אנדרי מלאייב באבל (49) לא מוכן להרפות מן השאלות שרודפות אותו בוקר וערב, סביב מותו של סבא שלו, הסופר איסאק באבל. זה לא שמלאייב היה בחיים כשזה קרה. באבל נאסר ב־1939, הואשם על לא עוול בכפו בריגול נגד המשטר הסובייטי, הודאתו הוצאה ממנו בכפייה והוא הוצא להורג בירייה במחנה מאסר בסיביר. כחמש שנים לאחר מכן שמו נוקה מכל רבב, ומאז בכירי הסופרים והפילוסופים הרוסים לא מבינים איך קרה שהגדול מביניהם הוצא להורג על ידי סטלין.
"אני עוצבתי בידי הטרגדיה הזו", אומר מלאייב היום בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות". "אנשים סביבי תמיד שאלו 'למה? למה?' ואלה לא היו סתם אנשים, אלא הבכירים בתרבות הרוסית. הם לא הבינו איך זה קרה".
איך באמת?
"אף אחד לא באמת הצליח להבין. המשוררת הרוסייה המפורסמת אנה אחמטובה, סירבה להאמין שיש סיבה בכלל. היא הייתה מתרגזת בכל פעם שמישהו שאל 'למה', וצעקה על הסובבים אותה איך אתם יכולים בכלל לשאול 'למה?' היא התעצבנה כי בשאלתם הם אישרו שהייתה סיבה כלשהי להוצאתו להורג".
זה ליווה אותך כל השנים שגדלת במוסקבה ואחר כך בארה"ב?
"תראה, זה תמיד עלה. זה תמיד הטריד. כי לא משנה איך מסתכלים על אירוע כזה, בסופו של דבר עומדים מול הטרגדיה הזו בחוסר מענה. אי־אפשר באמת להיות בנעליים של באבל בזמן המאסר שלו, בעינויים ובמיוחד בלילה שלפני ההוצאה להורג. סבתא שלי אנטונינה פירוז'קובה, שגם כתבה את הביוגרפיה שלו, תמיד דמיינה את זה, את הרגע הזה של מה שעבר עליו באותו לילה. היא חשבה על הלילה ההוא ומה עבר עליו ועל מה הוא חשב.
"אני הייתי שם, במקום שבו באבל נאסר. ישבתי בתא שהיה גם תא מאסרו. הייתי במקום שבו לקחו את חייו. עברתי בכל אותם מקומות ארורים, ויצאתי מזה הרבה יותר נרגש. הרבה יותר מחובר סנטימנטאלית לטרגדיה. למרות העצב יצאתי מזה מאוד מעודד, בעיקר בגלל שהבנתי שאתה יכול אולי להרוג בנאדם, אבל אתה לא יכול להרוג סופר. אתה לא יכול להשמיד את יצירתו".
אז במובן מסוים הגורל הזה הנציח את באבל לדעתך?
"זה גלגל הגורל שתפס אותו, ושהפך אותו גם לנצחי דרך היצירה שלו. העובדה שהיצירה של באבל הגיעה לכל כך הרבה מקומות, שייכת גם לבאבל האדם על הגורל הייחודי שלו, ולא רק לבאבל היוצר. יש משהו שם שעושה את גורל האדם ואת הסופר כאחד".
סומן על ידי המשטר
כחלק מניסיון למלא את החלל שליווה אותו בחייו, יצא מלאייב למסע חיפוש בעקבות סבו, 75 שנה אחרי שהוצא להורג על לא עוול בכפו. מלאייב חבר לבמאי האמריקאי דיוויד נובאק, והשניים טוו את סיפורו של הסופר הגדול שמצא את מותו בגיל 46 בלבד. התוצאה: "למצוא את בַּאבֶּל" סרט דוקומנטרי המתחקה אחר נתיב חייו ויצירתו של באבל.
"יצאתי למסע הזה כדי למצוא את הסיבה להוצאתו להורג. את הסיפור מאחורי הטרגדיה", אומר מלאייב רגע לפני הקרנת סרטו בפסטיבל הסרטים בחיפה. "אחת התשובות הייתה שבאבל היה אחד היוצרים הסוציאליסטים, ההומאניים ביותר, ששאבו מהמסורת הרוסית. סמל מאוד ייצוגי בתרבות הרוסית. וכל עוד סטלין היה עם הקואליציה האנטי־פשיסטית, באבל היה כרטיס ביקור חשוב מאוד בשבילו. ברגע שסטלין חבר לכוחות הפאשיסטיים של היטלר, באבל הסוציאליסט סומן על ידי המשטר כאחד האנשים שיש להיפטר מהם".
ידעת תמיד שתצא למסע חיפוש שכזה?
"אני חייב להודות שסבתא שלי הייתה בין היתר הטריגר למסע שלי בעקבות סבא. נכון שתמיד סבבו אותי אנשים שהעריצו אותו ושהכירו את העבודות שלו, אבל הזיכרון של סבתא שלי והספר שכתבה על אודותיו, היו בסיס הכל. היא נפטרה לפני שש שנים, בגיל 101, ואני נשארתי עם הרגשה חזקה שמישהו צריך להמשיך במפעל ההנצחה שלה. ולכן יצאתי למסע שהוא יותר עכשווי מאשר ארכיון".
המפגש עם נובאק אירע במקרה. נובאק ביקר בגלריה ושמע מבעליה שהם הכירו את אשתו של הסופר הגדול שיצירותיו הפעימו אותו. ברגע ששמע שגברת באבל עדיין בחיים, ביקש לפגוש אותה. "לא ידעתי אז מה אני עומד לעשות עם הראיון, אבל זה נראה לי הכרחי לראיין אותה", נובאק נזכר. "בשבילי הכתיבה של באבל היא חזותית מאוד. כל מילה היא חשובה, כל עצם, כל פועל, זו שירה צרופה. מטאפורות על מטאפורות. אתה יכול לחוות את כל המסורת היהודית דרך הכתיבה שלו מבלי שהוא יציין מילים ישירות, שמות חגים או סמלים מן היהדות. זו יכולת מדהימה בעיניי".
במשך ארבע שנים הסתובבו הבמאי והנכד בין כפרים באוקראינה לאודסה הציורית. צירפו תמונות לכתבים. חיברו מאורעות ספרותיים לאנשים שחיים שם היום והחלו לספר את הסיפור.
האם כתביו אכן נשרפו?
איסאק באבל נולד ב־1894 באודסה למשפחת סוחרים, בתקופת גירוש היהודים משטחי האימפריה הרוסית. באבל שרד את הפוגרום בשנת 1905 בעזרת שכנים נוצרים שהחביאו אותו ואת משפחתו, אולם סבו היה אחד מבין 300 קורבנות הפוגרום. ב־1930 נסע באבל לאוקראינה וחזה באכזריות השלטון הסובייטי שהנהיג סטלין.
במשך שנים ניצל המשטר הסובייטי בראשות סטלין את באבל, אבל עם מותו של גורקי הבין באבל שסופו קרב; הוא נאסר והואשם בבגידה ומאוחר יותר הוצא להורג. באבל השאיר אחריו סיפורים נפלאים כ"חיל הפרשים", "סיפורי אודסה" ועוד.
"כשהצגנו את הסרט במוסקבה, השגרירות האמריקאית שלחה אותי בין אירועים שונים כולל הפסטיבל היהודי בעיר", אומר מלאייב. "כשמילאתי את הטפסים נכתב תחת שורת העיסוק: נכדו של איסאק באבל. אז נכון, אני מורה לתיאטרון ולמשחק, אבל תמיד אהיה הנכד של באבל".
מה נשאר איתך מהמסע הזה?
"הגילוי האינסופי. יש עדיין דברים שצריכים להתגלות, כמו למשל הכתבים שלו שנעלמו יחד איתו. אין תיעוד לכך שהם נשרפו ובזמנו היה נהוג לתעד כל דבר שנשרף ובמיוחד דברים חשובים כמו כתבי באבל. אני מקווה מאוד למצוא את כל הכתבים".
נובאק: "כשהקרנו את הסרט במוסקבה באו מאות אנשים ומילאו את האולמות לילה אחר לילה, והכריזו שהדברים צריכים להיאמר. וזה במקום כמו מוסקבה, שאתה צריך אישור לכל דבר שאתה רוצה ליצור".
מלאייב: "ואילו עכשיו, להיות פה בישראל עם הסרט זה חיבור חזק לא רק במונחים של היסטוריה או תרבות או של שפה. זו ארץ היסטורית. וכתבי באבל נטועים עמוק בשורשי היהדות. הכתיבה שלו התכתבה עם התלמוד ועם התנ"ך. אבל אני יודע מעבר לכל זה שלהיות פה זה המשך המסע שלי בעקבות סבא. אני מגלה פה עוד מבאבל גם אם הוא לא היה פה או הוא לא קשור למקום פיזית. רוחנית הוא קשור".
