ולאהרון ולמרים — יאבאלה, שמענו שזאת ארץ קשה ושאנחנו נמות שם. אוף, מה עשיתם לנו? תחזירו אותנו מיד למצרים". ואני מסתכלת עליו מסביר, האור מהמחשב, מהוויקיפדיה, מאיר לו את הפנים, ואני מנסה לחשוב איך לבקש ממנו פשוט לכתוב בשמי את המילים האלה. כי חם לי, כי קר לי, כי אני עייפה, כי בא לי לצאת למרפסת ולעשן אלף סיגריות. ואני מזדהה שוב עם בני ישראל הכפויי טובה האלה, הסבים והסבתות שלנו, שמהקיטורים שלהם נהיינו העם הכי מתלונן ולא מרוצה שהיה אי פעם בעולם. אני ממש תוצר שלהם. אני חייבת שיהיה לי נוח ומושלם, אחת שתמיד מחזירה מנות במסעדות. אני חיה כדי לאכול ולעשן ולישון ולשתות מיץ, ותמיד אין לי כוח לכלום. ואני מתיישבת וכותבת את המילים האלה למוסף של "ידיעות אחרונות" בדירה הנוחה שלי, ואני נורא רוצה להשתנות. באמת. מה זה הקיטורים האלה?
כולם סביבי לקראת גיל שלושים עוברים לתזונה בריאה. פוגשים אותי מזיעים אחרי אימון. אני נרשמתי לחדר כושר שנמצא ליטרלי בניין אחד לידי — והייתי שם פעם אחת. פגשתי חברה ודיברתי איתה על הסטפר, הסיפורים שלה היו ממש משעממים, נתפסו לי כל השרירים למחרת, לא עניתי לה לשיחות מאז ואני לא חולמת ללכת לשם שוב. וכל האנשים הטובים והחכמים שעשו באופן מושכל את ההחלטה הטיפשית והתמוהה להפסיק לעשן? אנשים סביבי נופלים כמו זבובים. אפילו בן־זוגי אוכל בריא כבר תקופה ארוכה. כששאלתי אותו מאיפה לו הקטע הזה פתאום של העדשים והסלט, הוא ענה לי שזה מה שקורה אחרי שנים של זוגיות איתי. אתה רואה מקרוב את ההתנהלות התזונתית שלי וזה גורם לך לחשוב שוב על עצמך, על איך ומה אתה אוכל. חשבתי להציע שירות כזה: חיים תקופה במחיצתי, רואים אותי מורידה מגש סופגניות בשלוש בבוקר אחרי הופעה, מקבלים דחייה רצינית ומתחילים לחיות בריא.
קול בראש שלי יודע שהגיע הזמן להפסיק ולהתחיל חיים חדשים. עזבו משקל, לפחות כדי להאריך ימים. קול קטן ומגמגם בראש שלי רוצה להביא אותי אל הארץ המובטחת כמו מלכה, עם ג'וגינג, ותה ירוק ולחם כוסמין עם סלט. אבל שאר הקולות המתפנקים צועקים עליו, לא! לא! עדיף לנו למות במצרים מצרבת ביסלי, מאשר להיות נורמלים ובריאים ולהתנהג בהתאם לגילנו!
משהו בי רוצה לכתוב כמה בני ישראל תכלס צדקו. כמה הארץ הזאת באמת קשה, ובאמת משה הביא אותנו לפה כדי למות וכל זה, ואיך אני לעולם לא אוותר על פיצה, ונעים לי וטוב לי ככה להשתעל מסיגריות. קל לכתוב את זה, וזה גם מתחבר לאנלוגיה שלי כל כך יפה — אבל האמת היא שזה לא נכון. ממש כיף פה. מלא עצים, מלא אנשים שכיף לפגוש, אני אוהבת לחיות פה ומזל שאנחנו לא עבדים עכשיו ובונים פירמידות במצרים. איזה שינוי נחמד עברנו. שנה חדשה עכשיו, ובשנה הבאה אני אהיה בת שלושים — ואני מאחלת לעצמי גם שינוי. קצת פחות קולות מייללים בראש וקצת יותר משמעת עצמית ובעיקר פחות קיטורים ופינוק. שנה טובה.
מהנשיא ראובן ריבלין ועד רוני סומק, מנשיאת בית המשפט העליון מרים נאור ועד הרב יובל שרלו, משי אביבי ועד עפרה שטראוס - כל הפרשנויות האישיות לפרשות התורה מחכות לכם ביום ראשון, בגיליון שמחת תורה ובאפליקציית ידיעות אחרונות.
