וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל־בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם־אָנֹכִי, מִמֶּנָּה (בראשית ל, פסוק ג').

כל סיפורי הגבורות, המלחמות, הנחמות והישועות, כל האתוס המקראי הזה, שנצטווינו לשנן ולדבר בו בשוכבנו ובקומנו ובעיקר ביושבנו על כיסאות העץ ואחר כך הפלסטיק של בתי הספר, שבים אליי בגרסתם התמה, פשט ופשט, דרך בני מחמל נפשי, תלמיד כיתה ד', שלומד בימים אלה להלך בספר התנ"ך המלא עד אפס מקום באותיות קטנטנות, זעירות, המתגבשות לפסוקי־פסוקים, ומנסה בכל כוחו להבדיל תורה מנביאים, ונביאים מכתובים, ולמנות את סדר הספרים, ולהבין מי נגד מי ואיך זה יכול להיות שאחד אלוהינו מצטייר במקרה הטוב כטיפוס נעלבן שמפזר הבטחות על ימין ועל שמאל, ובמקרה הרע כבריון מתלהם ורודף נקם. ואני, שמעת לעת מקריאה לבני את הסיפורים ומפרשנת ומתרגמת אותם לשפת דור האייפון, מוצאת את עצמי לא פעם מתפתלת ומסנגרת על השליט הכל־יכול הזה, הכלאה של פוטין וביבי וטראמפ. מעניקה פרשנות מקלה לביטויים שהוא בוחר בהם, וממעיטה בערכה של שיטת החיסולים הממוקדים שהוא נוקט כל שני וחמישי – לפעמים מעשי טבח של ממש – בכל מיני אצטלות מפוקפקות. ואז, לא במקרה כמובן, נזכרתי ביום שבו למדנו את פרשת "ויצא".

הייתי ילדה שחרחורת עדוית צמות עבותות, שקדנית וחרוצה, אם כי "פטפטנית", כפי שכתבה לי ג'נט – הו, ג'נט, מורתנו החיילת הנערצת, שהתרגלנו לראותה במדים וכמעט התעלפנו מהתרגשות כשהגיעה למסיבת סוף השנה בשמלת מקסי פרחונית. והשיעור, שיעור תורה, והספר, ספר בראשית, ועוד נשימותיו של יעקב הנמלט, באוזניי הקרועות לרווחה, וכבר מלאכים עולים ויורדים בסולם הברזל שניצב מחוץ לחלון, ובאוויר ניחוח הבטחותיו הנדיבות של האלוהים לבנים הרבה, "עם ישראל עוד יהיה עצום ורב", פוסקת ג'נט, והנה מופיעה רחל אצל הבאר ויעקב מתאהב בה עד דמעות, אשכרה נופל מרוב שהיא כזאת יפה, אבל כמה שורות אחרי כן הוא כבר חוטף באבי־אביה, תרתי־משמע, ומקבל את אחותה המכוערת, ועוד לפני הישמע הצלצול נופלת עלינו שרשרת כזבים, רמאויות, משגלים והריונות ומריבות מלוא חופניים. בדמיוני הילדותי התערבבו הדמויות המקראיות בגיבורי הטלנובלות הטקסניות ששטפו את המסך באותה עת, וכך ללבן הארמי חיוך נכלולי כשל ג'יי־אר, ופני יעקב אבינו דומות להפליא לפניו הנאות של בובי יואינג, ולאה הפקאצה היא סו אלן השיכורה או לוסי הבלונדינית הסתומה, ופמלה הענוגה, יפת העין, היא כמובן רחל התמה והזכה, והאוסקר על התסריט הטוב ביותר הולך ל... אלוהים.

אבל אז, אני ממש זוכרת את זה, נפער באחת חור רציני בעלילה. זה קרה כששמעתי את הפסוק: וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל־בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם־אָנֹכִי, מִמֶּנָּה, בוקע מבין שפתיה המושלמות של המורה ג'נט. רגע, רגע – מה? רחל פשוט נותנת את השפחה שלה ליעקב? מה זאת אומרת, בלי לשאול אותה? אולי בלהה בכלל לא רוצה להתחתן עם הרמאי הזה? הרי הוא עבד על אבא שלו, שיקר לו במצח נחושה. וסליחה, יש לו כבר שתי נשים! זה לא מספיק?

אבל יותר מהכל, איך בדיוק הופכים הילדים של בלהה לילדיה של רחל? מתוקף מה, מתוקף זה שנולדו על ברכיה? מה זה הקשקוש הזה? והרי ללאה יש ילדים, לא הגיוני שדודה רחל תאהב את אחייניה כאילו היו ילדיה שלה? ואחר כך לאה הולכת בעקבות אחותה הצעירה ועושה את אותו הדבר לזלפה? אבל למה? כך טרדו השאלות ההן את מנוחת הילדה שהייתי אז, ורחל התמה הפכה בעיני רוחי למין אלכסיס כזאת, ביץ' מהגיהינום, שאולי בסוף עוד יתברר שהיא זו שרצחה את ג'יי־אר.

אולי. כך או כך, 30 שנה אחר כך, אני מבינה פתאום שהרעיון שמילא את ראשיהם של חוטפי ילדי תימן ומזרח ובלקן, רעיון העִוועים הזה, הנורא, שאתה יכול לנכס לך ילד שלא שייך לך, ילד שילדה מישהי אחרת, ממעמד נמוך משלך – לא היה כזה חדיש. הוא נולד כבר אי אז, אצל שלוש מתוך ארבע אמותינו, בשיתוף פעולה של אבותינו, ובחסות אחד אלוהינו.