זה נראה כמו פאטה מורגנה בלב המדבר הלוהט. מאות נשים פלסטיניות, רובן בלבוש מסורתי, יוצאות מתוך עשרות אוטובוסים, פוגשות בהתרגשות אלפי נשים ישראליות לבושות לבן. כולנו נלהבות מן המפגש, מחבקות זו את זו, שואלות זו את זו את הפשוטות בשאלות: איך קוראים לך? מאיפה את?

מג'נין, מבית־לחם, משכם, מחברון, מיריחו הסמוכה. נשים מבוגרות וצעירות, דתיות וחילוניות, חלקן דוברות אנגלית שוטפת וחלקן מציגות את עצמן בערבית בלבד, שואלות: אפשר להצטלם ביחד? בחום העז אנחנו מצטופפות, נדחקות אל מסכי האייפונים. את התמונות ייקחו איתן לג'נין ולבית־לחם, לשכם ולחברון. תמונות שמחברות אותנו ביום נדיר אחד שבו הצלחנו להאמין. כי כשסיפרתי למכריי על האירוע המתוכנן בקאסר אל־יהוד בהשתתפות אלף נשים פלסטיניות רובם פיקפקו — הן לא תבואנה.

אבל הן באו ובהתלהבות חבשו כובעים לבנים מעל המטפחות, וחלקן אף לבשו מעל שמלותיהן את החולצה הלבנה שעליה כתוב בעברית, בערבית ובאנגלית "נשים עושות שלום". ועל הגב מאחור "בוחרות בחיים. דורשות הסכם מדיני".

שלובות זרוע אנחנו צועדות אל אתר הטבילה. מי הירדן צהבהבים ורדודים אבל הלב גואה. חום הקרבה עולה אפילו על חום המדבר, כי יחד אנחנו מקשיבות לנאומה המלהיב של כלת פרס נובל לשלום 2011, לימה בואי, שהצליחה להביא בעזרת נשים נוספות להסכם שלום בארצה, ליבריה, ויחד נדמה לנו שזה אפשרי גם כאן. אם נהיה רבות ואם נהיה נחושות ואם נשתף פעולה, אולי נצליח לכפות על ההנהגה לדבר, לנסות כמונו למצוא את המאחד ולא את המפריד, לנסות לבנות אמון ולהעניק תקווה.

גם הדברים של הודא אבו ערקוב מחברון, יושבת ראש רשת ארגוני השלום במזרח התיכון, מעוררים התלהבות. בעצרת ההמונים בערב מול בית ראש הממשלה היא מספרת שהגיעה במיוחד מחברון כדי לומר לנו שיש פרטנר. נדמה לי שאני מזהה התעוררות אצל הנשים הפלסטיניות, כמו גם אצלנו. אני מזהה בינינו לבינן וגם בינינו לבין עצמנו שיח חדש, שונה. שיח שיש בו חמלה ואחריות ודאגה ושותפות גורל, ללא האשמות, ללא קורבנות, שיח שוויוני הפונה אל הרגש. זה נראה כמו פאטה מורגנה, אבל כולנו היום דורשות מחדש את הזכות לתקווה.