ואולי היה זה הרגע ההוא בילדות ששינה את הכל. "הייתי ילד שנורא אהב לשיר, ושרתי לא רע", נזכר המשורר רועי חסן, "אז אמא שלי לקחה אותי לתחרות כוכב נולד של הצפון, הרבה לפני ריאליטי השירה בטלוויזיה. היו אודישנים בטבריה ונסענו. אמא שלי הלבישה אותי כמו חתן צועני, אתה יודע, עם חליפה משהו ירקרק, חולצה טורקיז. משהו קשוח, סטייל עולמי. הגענו לשם, יושבים שלושה אנשים מאחורי השולחן ובחור עם קלידים. הגיע תורי, אני נכנס, אומרים לי, 'נעים להכיר, איזה שיר תשיר לנו?' עניתי: 'מעיין הנעורים' של עופר לוי. הם השתנקו. לא הבינו מה רציתי.

"הם לא היו בוטים. הם ניסו למצוא את המילים, אמרו, 'תשמע, אנחנו לא מכירים', ואז הקלידן אמר את הדבר הכי גרוע שהוא היה יכול להגיד: 'אולי תשיר משהו ישראלי'. אני ממש זוכר את עצמי כילד חוזר הביתה וחושב על המשפט הזה, תשיר משהו ישראלי. יענו עופר לוי, שהוא המלך אצלנו בשכונה, שאם אתה מעיר מישהו באמצע הלילה ואומר לו 'מעיין הנעורים', הוא מתחיל מהבית השני — זה לא ישראל? זה היה בום. מאותו היום הפסקתי לשמוע את עופר לוי. התכחשתי לזה שאני מכיר בכלל את עופר לוי. אם מישהו בבית הספר היה מדבר איתי על עופר לוי, הייתי משחק אותה לא יודע על מה הוא מדבר. רציתי להיות ישראלי".

מה עשית בשביל זה?

"מחקתי והתכחשתי להכל. זה התחיל בהתרחקות מהמשפחה שלי, מהשורש שלי. רציתי להיות הכי רחוק מאבא שלי. זה נגמר בזה שהפסקתי להאמין באלוהים. הייתי ילד שהאמונה הייתה חלק מהחיים שלו. מגיל שלוש אבא שלי לקח אותי לבית הכנסת. והנה אני מקלל את אלוהים ואוכל כל מה שאתה רוצה ומעשן בכיפור ולא שומר על כלום. זה היה חלק מהדיכוי שעברתי, אולי אחד השלבים הכי קיצוניים שלו".

מתי בא השינוי?

"כשזה הגיע לפוליטיקה. גדלתי בבית ליכודניקי וכחלק מההתרחקות מההורים הלכתי שמאלה. אבל כשהתחלתי לקרוא על מה שנקרא 'השמאל הישראלי', קיבלתי פיצוץ לפנים. הבנתי שאלה שמתיימרים להחזיק בערכים של צדק, שוויון וזכויות אדם, אלה התנועות והאנשים שדיכאו את סבא שלי ואת אבא שלי. ששמו אותם במחנות, שעשו לדוד שלי הקרנות גזזת וסירטנו אותו למוות, שחטפו לנשים כמו סבתא שלי תינוקות. זה פתאום נפל עליי: למי אתה רוצה להידמות, למדכאים של סבא שלך? זה היה המפץ הגדול מבחינתי. שם התעורר אצלי הניצוץ המזרחי. מצאתי את עצמי שבור לרסיסים. מישהו שצריך לא ללמוד ללכת — אלא ללמוד לעמוד. ולאסוף את הרסיסים, אתה יודע, יום אחר יום, דבר אחרי דבר".

אני עדיין נלחם

בגיל 33, רועי חסן ממש לא מתנצל. המשורר, שכתב שורות כמו "לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק/ וְשָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ", השתלב יפה בממסד שהוא בז לו. בשנתיים מאז פרץ לתודעה עם שירו "מדינת אשכנז", הוא הספיק לפרסם ספר ראשון שזכה להצלחה רבה ולפרסים, להופיע בטלוויזיה, לכתוב טור שבועי ברשת "ידיעות תקשורת", ללמד כתיבה באוניברסיטת תל־אביב והיד עוד נטויה. דווקא משום כך דבריו מפתיעים במקצת.

"הדמות שלי בחוץ נתפסת בצורה מאוד רומנטית, של המזרחי השלם", הוא אומר, "אבל אני עדיין בתהליכי הרכבה עצמית ואני עדיין נלחם בקלקול. לא הכל היה שלילי בקלקול הזה. הכרתי וקיבלתי דברים שהעשירו אותי מבחינה מוזיקלית, ספרותית ותרבותית. הטרגדיה היא שכדי לפתח ולשכלל את העולם הפנימי שלי, נאלצתי להתבייש ולמחוק את המקורות שלי. אני עדיין נלחם לשלב בין השניים, בין המזרחי והמערבי".

עם אשתו עמירה והבת אסי. "האהבה והמשפחה שלי הן הדברים שחשובים באמת"

יש כאלה שחושבים שזה מפריד. שאתם לוקחים ככה את התרבות אחורה.

"צריך מוח מעוות כדי לחשוב שתרבות מזרחית זה לקלקל, ושלדרוש מקום לזהות של חצי מהעם שלך זה לקחת אחורה".

אתה פתוח לביקורת?

"אין לי בעיה לקבל ביקורת, כל עוד היא לא אישית. אני לא עושה את הדברים שלי כדי לעניין את הלית ישורון שנמאס לה מ'העניין המזרחי' או את אורשר הגזען בעיניי, או את כל אלה שחשוב להם להתבטא בנושא. בטח שנמאס להם מהעניין המזרחי. הרי על מה אנחנו מדברים? יש פה טריטוריה, יש פה סוג מסוים של אנשים שהתרגלו שכל הטריטוריה התרבותית שייכת להם. ככה הם עיצבו את המדינה וזה צביון המדינה לפי הדבר שקבעו מראש. ועכשיו באה קבוצת אנשים שאומרת: אנחנו גם רוצים מקום. לא, אנחנו דורשים מקום. אנחנו לוקחים מקום. אם לא היה להם מה להפסיד, הם לא היו בפאניקה".

נשמע כמו מלחמה.

"הדבר הכי טוב שיקרה למדינה הזאת זה מלחמת תרבות. כששואלים אותי על השיח המזרחי, אני עונה שמבחינתי נגמרו הימים של השיח המזרחי. יש מאבק מזרחי. הבנתי שככל שאתה עושה צעד קדימה, יבוא ההוא שייקח אותך שני צעדים אחורה. נגיד, אם אנחנו מדברים היום על חטיפות ילדי תימן ומציגים ארכיון של משפחות שמספרות איך נחטפו להן ילדים, ואז בא ירון לונדון, שהפך לדעתי לפסאודו־אינטלקטואל של ההגמוניה האשכנזית בארץ, וכותב בעיתון שאולי הילדים לא נחטפו? עם זה אין לי שום שיח. אני מוכן לנהל שיח רק עם ילדים ונוער. עם מבוגרים אין לי שיח בעניין המזרחי. יש בעיות שאנחנו צריכים להביא אותן לידי פתרון. גמרנו לדברר ולדבר. עכשיו אנחנו פועלים".

מחמוד דרוויש

טלפון ממירי רגב

אף שחסן מגדיר את עצמו "איש שמאל באין־שמאל במדינה", הוא מרגיש די נינוח לזגזג בין המחנות. מסוג הדברים שמביאים לו תומכים ממקומות לא בהכרח צפויים, כמו למשל שרת התרבות מירי רגב או, להבדיל, הראפר ופעיל הימין הקיצוני יואב אליאסי, "הצל", שלפני כחודשיים שיתף בעמוד הפייסבוק שלו שיר של חסן עם הכיתוב, "הבחור הזה חושף את הצביעות של השמאל".

"מגניב שהצל בחר לשתף את 'כל הערסים יבואו'", אומר חסן. "זה שיר שהוא שמאל רדיקלי, למה שתהיה לי סלידה מזה שהצל מפרגן לי? לא מעניין אותי מה יגידו על זה, באותה מידה שלא מעניין אותי מה יגידו על זה שתמר זנדברג או זחאלקה ורגב אוהבים שירים שלי. טוב, נו, אני חייב להודות שכשהראו לי ציוץ של בוז'י שבו הוא מפרגן לי, זה קצת הביך אותי".

אתה והצל לא בדיוק באותו קו אידיאולוגי.

"ברור שלי ולו יש התנגשויות פוליטיות מכאן ועד הירח, אבל הוא פירסם שיר בקטע מפרגן. מה אני אמור להגיד לו, לך תזדיין? זה נחמד. כשמתנחל שומע שלום חנוך גם מצפים משלום חנוך שיסלוד מזה? אני לא מבין למה אני צריך להרגיש לא בנוח מזה".

אתה גם רחוק אידיאולוגית ממירי רגב ובכל זאת לא מסתיר את התמיכה בה.

"בטח שאהיה בעדה ובעד מה שהיא מקדמת. יש בכלל שאלה? פגשתי את רגב פעם אחת, במקרה. היא שמעה שאני בבניין של משרד התרבות וביקשה לפגוש אותי. הפגישה ארכה שלוש דקות, היא אמרה לי שהיא קראה שירים שלי ומאוד אהבה והצטלמנו. פירסמתי את התמונה בפייסבוק ואנשים עשו מזה כאילו אנחנו חברים הכי טובים או משהו. הפעם השנייה והאחרונה שדיברתי עם רגב הייתה יום אחרי שעשו לה חידון בראיון, ונתנו לה כמה ציטוטים הארדקור שלי משירים ואמירה שלי על הציונות. בוקר למחרת היא צילצלה אליי ואמרה לי, אני יודעת שאנחנו רחוקים שמיים וארץ מבחינה פוליטית, אבל זה לא מפריע לי להעריך אותך ולאהוב מה שאתה עושה, למרות שמנסים לסכסך בינינו".

האמירה שלך על הציונות, "יימח שמה ושם זכרה", אתה מתכוון?

"בטח, וגם הסברתי לה למה התכוונתי. שתבין, אני מרגיש שאני ה־ישראלי. במשפט הזה התכוונתי שאם הציונות הזאת שמדברים עליה היא הציונות שעשתה ניסויים בילדים בהקרנות הגזזת וחטפה ילדים ושלחה אנשים לחיות על פי אתניות בכל מיני חורים בארץ ומנעה מהם שוויון הזדמנויות בחינוך ובפרנסה — אז שידחפו אותה. אני מאמין שאני יותר ציוני מכל אלה, אבל הציונות שלי לא מסתמכת על הרצל. אני לא מדבר לא על 67' ולא על 48'. אני מדבר על הרבה לפני. אני יהודי בן המקום ואני לא מתבייש בזה. אני כאן מהמקום של רבי שמעון בר יוחאי, מדריסת רגל של אלפיים שנה במקום הזה. אני פה מהמקום של סבתא שלי, מהשיבה לציון שהיא ראתה לנגד עיניה, שיבה שלא באה בנישול וגירוש וכיבוש".

תומריקו

בלי הציונות, משהו היה יכול להיות במדינה הזאת?

"בוודאי, וגם היה פה. חיו פה ערימות של אנשים מעיראק וממרוקו ומסוריה וממצרים. הם חיו פה וחלק מהזמן גם היו האליטה. הנרטיב הציוני קבר את ההיסטוריה הזאת, עם איזו התנשאות של 'באנו מאירופה'. למה, רוב האשכנזים באו מברלין? לא. הם באו מכפרים במזרח אירופה. מה הם עשו שם? גידלו גזרים ורעו צאן. אלה רוב האנשים שבאו לפה והסתכלו על הסבים והסבתות שלנו במין עליונות גזעית, כאילו מי ישמע, כולם היו מדענים ופילוסופים. ואני לא מדבר על ניצולי השואה. גם אליהם התייחסו בנבזות ובהתנשאות".

אתה יכול להבין את ההתנגדות לרגב? את הסלידה ממשפטים כמו "הסודנים הם סרטן"?

"המשפטים האלה נוראיים בעיניי, אבל אין לי שום קשר עם מירי רגב הפוליטיקאית. ברגע שהיא הפכה לשרת התרבות ושמה על השולחן את הדברים שאנחנו כל השנים מדברים עליהם, אני מחזק את ידיה. הרי מה היא אומרת? שהתרבות המזרחית תקבל מקום. על זה שונאים אותה, לא על הסודנים. האובססיה כלפיה מוציאה אנשים מדעתם. רגב מצליחה להוציא את כל הגזענים ואת כל השוביניסטים מהחורים שלהם. היא מאיימת על ההגמוניה לא רק במה שהיא אומרת, אלא במה שהיא, במי שהיא".

עטיפת הספר

לא מפריע לך שיש כאלה שרואים בתמיכה שלך התקרנפות?

"לא. גם אלה שאומרים, 'אתה תומך במירי רגב כי היא תיתן לך' לא מפריעים לי. מה היא בדיוק תיתן לי? למה, מירי רגב נותנת פרסים? אז מה אומרים על כל אלה שזכו בפרסים כל השנים? מה ההבדל? כל אלה שניגנו בחליל של השמאל הציוני כשישבו שם שרי תרבות של השמאל וקיבלו פרסים — למה זו לא התקרנפות? רק עכשיו עמוס עוז הספיד את שמעון פרס והוצג כאחד מחבריו הקרובים. מישהו קרא לו קרנף? רוצה שאראה לך תמונות של א.ב. יהושע וכל החבר'ה האלה עם רבין ושריד? אבל מספיק שאני אתמוך בשינוי שמובילה רגב כדי שיקפצו הצבועים האלה ויקראו 'קרנף'. פאק יו. נתנו לי פרס אחד של משרד התרבות ליוצרים צעירים. 20 יוצרים זכו בו. שלא לדבר על זה שאני, בתמיכה שלי בשרת התרבות, מסתכן פי אלף מאלה שמתנגדים לה".

תסביר.

"הרי מירי רגב לא תהיה שרת התרבות עוד שנתיים־שלוש. לא יזכרו לי את זה? ועוד איך יזכרו. אז מה יש לי להרוויח מזה? כשיש לי ביקורת על רגב, אני משמיע אותה".

מה חשבת במחלוקת רגב נגד דרוויש?

"תראה, כשהיה כל עניין ההחרמה של דרוויש בגלי צה"ל, התנגדתי לזה מתוך הערכת השירה של דרוויש, וגם מתוך זה שהוא לא האויב שלי. הוא משורר אדיר בעיניי. כשהעניין חזר על עצמו בטקס פרסי אופיר, במעמד ממסדי, זה כבר לא עניין אותי. כל אחד עשה את הקטע שלו, רגב מהצד שלה והמארגנים מהצד שלהם. זה היה צפוי. אני חי בשלום עם רגב ועם תאמר נפאר ועם דרוויש, ואוהב את שלושתם. אגב, כמי שאוהב את דרוויש וקצת מכיר גם את השירה ואת האישיות שלו ממה שקראתי, לעניות דעתי אם הוא היה יודע שהולכים לעשות מופע עם שיר שלו בממסד הישראלי, הוא היה בז להם.

"וכל הביקורת שפתאום נשמעה מכל ההגמוניסטים מסביב, על מירי רגב שלא מבינה מטפורות ומבינה את 'אוכל את בשרו' כפשוטו? סליחה, כל אלה קמו וצעקו שאני ערמתי ספרים של נתן זך וזרקתי גפרור. הם לא ראו שם מטפורות, רבדים או מורכבויות. אבל עם דרוויש, הם פתאום מבינים את המטפורה. רק תראה את הצביעות. דרוויש, שברור כשמש שהוא מדבר מטפורית, לא סובל אותם יותר מכולם. עם מירי רגב הוא היה יכול לשבת לקפה, תאמין לי".

אוהב את השונאים

שלומי חתוכה

איש עם כעס, חסן. עוד מהימים שבהם הסתובב ברחובות שיכון סלע בחדרה ובעט בפחים. היום הוא במקום אחר, שלֵו בהרבה, בבית שבנה בחדרה עם אשתו עמירה ובתו בת השנתיים אסי. את תקופת הזעם ההיא חתם בספר שיריו הראשון, "הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה". בספר החדש, "זהב אריות" (הוצאת טנג'יר, עורך: רון דהן), הוא הרבה יותר נינוח.

"הספר הראשון נכתב לאורך עשר שנים, עם תהפוכות מאוד גדולות בחיים שלי. החיים שלי לא היו במקום טוב. אבל אז הקמנו משפחה ונכנסו אור ואושר לבית, והספר הזה הוא במובן מסוים ספר של שמש ואור. כיום האהבה והמשפחה שלי הן הדברים שחשובים לי באמת".

אבל אתה לא באמת יושב בשקט.

"אני מתעצבן פחות ומגיב פחות. כל האנשים האלה שמדברים כל הזמן כבר התחילו לשעמם אותי. באיזשהו אופן השיעמום שלי נובע מהתנשאות. אני בז להם, מי הם בכלל? הם לא מצליחים להפעיל אצלי רגש מינימלי שיגרור אותי להגיב. אז הלית ישורון אמרה שהיא צוחקת מהשירה שלי, אז מה? אורי ברנשטיין קרא לי נגר? יאללה, בכיף. לא רק שאין לי בעיה ששונאים אותי, אני אוהב את השונאים שלי. אני מאמין שאין מרחק גדול ביניהם לבין האוהבים. כל עוד אני מזיז להם משהו במנעד הרגשי, ועוד דרך האמנות שלי — אני מבסוט. עשיתי את שלי".

איך אתה מסביר שבכל ראיון או דיבור על ספרות, ישר קופצים עם ערס פואטיקה, רועי חסן, מזרחים?

"הם רוכבים על הגל הזה באופן פופוליסטי. הם יודעים שאם הם יעלו את השם שלי, זה ייצור באז. רבתי עם מאיר ויזלטיר. הוא כתב לחברים שלו בפייסבוק שאני כתבן וחנפן, אז אני אמרתי שנגמרו הימים שמשורר בינוני מינוס יגדיר מי משורר ומי לא. אתה רוצה להגיד שהשירה שלי לא טובה, אתה לא מתחבר לשירה שלי? לגיטימי. אנחנו לא אמורים לאהוב הכל. אבל שתהיה ביקורת עניינית".

אומרים שאתה מעורר זעם לא בגלל האמנות אלא בגלל הפרובוקציה.

"שיגידו. אני לא חייב דין לאף אחד. אני כותב שירים ונאבק כדי שגם הבת שלי תקבל בעתיד את מקומה. חשבתי על זה כשקראתי בעיתון את ענת עצמון שואלת, למה היא צריכה להתבייש בזה שהיא אשכנזייה. מה אגיד לך, נשבר לי הלב. שתסלח לי, אבל אותי מעניינים המשפחה שלי, הילדים שלי, השכנים שלי. מעניין אותי שהם יקבלו את המקום שלהם. היא, המקום שלה מובטח. אנחנו עדיין נאבקים על ייצוג, ואנחנו נצא נגד כל מה שאנחנו נעדרים ממנו. חאלס עם העיוורון צבעים הזה. זה מגיע עם כל מיני מכבסות מילים כמו סוציו־אקונומי ושיח מעמדי, אבל גם לעוני יש צבע. מי שרוצה להתעלם מזה, שיתעלם. אנחנו גמרנו להתעלם".

דניאל יוסף

אבל לא ניצחת כבר? מוסדות התרבות והתקציבים בידי רגב, המוזיקה המזרחית מזמן כבר במיינסטרים.

"עזוב את מירי רגב, זה זמני. שרי תרבות מתחלפים. תשאל מי יושב על השאלטרים. וגם בעניין מירי רגב, לא מוזרה ההתנהלות מולה? היא לא פגעה באף מוסד קיים — לא בקאמרי, לא בהבימה, לא נגעה באף תקציב. היא רק אמרה שהיא רוצה להקצות תקציבים למקומות שלא קיבלו כסף עד היום, לא על חשבון אחרים. הלוואי שהיא הייתה אומרת שהתיאטרון האתיופי או המרוקאי יתוקצבו מכספים שיועדו לתיאטראות התל־אביביים. אני הייתי הראשון לחגוג את זה. אבל זה אפילו לא על חשבונם. אז מה כואב להם?"

מה באמת?

"שהתחלנו לדרוש ושנכנסנו להם לבון טון. קח למשל את השירה. זו אולי נישה, אבל זו הנישה הכי נחשבת שלהם. מתי דיברו על שירה בצורה כזאת? מתי שירה עניינה מישהו לפני ההתעוררות של השירה המזרחית? אין מה לעשות — בלוף סופו להתפוצץ. ואי־אפשר להחזיק לעד עם הבלוף הזה, שהם קובעים מה זה תרבות ומי יהיה על הבמה ומי יהיה בעיתון. הרי אתה רואה משוררים פח".

המשוררים עדי קיסר ושלומי חתוכה. "נכנסנו להם לבון טון"

פח? מי למשל?

"ויזלטיר. בן אדם שנצמד לשני משוררים פי מיליון יותר טובים ממנו, וולך והורביץ. מכל השירים שהוא כתב, אולי שניים היית מגדיר בינוניים אפילו. יענו, הכי טובים שלו. והוא, שמו אותו במגדל השן. ההיסטוריה תשפוט את ההגמוניה הזאת של קום המדינה ועד עכשיו, לא רק על ההדרה התרבותית וניסיונות המחיקה, אלא גם על הבחירות הרעות שלה. גם כשהם בחרו מתוך החונטות שלהם רק אשכנזים — הם לרוב בחרו את האשכנזים הבינוניים".

מאיר ויזלטיר

את נתן זך אתה קורא?

"את זך קראתי מספיק. אני לא יכול להגיד שהוא גרוע, מה שאני יכול להגיד על אחרים. תמיד נצמדים לזה שכתבתי ששרפתי את הספרים שלו, אבל משום מה מתעלמים מכך שזה בא ממקום מטפורי, ממעשה שירה, ממקום של לצאת נגד אייקון תרבות הגמוני, שהרשה לעצמו להתגזען בצורה בוטה, רק כי זה היה הנוהל. בחרתי את זך, אבל יכולתי לבחור גם אחרים. לא חסרות דוגמאות של משוררים ואנשי תרבות שהתגזענו בצורה בוטה ובאופן חופשי על מזרחים".

נתן זך

ימים של מקרר ריק

הוא נולד בחדרה לדליה ואהרון, בכור משלושה ילדים. אמו עלתה ממרוקו בגיל חמש, אביו נולד במעברת אגרובנק — אחת משלוש המעברות שהוקמו בחדרה בימי העלייה ההמונית ב־1950־1948. תחילה עבד אביו בצמיגי אליאנס, אבל אז פוטר ובמשך תקופה היה מובטל עד שהקים חנות ירקות במרכז המסחרי השכונתי, כשחסן הילד עוזר לו בעבודה.

"לא גדלתי בעוני, יש עניים יותר", הוא אומר. "אבל היו אצלנו גם תקופות של מקרר ריק. ללכת ברגל כדי לחסוך את החמישה שקלים לאוטובוס. אחרי הפיטורים, אבא שלי היה בתקופה ממש לא טובה. בסוף הייתה לו תושייה והוא בנה חנות ירקות בחדרה מכלום, עבד נורא קשה, אבל אז היה משבר כלכלי גדול שהביא לסכסוך בין ההורים שלי והם התגרשו.

"כשכתבתי ש'אמא שלי מתכננת את מותה באותה חמלה שאתם מתכננים חופשות סקי בשווייץ', או 'אבא שלי שהתחיל לדבר ברחובות' — זה אמיתי. בגלל זה אני מעריך כל כך את ההורים שלי. כי למרות כל הקשיים שהם עברו, הם גידלו שלושה ילדים ונתנו לנו את החינוך הכי טוב שיכולנו לקבל. אני מדבר על הקשיים שלהם בלשון עבר, אבל בסופו של דבר אבא שלי עדיין עובד בסופרמרקט וגר בדירת עמידר בנתניה, והיום הוא בדיונים משפטיים כי רוצים להוציא אותו ממנה, ואמא שלי שוכרת חדר אצל חברה שלה. המצב אצלם לא משהו".

את השכונה שבה גדל הוא מתאר בשיריו באופן חד ובהיר, בלי סינונים. "גדלתי בשכונה שהיו בה רק מזרחים ואתיופים. גדלנו ביחד. אותם הבתים, אותן משפחות. שכונה שכולם דבוקים. כל יום שישי היינו משחקים כל הילדים כדורגל, עולים, מתקלחים, מתלבשים והולכים לבית כנסת".

ואיך נכנסת פה התפנית הספרותית?

"כשהייתי קטן דיברתי על המוות בצורה מאוד בוטה וישירה ומדויקת. בוא נגיד שהיה מוזר לשמוע ילד בן שש מדבר ככה. הייתי מדמיין את זה, ובבית ידעו מזה ולא עשו עניין. יום אחד פלטתי משהו בבית הספר, והמורה נורא נבהלה והלכה ליועצת. ישבנו ודיברנו, ובסוף הפסיכיאטר הגדיר את זה כפחד קיומי ורצה לתת לי טיפול תרופתי. אמא שלי אמרה לו, שהיחידים שמפחדים זה הם ושאין לי שום פחד. היא סירבה לטיפול התרופתי ובמקום זה רשמה אותי לספרייה והביאה לי את הספר הראשון שלי, 'לאן נעלם קפיטן קוק'. קראתי ואהבתי. אבל לא שכחתי להחביא את הספרים מתחת לארון, שהחבר'ה בשכונה לא יריצו עליי צחוקים".

בצבא שירת חסן כטבח, אך השתחרר מהשירות כדי לעבוד כטבח במשרה מלאה ולפרנס את המשפחה שהתפרקה. כשהצליח לעזוב את התחום, הפך לטבעוני ונשבע שלא יחזור לאכול בשר. והיו גם את הימים שבהם הופיע בערבי "ערס פואטיקה" לצד משוררים כעדי קיסר ושלומי חתוכה, עם שירים שמשכו אש כמעט מיד.

"אני אמנם אחרי ספר אחד, אבל באופן יחסי חטפתי כמו אנשים שפועלים 20 שנה", הוא אומר. "ביקורות בלי סוף. כש'מדינת אשכנז' התפרסם, פורסמו ארבעה מאמרי תגובה שבוע אחרי שבוע, שניים מהם של חתני פרס ישראל".

מצד שני, אתה, קיסר וחתוכה הומלצתם בדוח ביטון ללימודי ספרות בתיכון.

"לגבי הדוח, בוא נחכה לראות מה יישמו מתוכו, אם בכלל".

מה אתה חושב על הדוח, ככלל?

"אני חושב שהגיע הזמן. להגיד שזה מושלם? לא. אבל זה בהחלט פתח לחברה בריאה. בבית הספר מלמדים לשנוא ספרות, אז לפחות שהילדים יכירו את עצמם דרך הספרות. שימצאו את המקום שלהם והשורשים שלהם בספרות הישראלית".

לגיטימי לדעתך שילמדו משוררים אחרי ספר אחד?

"אנחנו לא היחידים שהדוח ממליץ ללמד, יש הרבה מאוד חומר חוץ מאיתנו. אישית, אין לי בעיה לוותר על התענוג. מעבר לזה, אני לא יודע לענות על עניין הספר הראשון. אני גם לא מספיק בקיא בהיסטוריה, למשל מתי למדו את זך או רביקוביץ, כלומר אחרי כמה ספרים. אבל לא משנה מה היה נכתב בדוח, הייתה מתעוררת עליו ביקורת, ואני חושב שלא צריך להתרגש מזה".

אתה לא חושש לצאת עם ספר חדש אחרי ההצלחה של הספר הקודם?

"לא, אני לא אכתוב את אותו ספר שוב. כשהתפרסם 'מדינת אשכנז', הספיקה המילה 'אשכנז' בכותרת השיר שעשתה רעש, כדי שהספר יתקבל כמשהו מאוד מזרחי. בתפיסה שלי, הספר החדש, שהוא פחות פוליטי ויותר עוסק בחיים שלי ובמשפחה שלי ובדוד בבר ודודה מזל, הוא הרבה יותר מזרחי מהקודם. אבל אני לא מתפלא ש'מדינת אשכנז' עיצבן כל כך הרבה אנשים. שירה מזרחית נכתבה שנים לפניי. מי אני? בורג בשירה המזרחית. ובכל זאת השיר הזה הצליח להוציא אנשים מדעתם. זה לא סתם. אני באתי משם, מהמקום של האשכנזיות. רציתי להיות הם כל הילדות שלי. זו הייתה הפנטזיה שלי הרי, להיות ישראלי, ולקח לי הרבה זמן עד שהיו לי את הכלים להבין שהישראלי הזה הוא בעצם אשכנזי".

לא מזיזות לך הערות כמו "זו לא שירה" או "סטטוסים מנוקדים"?

"ממש לא. טכנוקרטים יש בשפע, משוררים פחות. אז כשטכנוקרטים משעממים טוענים נגדי שאני לא משורר ושאני לא כותב שירה, אני מבין לליבם. הם שונאים אותי, ויש להם על מה, כמו שאומרים. אני משורר מספיק טוב כדי לערער אותם עד כדי כך שהם מתחילים לשאול את עצמם שאלות על שירה. אם הם קוראים שיר ושואלים את עצמם מהי שירה ואם זה שירה — עשיתי את שלי. הם צריכים להגיד לי תודה". •