yed300250
הכי מטוקבקות
    7yamim
    7 ימים • 19.10.2016
    מדרגות־מדרגות אל הכלום הגדול
    שלמה ארצי

    לזגורי / אוי, כמה מגוחכת ונשכחת לרגע נראתה הישראליות העכשווית כשנסעתי עם חבריי לפני שבוע בעיקולי הכבישים המפותלים של יערות חבל זגוריה (לא על שם מאור זגורי). כי היערות במחוז הזה בולעים אותך, את תרבותך ואת אובדן דרכך ואת מי שהיית ותהיה.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אתה נהיה קטן נוכח הנחלים הפורצים מההר, הכפרים הריקים עם גגות הקצח, היצורים האנושיים חסרי השיניים שמתנדנדים באדישות על כיסאות בצד הדרך, השועל האחד שהעז לעמוד מולך, ועיקולי הכביש שמופיעים לפתע בלי אזהרה מוקדמת.

     

    ובתוך כל זה, בשתי מכוניות, שישה ישראלים. חברים וחברות. מזרחים ואשכנזים. צוחקים ומתווכחים. אוהבים ולפעמים גם נעלבים. וחוץ מזה, כלום.

     

     

    משאירים את הרכבים למטה ועולים ברגל / אז על הכלום הזה אני רוצה לכתוב. אבל איך כותבים על כלום? ובכלל, איך כותבים על מסעות?

     

    אז בואו נתחיל בזה שהמסע הקטן בן ארבעת הימים החל כשהמראנו מבן־גוריון בטיסת ישראייר, החכורה מידי צ'כים, לסלוניקי.

     

    אישית, דווקא התאימה לי עיר גדולה יותר (ניו־יורק או פריז), אבל כשהרוב מחליטים, אני צייתן. אז המסע נמשך מנמל התעופה של סלוניקי (לא נכנסנו לעיר) בהשכרת שני רכבים ונסיעה בת ארבע שעות לחבל המדובר זגוריה אימפריה. וכשירד הלילה הגענו למלון דרכים בפאתי כפר קטן, ואו אז התברר לנו שצריך להשאיר את הרכבים למטה. וכדי להגיע לחדר הגבוה שלנו היינו צריכים לטפס ברגל משהו כמו 16 קומות של בניין. כלומר, בערך נניח 200 מדרגות.

     

    שמעו, תמיד היה לי לב. אלא שעכשיו ממש־ממש חשתי בקיומו. כי הוא הלם כמשוגע מתחת לטי־שירט שלי, עד לשפיץ ההר.

     

    "הגענו", אמר חאריס היווני שעזר למ' ולי בסחיבת המזוודות. ואני חשבתי באותו רגע שאם מחצית החיים הם השפלות ומחציתם אושר גדול (במקרה הטוב) – אז הרגע הזה שייך כנראה להשפלות.

     

     

    השועל בלי הכרם / רופא לב אחד אמר לי פעם שכל מדרגה שאתה מטפס מוסיפה לך שנייה בחיים. ואני גם יודע שיש ספורט שנקרא "אימון מדרגות בבניינים רבי־קומות". רק מה? זה לא בשבילי.

     

    אבל פה, באמצע הכלום, אילו אפשרויות היו לנו? ירדנו כמאה מדרגות כדי לאכול מרק, עלינו עוד מאה כדי להשתין, ירדנו עוד מאה כששכחתי את הסמארט, ועליתי עוד מאה כדי להציץ בבריכה. וביניהם? למזלי פגשנו את הירח ואת השועל שגלש מהיער החשוך לפתח הבר של מלון האורחים ההררי. 

     

    "אולי זה תן?" ניסה א' להרגיע.

     

    "אין מצב. אני מכיר את התנים מפארק הירקון", עניתי.

     

    "אז זוז, לפני שיירד עליך". 

     

    "מי הוא שאזוז בשבילו?" מילמל ד' האמיץ וצילם אותו מסנטימטר.

     

    וכיוון שהעסק עם השועל הלך והסתבך, החלטנו לפרוש לשינה.

     

    "כמה מדרגות חזרה לחדר?" שאלתי.

     

    "שטויות, איזה 20", הרגיעו מ', ט' ו־ל'.

     

    אבל 20 נראו בעיניי כ־2,000. כי המטפס בוחר את המספרים כפי שנדמה לו שהוא חווה אותם, בדיוק כמו שהשועל בוחר את כרם הענבים כדי להיכנס אליו.

     

     

    תגדיר טיול / אני מגדיר טיול מוצלח כשהאנשים מוותרים על הנוחות שבמכונית הנוסעת והולכים אפילו בגשם ברגל לראות שיח יבש, מייצרים נושאים לשיחה ובעיקר יודעים להכיל הבדלי גישות שנובעים מלחץ.

     

    אז מבחינה זו, היה זה בהחלט טיול מאתגר. לפעמים וכחני, אבל מלא עוצמות רגשיות. מה עוד שבהרים שוב קלטתי כמה קטנים אנו מול הדבר הגדול והאינסופי שיצר אותנו מכלום ענקי (התוהו ובוהו).

     

     

     

    מטאוריטים מופלאים / לפני כל חופשה אני שואל את עצמי מה נתוני הפתיחה שלה. וכשהנתונים לא משהו, אני יכול להסתפק בד' אמותיי ולא חייב לעוף לד' אמות אחרות. וזאת בניגוד לרוב בני האדם סביבי, שחולמים תוך כדי החופשה הזו על החופשה הבאה.

     

    אז נתוני הפתיחה הפעם לא היו ברורים, כי משהו באוויר לא הרגיש לי טוב. אולי אני עצמי. וכש־ל' (אחת המטיילות) ואני חשנו רע בפיתולי הכבישים ובמדרגות הלא־נעות, החלה להיווצר תנועת התנגדות להמשך המסע בזגוריה, עד שהחלטנו לחתוך מההרים לחבל מטאורה, כדי לצפות במנזרים התלויים על מה שנראה כמו גושי מטאוריטים ענקיים שצנחו מהגלקסיה.

     

    וכשהגענו לשם החלה השמש היוונית לשקוע. ואז, מול הכלום המדהים הזה, שמעתי תייר סקוטי שעמד לידי ממלמל: "וון דר איז אה מיס, דר איז אה קיס".

     

    כלומר: כשיש געגוע מסתמנת נשיקה. וואו. כמה אני מת על משפטים כאלה שצונחים עליך משום כלום.

     

     

    סלוניקאי / מי שחושב שהמדינה הזאת (ישראל) תשרוד בלי שניקח אותה בידיים טועה. אז השיחה על האופציות המידלדלות בשורת המנהיגים שלנו, על מתי יהיה פה ראש ממשלה מזרחי, יחד עם השאלות הנצחיות האישיות על כישלון, הצלחה, הדחקות ויחסי ילדים והורים, תפסה כמה מרגעי האספרסואים הקטנים במסע שלנו ביוון.

     

    ועכשו עוד שאלה. מישהו מכם ביקר לאחרונה בסלוניקי? כי פעם היא הייתה מרכז יהודי־ספרדי מפואר שהנאצים המקוללים השמידו את רוב יהודיו באושוויץ.

     

    אז אל סלוניקי, עם כל העומס הרגשי־יהודי הזה שלה, חתכנו בלילה כשעזבנו את מטאורה. וכשדהרנו אליה בחושך המלא בכלום כבר כמהתי לצלחת Greek Salad – סלט יווני מנחם בשפת משחקי השף.

     

    מנחם ממה? לא יודע. לא פעם אדם זקוק לנחמה.

     

    ולמחרת, אחרי שתקענו וואחד שינה בבית מלון עם מעלית וללא מדרגה אחת, גילינו שבסלוניקי נותרו כיום בקושי אלף יהודים ושבתי הקפה שלה לאורך החוף מלאי צעירים יוונים עולזים ומחורמנים. ואז, כשנתקלתי בארבעה סטודנטים ששרו ברחוב את "עיניים שלי", הצטרפתי אליהם בקול רביעי כדי לייצג בכבוד את דאלארס ופוליקר.

     

     

    וידויון על זורבה / הנה וידוי. יוון היא עבורי ארץ נהדרת, למרות שהשוק האירופי המשותף יורד לחייה בטענה שהבור הכלכלי שלה נובע מזה שהיוונים הם עצלנים ונצלנים. אבל אני אוהב את היוונים שלא מאיימים לדרוס אותך באופניים חשמליים (לא ראיתי זוג אחד אפילו), שהמציאו את סוקרטס, אפלטון, זורבה והסופלקי ושחיים בשביל היום כאילו אין מחר. וחוץ מזה הבנתי ששום מבט אנושי חודר לא יוכל לקלוט את כל מה שיש מאחורי הכלום. ולכן בחיים שלי לא אדע מה באמת אירע בחבל זגוריה, ואיך בכלל הגעתי (הגענו) אליו.

     

     

    בוב לא ספוג / זה היה עוד מסע חולף בן ארבעה ימים וכשחזרנו התפרסם שבוב דילן זכה בנובל לספרות על שיריו, למורת רוחם של אלה שראו בו רק זמר שכותב שירים ולא משורר שכותב מילים. אבל אני נפלתי מהתרגשות ומצאתי עבורכם ב"כרוניקות", האוטוביוגרפיה של דילן, את המשפט הבא שלו על הפתעות בחיים: "לעולם לא יכולת לדעת במי אתה עלול להיתקל במסבאת 'התסבוכת'. כל אחד נראה בו בזמן כמו מישהו וכמו אף אחד". דברי הגאון היהודי המסתורי והאנטיפת שהיטיב לתאר אותנו, בני האדם.

     

    ואחר כך נהיה סוכות. ואז, כשהתארחתי בסוכה, פגשתי את ד' (איש עסקים) וכשסיפר שהוא מחפש הרפתקה נדל"נית, הצעתי לו לבנות מלון על צוק, עם המון־המון מדרגות. "כי כל מדרגה (כך הסברתי לו) שאתה עולה ברגל מוסיפה לך שנייה בחיים. ובעידן הכלום הגדול, גם שנייה אחת זה משהו".

     


    פרסום ראשון: 19.10.16 , 21:21
    yed660100