yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 18.10.2016
    "הדלקתי את המנועים. אפשר לקרוא לזה בצורה רומנטית משאלת מוות"
    הוא הלך לצבא וחזר עם סיוטים ממה שעשה עם חבריו בשטחים. בהודו בלע מכל הבא ליד ועצר רק אחרי שראה את התהום מביטה בו מקרוב. בתל–אביב למד משחק אבל התמקד בשתייה, בבחורות ובקרבות ברים עם עבריינים. תומר קאפון, הכוכב של 'תאג"ד' וזוכה האוסקר הישראלי שמח שהוא בכלל בחיים. בונוס: להיות השחקן הכי חם על המסך
    נבו זיו | צילום: גבריאל בהרליה

    בתפקידו כדניאל ב'תאג"ד', תומר קאפון רגיל לנהל אירועים שכוללים פצועים, היסטריה ודם ניגר. רגע אחרי שהסתיימו הצילומים הוא נתקל בסצנה שלא נכתבה בתסריט של סדרת הלהיט החדשה של yes: "הייתי בים עם חברה שלי, רצינו לאכול ביפו, פתאום הגיע אופנוען, דפק רייס ונכנס ברכב שלקח פנייה. הדמות של דניאל החוג"ד (חובש גדודי) השתלטה עליי: דופק ספרינט לפצוע, צועק לאנשים, 'תזעיקו עזרה במיידי', ההוא מחוסר הכרה, מדמם לגמרי, קלטתי אותו מתחיל להיחנק מהדם של עצמו אז לקחתי את הסיכון להוריד לו את הקסדה. תוך כדי צעקות לסקרנים לתת לי מרחב לעבוד הכנסתי לו שתי אצבעות וסילקתי הפרשות מהפה, הוצאתי לו משם חמש־שש שיניים. ראיתי שהוא מאבד דם מהרגל, קרעתי את הג'ינס שלו, הורדתי חולצה, עשיתי לו חוסם עורקים לעצור שטפי דם. האמבולנס הגיע, העברתי להם את המדדים, 'פתחתי לו נתיב אוויר', 'חזר להכרה לפני מספר דקות' - הכל כמו חוג"ד טוב".

     

    גם הסצנה הזו זיכתה אותו במחיאות כפיים מהאנשים שנקלעו למקום, אבל עכשיו היא מציפה בו זיכרון נוסף. "הסיפור בהודו", הוא אומר ומעבד את הקשר בין אירועים טראומטיים שעברו עליו או חלפו לידו לשירות הצבאי שלו. "לא חשבתי על זה בכלל. הייתי במסיבה מטורפת בגואה, כל הלילה רקדתי עם חברים ועניינים ובלגנים. אחרי המסיבה אני הולך לאינטרנט קפה ונכנסים שלושה בריטים, אמא, אבא וילד, צועקים 'תזמינו אמבולנס'. אנחנו רצים לחוף. סירה מצ'וקמקת מגיעה, על החרטום שוכב בחור צעיר, כל הרגל שלו פתוחה. פתאום אני אוכל את הסיבוב הזה של הצבא. יש שם שני הודים ואני מתחיל להעיף אותם באוויר, יורה פקודות בעברית - מביאים קרש, שמים אותו כמו אלונקה, ואני פאקינג בצבא, בקטע אמיתי, יש אירוע מתגלגל. מתחילים לרוץ, אלונקה, סוגר פצע פתוח, מגיעה טרנטה, אני מכניס אותו, יוצא מהאמבולנס ונמצא באיזה לופ כזה נורא, כולי מגואל בדם. ואז היד של האמא נוגעת בי מאחור - ואני פתאום מתעורר מזה".

     

     

    × × ×

     

    לא רוצה לשחק חיילים, קחו את זה ממני. תאג"ד
    לא רוצה לשחק חיילים, קחו את זה ממני. תאג"ד

     

    הקריירה של תומר קאפון, 31, נוסקת. "החתיך הזה, נו, מ'פאודה'" מתמודד עכשיו עם כתרים מסוג "עוז זהבי החדש". שילוב של כישרון, כריזמה וסקס־אפיל עושה את ההשוואה לקלה. קלה מדי. הוא השתפשף בתפקידי משנה כאחד מחוטפי המשפחה של איילת זורר ב'בני ערובה', ב'סיפור על אהבה וחושך', 'Dig' האמריקאית שיצר גידי רף, 'חתונה מנייר', וכמובן כמסתערב הנפיץ של 'פאודה'. אבל עכשיו הוא הדבר הכי חם על המסך, בכל גודל - הזוכה הטרי באוסקר הישראלי על תפקיד משנה מקסים בסרט לצד שי אביבי ויבגניה דודינה, 'שבוע ויום'; תפקיד ראשי בדרמה היומית 'תאג"ד' (40 פרקים), קיבל תפקיד של חייל סיירת בעיבוד של חוזה פדילה מתהילת 'נרקוס' ל'אנטבה' ובעוד חודשיים יפציע בתפקיד ראשי נוסף בסדרה יומית בת מאה פרקים של HOT בשם 'פול מון', לצד בת זוגו בארבע וחצי השנים האחרונות, השחקנית אורטל בן־שושן. ב'פול מון' הוא משחק חייל ביחידה מובחרת בשם עידן שאיבד את הזיכרון בתאונה מבצעית. ארבע שנים אחרי השחרור, עידן חי בתאילנד, תלוש מהמציאות, מנהל קומונה של ישראלים שאיבדו את דרכם. קאפון מכיר את הסיפור הזה של צבא־מזרח־תלישות מקרוב, יותר מדי מקרוב.

     

    "התגייסתי ב-2004. הייתי לוחם בגדוד וגם מפקד של חיילים צעירים. רוב הזמן עפתי, תחושה מדהימה, אני והחברים לשבט האינדיאני הלוחם שלנו, סוגרים 38 יום במוצב, מגלגלים עלי תה ומעשנים במקום סיגריות כי נתקענו בלי, מפליצים אחד על השני, צחוקים מטורפים, בסופי שבוע אתה יוצא הביתה כל כך חרמן, עייף ורעב, ובולע את כל העולם. זה התחיל מדהים".

     

    וההמשך היה מורכב.

     

    "כן. למשל, יוצאים להרבה מעצרים של מבוקשים. פעם אחת יצאנו לעצור אחת בשכם. בתור חייל אתה רק יודע שהיא מבוקשת, אתה צינור שמעביר אותה לשב"כ. אני זוכר את עצמי נורא חדור מטרה, לא חושב יותר מדי על עניינים רגשיים.

     

    הכנות לאודישן: לא להתקלח. שבוע ויום
    הכנות לאודישן: לא להתקלח. שבוע ויום

     

    באמצע הלילה נכנסים לבית של משפחה, אתה לא אגרסיבי אבל המשפחה לא נותנת להוציא את הילדה בת ה־18 שלהם בקלות, ומתחיל שם מאבק. דחיפות, קללות, ואנחנו תולשים אותה ונוסעים. מגיעים, מוציאים אותה מהרכב, היא עם אזיקון ואני תופס אותה בזרוע והיא לא נאבקת, אבל מרפה מהאחיזה שלי, מסמנת לי לתת לה יד בצורה יותר עדינה. העיניים שלה כמובן מכוסות בפלנלית. אני מביא אותה לחדר, מכניס אותה פנימה ורואה בפנים עוד שמונה בנות שנראות פחות או יותר אותו דבר. וסוגרים לך את הדלת בפרצוף. זה היה בסוף השירות, ופתאום שם קרה לי משהו. הלכתי הצידה, הורדתי את הציוד ופשוט התפרקתי, הכל התנקז לזה".

     

    מה זה אומר להתפרק?

     

    "לקחתי את האפוד והנשק ודפקתי אותם בכל מה שיש בחדר, שברתי דברים, השתוללתי, התקף זעם, בכי, צחוק, התחרפנות. הצבא שלח אותי לדבר עם מישהי, היא לא הצליחה לאכול אותי. אחרי סשן ראשון היא אמרה, 'אני חושבת שכדאי שתחפש מטפלת אחרת'. אני חושב שקצת הפחדתי אותה".

     

    שירתת בסיטואציות מאוד מורכבות. השטחים, ההתנתקות.

     

     

    צילום: גבריאל בהרליה
    צילום: גבריאל בהרליה

     

    "בהתנתקות אתה עומד שם, מאבטח ובאים אליך אנשים מבוגרים וצועקים לך 'נאצי' כשאתה במדים. אחרי זה אתה משרת בשכם ועומד במחסום חווארה, לא נותן לאבא לעבור עם הילדה שלו שחולה וצריכה להגיע לבית החולים כי הודיעו לא לתת לאף אחד לעבור. למחרת עוצרים מישהו ומוצאים נשק במגירה שלו. אתה והחברים שלך מתנפלים עליו, אתה מפוצץ אותו במכות. יום אחר נכנסנו למבצע של שבוע בתוך הקסבה של שכם ואני המפקד, ילדים זרקו עלינו אבנים, והפרות סדר, וחבר שלי שיחרר כדור. לחץ, בלגן. והמון רגעים של שבירה, של מעשי קונדס במחסומים, חוסר סבלנות, הסיפורים הכי בנאליים - מישהו מוביל סחורה של פירות, אז לפרק לו את כל המשאית ולפתוח לו את כל האבטיחים, לעשות צחוקים. או לקחת לו שקית פירות בלי שהוא אפילו יודע ולהגיד לו, 'יאללה סע', סתם כי אתה שם שעות ובא לך למות".

     

    מלחמת לבנון השנייה תפסה אותך בסדיר.

     

    "ממש על סף שחרור. הייתה תחושה של בלבול וכאוס. חיכינו על הגבול, שמענו את הסיפורים הנוראים. כמה חברים שלי נהרגו במלחמה. חבר מקורס מ"כים מתקשר אליי, מספר שחבר שלי נהרג, ואתה צריך להחזיק את עצמך, יש לך חיילים, צריך לתפקד. חברים אחרים סירבו פקודה ונכנסו לכלא. והבנתי אותם, אמרו לנו שיש איזה כניסה והעדפנו לא לעשות את זה כי היינו מתים. אז אתה אוכל את זה כמו שאתה אוכל לוף ואחרי זה משלם את המחיר כשאתה יוצא החוצה".

     

     

    ילדה טובה מזכרון יעקב. פורטמן
    ילדה טובה מזכרון יעקב. פורטמן

     

    × × ×

     

    קאפון לא יצא מהצבא. הוא נורה ממנו כמו מלוע של תותח. "ביום השחרור סבא שלי, שגידל אותי בערך כל החיים, פתאום נפטר. אחרי שבוע כבר הייתי בהודו. נסעתי לשם ולא ידעתי במה זה ייגמר - לא היה אכפת לי למות. אתה בורח כדי להתפרק, להוציא דברים שלא נעים לך להוציא פה. כשהגעתי להודו הדלקתי את המנועים, אפשר לקרוא לזה בצורה רומנטית 'משאלת מוות'. הרגשתי שאני צריך להרגיש, אחרי שהייתי מנותק כל כך הרבה שנים. עשיתי הכל מהכל. מישהו הציע לי משהו? לקחתי, בלעתי, אכלתי, הסנפתי, שתיתי, עישנתי".

     

    תאר את מסלול הבריחה.

     

    "זה התחיל מקסים, אבל אתה לא יכול לברוח מעצמך. מהר מאוד סטיתי מהטיול הקונבנציונלי וחיפשתי את הפינות הצדדיות. בהתחלה זה היה סמים, כמה שיותר. לבחון את הגבולות, להביא את עצמך לקצה, הכל כדי לשכוח. סמים זה חלק בלתי נפרד מהחיים. יש איזה טאבו בארץ על סמים, על הזין שלי! יש סמים טובים, יש סמים רעים - טעמתי את כולם. אין סרטים רעים מסמים, יש את הסרטים הרעים שלך שהופכים אצל מישהו עם המטען שלי למשהו נורא עוצמתי תחת השפעת סמים. ניסיתי לברוח מהמציאות להזיות, זה אומר לשבת על איזה עץ מעל נהר ומחשבות עוברות לך במהירות של 250 קמ"ש בתוך המוח, על הילדות שלך ועל הצבא, דברים נפערים. המון הזיות, המון פרנויות, המון חיוכים".

     

    מה היה מצבך הנפשי?

     

    "רע מאוד. באיזשהו שלב איבדתי את זה. הסתכלתי במראה וראיתי ג'וקר שמעמיד פנים שהכל בסדר. אני לא באמת חושב שאני לגמרי מבין מה עברתי שם, עד היום. תשמע, השתגעתי שם. יצאתי מדעתי כמה וכמה פעמים. יש את המשפט הזה - 'כל אחד צריך מקום שהוא יכול להשתגע בו בשלווה'. הייתי שם שנה, רוב הזמן בגואה, לבד. רוקד המון, מסיבות מכל הסוגים. או רוכב על האופנוע שלי. איזה אדם הזוי עלה איתי על האופנוע ולקח אותי לאגם לעשות מדיטציה, ואני מתפרק על ידו, בכי וצחוק, הוא מכניס אותי למים ותופס לי את הראש ומטביע אותי, דברים טקסיים שמשחררים אותך מכבלים שסחבת".

     

    מה למשל?

     

    "מישהי סיפרה לי שחבר מהצבא אמור להגיע. הוא היה חייל מגושם כזה וחיכיתי שיגיע כדי לראות שהוא בסדר. אנחנו בחופש בהודו אבל נורא דאגתי לו, לא יכול להסביר את זה. ואז הוא הגיע - חיבקתי אותו והתחלתי לבכות. ואז באתי לחדר שלו במין שטף דיבור של דברים שעוברים עליי, קצת מחורפן. אני זוכר אותו תופס אותי ואומר, 'תומר, אנחנו כבר לא בצבא, אנחנו לא בצבא יותר'".

     

    אבל אתה לא השתחררת.

     

    "כל הזמן שם הצבא רץ איתי. שם הדברים האלה נפתחים. בצבא אתה לא חושב מה עשיתי, למי, למה, איך, מה, לא מתעסק באידיאולוגיה, לא חושב על זה בכלל. ערבים? הייתי ילד בשנות ה־90, ערבים עשו פיגועים, אני בכלל התעסקתי בחתולים הסמוראים. ואז אתה מגיע לצבא, נחשף קצת לאיך הם חיים ובהודו אתה מתחיל לראות מחוץ לקופסה. בסוף התעייפתי - נפשית, רוחנית, פיזית - מהמחשבות, מהבריחה, מההתעסקות. כל הזמן לחצתי על הגז ובסופו של דבר קיבלתי את הבעיטה בפרצוף, כי ביקשתי אותה".

     

    איך נראתה הבעיטה?

     

    "בילינו כמה חבר'ה - בחור ישראלי, חבר'ה רוסים ואני. רצו שם כל מיני סמים קשים, והיינו חלק מהחגיגה. לא זוכר מה היה באותו הלילה, אבל כן זוכר שהתעוררתי בבוקר על החוף לבכי וצרחות. רצנו לאיזה אוהל מרוחק והיה שם אמבולנס ובחורה מהחבורה שלנו מכוסה, מתה. היא נכנסה למים תחת השפעה של קטמין, זה חומר אלחוש, מרגיע, שבעיקרון נותנים כחומר הרדמה לסוסים. יש איזה מצב בסטלה שאתה רואה כל מיני דברים במוח שלך, קוראים לזה קיי־הול - היא צללה יותר מדי עמוק במים במצב הזה ופשוט טבעה. זה גרם לי להגיד, 'עוד שנייה זה אני'. לקחתי את הרגליים שלי וצילצלתי הביתה, סבתא שלי ענתה לטלפון. אני לא יודע למה, היא פשוט שאלה אותי, 'הכל בסדר אצלך? הכל בסדר בראש שלך?' התחלתי להתפרק קצת, 'סבתא, אני רוצה שיבואו לקחת אותי מהחוג הזה'".

     

    על החזרה לארץ קאפון לא רוצה להרחיב. נדמה שהוא עצמו עוד לא עיכל אותה לגמרי, אבל מסביר שהיה מדובר בכאפה רצינית. "לא חזרתי דולפין, אבל עם המון מטענים. הייתי אבוד לחלוטין. הדבר היחיד שידעתי זה שאני אוהב בעלי חיים, במיוחד סוסים. היה לי זיכרון ילדות שסבא ואבא שלי לוקחים אותי לרכוב בימי שבת, ונתליתי בו. התחלתי להסתובב ולעבוד בחוות סוסים בצפון ובדרום, זה היה הטיפול האמיתי שהציל אותי. עבדתי עם בעלי חיים וילדים, היה מדהים. ניסיתי גם טיפול פסיכולוגי, נכנסתי ויצאתי הרבה פעמים. פחות עובד לי העניין הזה של לדבר את עצמי החוצה. חזרתי לקשר עם הרבה חברים מהצבא - להיפגש איתם, להעלות זיכרונות, לדבר על זה, לחזור למציאות. עשיתי לעצמי סדר בראש".

     

    הרבה חיילים מאבדים את עצמם אחרי השחרור.

     

    "יש לי חברים שעד היום לא מוצאים את הכיוון שלהם בגלל שהם עברו בצבא משהו קשה ששרט את נפשם וגרם להם לאבד את זה. אני כזה. תסתכלו עליי - זה אני! לי היה פוקס שאני חי ועל שתי רגליים ועושה את מה שאני עושה. אני מכיר המון חיילים שהשתחררו והכיוון שלהם נמצא בקיבינימט. אבל אנחנו משלמים את המחיר גם בגלל הממשלה שלנו. מי מנהל היום את המדינה? אוסף של בובות שכל מה שמעניין אותם זה הצרכים האישיים שלהם, ואני בתור חייל משלם את המחיר כי הם אנשים פופוליסטיים, צבועים, שקרנים, שדואגים רק לתחת ולאינטרסים שלהם. השיחות עם החברים שלי מסתכמות בזה שהם לא היו רוצים שהילדים שלהם יעברו את מה שהם עברו. אחרי הצבא זה משתחרר לך בפנים - אתה בובה על חוט בשביל לשרת משהו".

     

     

    × × ×

     

    כשאנחנו נפגשים הוא בדיוק עושה סלפי עם בחור שביקש. אחרי חמש דקות מגיע עוד אחד. הוא עוד לא רגיל לזה, לפני כמה ימים נחת מתאילנד אחרי חודש של צילומים ועוד לא הספיק להרגיש את נחת זרועו של המעמד החדש שלו. בינתיים הוא נהנה מזה. הוא גדל בחולון ובראשון־לציון, בן שני להורים שהוא מגדיר כ"אנשי עסקים" ולא מרחיב. מספר שעד גיל 12 הייתה לו ילדות מאושרת, ואז הגיעה מפולת כלכלית שאיימה לקבור את המשפחה תחתיה. "החיים השתנו. אתה מצטמצם, מבין מה זה אין. זה גרם להורים לחפש איך לצאת מהבלגן ופחות להיות איתנו. זה גרם לסבא וסבתא שלי לגדל אותי ואת אחי.

     

    "הבית היה תחת כל מיני צווים. הרבה פעמים באו מעקלים, הוצאה לפועל. חוזר הביתה מבית הספר ופתאום מישהו דופק בדלת ושואל אם אמא ואבא נמצאים. אני לא פותח. מישהו גדול שבא עם ואן מצלצל באינטרקום ואתה פשוט לא עונה, מסתכל מהחלון לראות אותו מלמעלה, עד שהוא הולך. ההורים שלי באמת אנשים נדירים, הם נלחמו. עשו כל מה שהם יכולים כדי שנראה פחות את הדברים הקשים שאני בטוח שהם עברו".

     

    זה שינה אותך.

     

    "כל מה שהטריד אותי זה העניין הכלכלי. כל הזמן דאגתי נורא להורים שלי, אז הידרדרתי בלימודים, הסתבכתי הרבה בבית הספר, מורים, איחורים, תלמידים, ילדים מריחים פחד, ופחדתי באותה תקופה על המשפחה שלי. מילד נורא מקובל וספורטאי הפכתי לאאוטסיידר. התחלתי להבריז המון כדי לעבוד. קם בשש בבוקר לפני הלימודים, עובד שעתיים בשוק אוכל במרכז מסחרי בראשון, מרים שולחנות, הולך לבית הספר, חוזר לשוק ומפרק את השולחנות. שוטף לשכנים את המכוניות. אחי צורב לי דיסקים עם משחקים ואני מוכר אותם לילדים, 80 שקל לדיסק. היום פתאום משלמים לי, אבל כשלמדתי משחק עבדתי כשליח בשביל פרוטות".

     

    חוויה כזו מעצבת השקפה לגבי הכסף והמרכזיות שלו בחיינו. מה למדת?

     

    "מה שקרה נתן לי אמביציה מאוד גדולה להצליח. למדתי שכשיש לך הכל אתה יכול לאבד את זה בשנייה. אז אני לא חוסך, גם לא חי במגדל יוקרה, מרשה לעצמי כל מה שאני רוצה. נכנס לחנות צעצועים היום ומפרק אותה, כאילו בשביל אחיינים שלי אבל בעצם בשבילי".

     

    וגם בחרת במקצוע לא יציב מבחינה כלכלית.

     

    "להגיד לך שהמצב מחורבן פה בארץ לשחקנים? הוא מחורבן. להגיד שאני לא מת מפחד על העתיד שלי ושל ילדיי? חושב על זה הרבה. יש לי גם הרבה מחשבות לעשות דברים מעבר למשחק. מחפש הזדמנויות, חוות סוסים, ראיתי איזה אוטו־גלידה מיוחד בחו"ל שאני רוצה להביא. באחד השבועות הראשונים אצל יורם לוינשטיין תפסתי מורה שלי, פיזית, ואמרתי לו, 'אני צריך שתגיד לי משהו - אני ארוויח כסף במקצוע הזה או שאני מבזבז את הזמן שלי?' אנשים בבתי ספר למשחק חיים קצת באווירת 'האח הגדול' - צחוקים ואיזה כיף. אני באתי לרכוש מקצוע".

     

    איך הלך לך?

     

    "אחרי שנה יורם העיף אותי קיבינימט. זו הייתה אחת התקופות המסעירות בחיים שלי - גרתי בקופסת נעליים שכורה בשכונת התקווה. מהרגע הראשון שעליתי על הבמה מצאתי את המקום שלי - הגעתי הביתה. נורא מהר התבלטתי - נחשק, מקובל, תפקידים טובים. יש שם הרבה מרפקים ובנים שלא שמחים לראות אותך מקבל תפקידים. הבנות יותר שמחו לראות אותי בבוקר. שיחררתי רסן נורא מהר. חשבתי שבשביל לחיות על הבמה על הקצה אני צריך גם לחיות בחוץ על הקצה. וזה מה שעשיתי. כשבעטתי בשולחן באמצע סצנה שברתי שלוש אצבעות ברגליים, או נשכתי למישהו את האוזן ופצעתי אותו באמצע סצנה".

     

    דרמטי.

     

    "אי־אפשר לספור את כמות הפעמים שהעיפו אותי על בעיות משמעת, איחורים, אי־הגעות. הדבר האחרון שעניין אותי זה המחזות של המלט ושל צ'כוב, יותר המסביב - הבילויים, האנשים, הבחורות. בתחום הזה לא הרגשתי מקופח. אתה מכניס מישהו שחי בחוות עם חיות ובעלי חיים לג'ונגל של תל־אביב, והחיה הזאת יוצאת החוצה. מצאתי שם את מגרש המשחקים שלא היה לי כילד, ולגמרי סיפקו לי אותו. הייתי מבלה מלא, שותה מלא, היה פרוע, תקופה מאוד מעורפלת בחיים. גם עייפות, חוסר סדר, אתה קם בשש בבוקר עם הנגאובר, אמור לעשות חזרות, ואחרי זה אתה אמור לעלות על הבמה, מסיים את הלימודים בשש בערב, בשמונה כבר על הקטנוע לעבוד, ואז לצאת".

     

    תן דוגמה לסיפור פרוע.

     

    "חגגנו יום הולדת לחבר מבוגר שלי. היינו באיזה מקום והיו שם עבריינים, פתאום היה בלגן, הם רבו איתו על איזה כיסא, ואני שיכור לגמרי ונורא דאגתי לו. התנפלתי עליהם, אני זוכר בקבוק על הפרצוף שלי, אני פותח את הראש, תופס איזה מישהו ונושך אותו בצוואר, הם מעיפים אותי, בועטים בי ובחברים שלי. אני עומד באמצע הבר מפוצץ, מנסה להגן על עצמי עם בקבוק, לא רואה כלום כי כל הפנים שלי דם. אחר כך נסענו למיון ותפרו לי את הראש. יום אחרי זה אני בא לשיעור משחק שנקרא 'עבודת השחקן על עצמו'".

     

     

    × × ×

     

    בבית הספר למשחק הוא לא שרד, כאמור, אבל בית הספר של החיים דווקא נתן לו צ'אנס. את העבודה הראשונה קיבל לפני ארבע שנים בתור החוטף הרגיש ב'בני ערובה', אבל הפריצה האמיתית הגיעה עם 'פאודה'. קאפון החליט לייצר לעצמו מסלול בזק במטרה להפוך למסתערב. "התחלתי לשתות אבקות חלבון ולהעלות מסת שריר, הלכתי למדריך קרב מגע כדי שיפוצץ אותי במכות, פשוט ביקשתי שירביץ לי כמה שיותר". ואז הוא יצא למשימת הסתערבות עצמאית.

     

    "מצאתי מסתערב בגילי שעליו ביססתי את הדמות שלי. ידעתי קצת ערבית מהצבא, התחלתי שיעורים אינטנסיביים, המסתערב נתן לי משימה ביפו - לגרום לחבר'ה בבית קפה מסוים ביפו להזמין אותי לעשן איתם נרגילה. הרעיון הוא שהם לא ישאלו אותי מאיפה אני, אלא שאני אגלה כמה שיותר מידע עליהם. נכנסתי בתור מישהו הזוי, קצת מבולבל, דיברנו חצי עברית וחצי ערבית. אמרתי שהלכתי לאיבוד, נעלם לי הארנק, אני צריך לחזור הביתה לאשדוד. בסוף הערב ישבתי על נרגילה עם חמולה של צעירים, מדבר איתם על החיים שלהם ביפו, על פוליטיקה ועל עבודה ועל דוד שלהם משכם. בסוף אפילו הביאו לי כסף למונית. מאז שהסדרה יצאה אני לא עובר ליד הבית קפה הזה".

     

    הייתה לך סצנת סיום מטלטלת בסדרה – אתה לובש חגורת נפץ ומפוצצים אותך.

     

    "הביאו תותח, שמו בפנים חתיכות בשר מקצבייה ואני עמדתי בצד וראיתי כל מיני איברים - כביכול שלי - עפים לאוויר ונופלים על הרצפה. אחרי זה העמידו אותי ליד החתיכות בשר האלה, ושני עוזרי הפקה העיפו עליי דליי עפר משני הצדדים. ואני מזיע, עם חתיכות דם של האיברים האלה מסביבי".

     

    אחרי הפיצוץ ההוא הגיעה הצעה מעניינת מאחת, נטלי פורטמן. "נסעתי על האופניים באלנבי, קיבלתי טלפון מהסוכנות שלי, 'נטלי פורטמן רוצה לפגוש אותך הערב'. התפוצצתי מצחוק. הייתי ליד חנות ספרים, קניתי את 'סיפור על אהבה וחושך'. זה 600 עמודים בערך, הספקתי לקרוא קצת יותר מחצי. פגשתי אותה במשרדים הכי מעופשים שאתה יכול לתאר, הכי לא הוליווד. היא חייכה אליי, אני חייכתי אליה. נראית כמו ילדה טובה מזיכרון־יעקב, מותק. אני משחק שם את החלוץ הישראלי מהפוסטר של פעם, זה שמייצג את מה שעולים חשבו שיפגשו בארץ ישראל. אמרתי לה, 'אז אני הפנטזיה שלך?' היא נורא צחקה". הוא קיבל את הג'וב ואז הגיעה הצעה בינלאומית נוספת.

     

    "פיילוט לסדרה הוליוודית ברשת איי־בי־סי, Of Kings and Prophets. אופרת סבון תנ"כית. שיחקתי את אחד התפקידים הראשיים - שר הצבא של דוד המלך, יואב בן צרויה. הבנתי שזה לא מספיק טוב כבר בשלב קריאת התסריט אבל אחרי פרוייקט כזה אתה יכול לא לעבוד שנה. צילמו את זה בקייפטאון, דרום־אפריקה, מטיסים אותך במחלקות ראשונות, אתה לא מספיק לעשות גרפס וכבר אומרים לך, 'מה אתה צריך?' יש מישהו בגובה שלי, קצת דומה לי, מחזיק שלט שכתוב עליו 'תומר קאפון/יואב בן צרויה' והוא עומד בכוונון המצלמות. כשהמצלמות מוכנות דופקים לך בטריילר ואומרים לך, 'מיסטר קאפון, אנחנו מוכנים עבורך'. היה בחור שהצמידו אליי, קראו לו מריו, שכל התפקיד שלו היה לדאוג שיהיה לי נעים. הוא הפך להיות החבר האמיתי היחידי שלי על הסט".

     

    לא נשמע כזה נורא.

     

    "לא. מצאתי את עצמי על סוס עם חרב, צועק באנגלית 'אל הקרב!' הסוס דוהר, אני לבוש בבגדי יואב בן צרויה מימי התנ"ך, מסתכל אחורה, רואה מאה ניצבים מאחוריי והמצלמה עליי. אקסטזה. בפיילוט כולם כל הזמן דיברו על אם זה יהפוך לסדרה ואם נהיה מיליונרים או לא. לי זה היה די ברור שזה לא יעבוד, והראש שלי בכלל לא היה שם".

     

    איפה הוא היה?

     

    "לפני זה עשיתי את האודישן ל'שבוע ויום', קיבלתי את התפקיד של זולר, סטלן אחרי צבא, הכי לא הדמויות ששיחקתי עד אז, אני הייתי סטלן מסוג אחר, הסטלן הקשוח".

     

    איך נכנסים לתפקיד הסטלן?

     

    "לפני האודישן לא התקלחתי יומיים, ראיתי בלופ את 'ביג ליבובסקי', דחפתי לעצמי קרטון בין השיניים שעשה לי רווח שחור, וכופפתי את הברכיים. כשהייתי בקייפטאון עבדתי על התפקיד עם אסף פולונסקי הבמאי דרך הסקייפ. דיברנו על לרזות, להיות כזה רוכב טוסטוס רזה, אבל הבנו שדיאטה רק תחטב אותי. קלטתי שאני נמצא במדינה הכי קולינרית בעולם בערך - ויצאתי למסע זלילה של שבועיים, שבהם העליתי שמונה קילו".

     

    ואחרי זה היית צריך להוריד אותם כדי להיות חייל ב'תאג"ד'.

     

    "בהתחלה לא רציתי לעשות את זה. שלחו לי אודישן בלי תפקיד מיועד, אמרו לי, 'זה על חיילים', אמרתי, 'די, לא רוצה לשחק יותר חיילים, קחו את זה ממני, לא רוצה לבוא'. עברו כמה חודשים והתקשרו שלא מוצאים את הדמות של דניאל החובש. תאג"ד זה הבית זונות הכי גדול בצה"ל. בנים ובנות יחד, הורמונים משתוללים בגיל 18 וכל היום לא עושים כלום. זה היה תיקון לצבא הקשוח שלי. יש את הכבש של בן־לולו בסדרה, ונזכרתי שתמיד היינו מבקרים את התצפיתניות בסיורים, נוסעים להר ברכה ובאים לראות אצלן על המסכים רועי צאן לוקחים את הכבשים למרעה ועושים בהם מעשי סדום".

     

    טוב שהשתחררת. אתה הופך לכוכב, אתה מתחיל להבין את זה?

     

    "לא, עוד לא, אני לא קולט. אני עדיין אאסוף את הקקי של הכלבה שלי כל בוקר. פתחו לי אינסטגרם לפני שבועיים, פייסבוק לא היה לי מעולם, זה חדש לי. ופתאום כולם קוראים לי 'חוגדוס'. אני אוהב את זה. לא כמו אחרי 'פאודה' שהיו רואים אותי ברחוב וצועקים לי, 'אתה חי! אתה חי!'"

     

    nevo21@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 18.10.16 , 10:34
    yed660100