yed300250
הכי מטוקבקות
    מאיר שלו
    המוסף לשבת • 20.10.2016
    עניינים שונים
    מאיר שלו

    את שיר השירים קוראים בפסח, את מגילת רות בשבועות ואת קהלת עכשיו, בסוכות. מה הקשר בין קהלת לסוכות? אין קשר, אבל כיוון שכתיבתו מיוחסת לשלמה המלך, יש נתלים בכך שבסוכות הקהיל שלמה את העם, ו"הקהיל" ו"קהלת" הן מילים דומות.

     

    האמת היא שציפיתי ליותר מההסבר השטותי הזה, ועוד אמת היא שיש סיבה טובה לא לקרוא את קהלת בסוכות, והיא שאם יש מלך שמעולם לא ישב בסוכה, היה זה שלמה. הסוכה היא המעון הנחות והעלוב ביותר בתנ"ך, ושלמה גר בארמון ובהרמון, היה רודף מותרות ותענוגות, מפונק, זללן וראוותן. אבל למרות כל זאת אפשר למצוא זיקה בין ספר קהלת ובין סוכות. סוכות הוא חג האסיף, בו נאספים אחרוני הפירות, השנה החקלאית באה אל קיצה וחיים חדשים עומדים לנבוט. ואת ספר קהלת כתב אדם בסתיו חייו, שסוקר את חייו ואת יבוליו לפני שייאסף אל אבותיו. זה לא קשר משמח, אבל גם זה הבל, אז לא נורא.

     

    וחוץ מזה, לא מוכרחים לחכות לסוכות כדי לקרוא את קהלת. הוא טוב גם בראש השנה, בט"ו בשבט וגם בימי חול.

     

    תורת הניקוד

     

    לפני כמה ימים קראתי באתר של "הארץ" כתבה מעניינת על ספר שירה שהוציא זאב סמילנסקי, בנו של הסופר ס. יזהר. בין היתר סיפרה שם אשתו על שולחן ארוחת הערב של חמיה ושל חמותה, ששיחות מעניינות התנהלו סביבו - שיחות סוערות בעברית מדוייקת שדוברה לתפארת, היא אמרה.

     

    "סביב השולחן הזה ישבו חיים גורי, דני קרוון ועמוס עוז, חברי המשפחה, שגילו כולם חוסר סובלנות לטעויות בעברית. מיד היו קופצים ומתקנים אותך: שמונה עשרה (בסגול בנון) ולא שמונה עשרה (בקמץ בנון)", סיפרה, והוסיפה שחוסר הסובלנות הזה גרם לה שתשתוק, כי חששה לשגות ולהינזף על ידי הנקדנים והנוקדנים האלה. ברצוני להרגיע אותה ולומר שבמו אוזניי שמעתי שגיאות הגייה שונות ומשונות יוצאות מפיותיהם של סופרים ומשוררים בישראל (ולצערי גם מפי שלי). אבל העניין היותר חשוב הוא שבהמשך הכתבה הופיע אחד מהשירים מספרו החדש של זאב סמילנסקי, ומספר שגיאות הניקוד ש"הארץ" הצליח לזרוע בו חריגה בהחלט: עשרים (!) שגיאות בשיר של קצת יותר מ-100 מילים, צורמות ומכוערות לא פחות מאותו "שמונה עשרה" שצויין באותה כתבה עצמה.

     

    הייתי שמח לו היה הניקוד הבעיה המרכזית של מדינת ישראל, אבל על אף שאין הדבר כך, אני מבקש לשאול: אם לא יודעים לנקד, מדוע לעשות זאת? לשאלה הזאת יש הרבה תשובות. למשל, כי גם רוב הקוראים לא יודעים לנקד, ולא ירגישו בטעויות. וגם - שהניקוד אומר לקורא שלפניו דבר שירה, כי יש מקרים שקשה להבחין בכך בלי עזרה. ואכן, ניקוד מלא נהוג היום רק בספרי ילדים, שזקוקים לו בשנים הראשונות של הקריאה, ובספרי ובמדורי שירה, שם הוא מופיע כמין קישוט, שלא לומר התהדרות.

     

    קצת היסטוריה

     

    התורה שאנחנו קוראים בבית הכנסת אינה מנוקדת, וכך גם טקסטים מימי בית ראשון ושני שנמצאו בחפירות. הניקוד העברי הומצא רק בתחילת ימי הביניים כדי לדייק ולשמר את ההגייה הנכונה. אבל על אף קיומו, יש הבדלים בין המשתמשים בו. בקרב אשכנזים ותימנים אפשר היה למצוא שהקמץ נהגה כמו "או", ואצל ספרדים כמו שכולנו מבטאים היום - "אה". סבא שלי היה אומר "עייגל" בצירה אשכנזי, ועד היום הרבה ספרדים שותים "תה" ואשכנזים "תיי". הנקודה שקרויה דגש נשמעת רק באותיות בית, פא וכף, ולא באחרות. אין הבדל בין דלת דגושה ורפה, תיו דגושה ורפה ועוד, אז מי צריך את הדגש הזה שאין לו הד במציאות? היום, בעזרת הכתיב המלא, השכל הישר, הכרת השפה וקצת ניקוד חלקי - אנו קוראים עיתון וספר בלי בעיות. אני, מסיבות אישיות ורגשיות שאין צורך להתחשב בהן, אוהב לנקד ונהנה לראות טקסט עברי מנוקד, הוא מאיר את הדף ומעניק לו חגיגיות, אבל כשהוא שגוי הוא מיותר ומגוחך.

     

    סיפור קטן

     

    יכול להיות שכבר כתבתי את הסיפור הזה כאן בעבר, אבל אשוב עליו כי הוא סיפור לא רע בכלל. חברי מבית הספר התיכון ועד היום, ד"ר אינג' בנימין בר יוסף, ניחן בעברית עשירה ומשובחת, אבל אין ולא היו לו עניין או ידיעה בניקוד. לצערו הרב, נדרשנו ללמוד ניקוד בבית הספר. יום אחד קראה לו המורה אל הלוח לנקד משפט. הוא קם וניגש, עיין בכתוב בכובד ראש, שירטט על הלוח ריבוע, כתב בו כמה קמצים, פתחים, סגולים, חטפים, חיריקים וקובוצים, אמר למורה: "את כל אלה כתבתי בשבילך. את יכולה לשים אותם איפה שאת רוצה", וחזר לכיסאו.

     

    נשים עושות שלום

     

    שמעתי ברדיו שיחה עם כלת פרס נובל לשלום, גב' לימה בואי מליבריה, שבאה לכאן לתמוך ב"נשים עושות שלום". המראיין ניסה, אמנם, להתרכז בכך שנשות ליבריה נקטו בזמנו סנקציות מיניות בנוסח ליסיסטראטה במאבקן, אבל הגברת בואי הצליחה להשמיע את המסר הרציני והנחוש שלה למאזינים, ואני מקווה שנוכחותה תשפיע על האזור הפטריארכלי הדתי השוביניסטי שלנו לטובה.

     

    דווקא בגלל התחזקותם של הקיצוניים - וגם של קיצוניות, יש לומר - בשני הצדדים, יש סיכוי ל"נשים עושות שלום" להשפיע, כמו שהשפיעו כאן "ארבע אמהות" בזמנן. כבר בשלב הזה הן נוקטות דרך מעשית ונבונה: לא מנופפות בסיסמאות, לא מתחשבנות עם יריבים ואויבים, לא נכנסות לוויכוחים, אלא דורשות דרישה פשוטה: שהמנהיגים יתחילו לנהל שיחות. להבדיל מאובמה, פרס, רבין וערפאת, שקיבלו פרס נובל לשלום על סמך תוכניות, סיכויים והבטחות, הגב' בואי קיבלה אותו על סמך תוצאות. אני מקווה שחברותיה כאן יפעלו בדרכה, בחוכמתה ובעוז רוחה ומאחל לכולנו שישיגו תוצאות.

     


    פרסום ראשון: 20.10.16 , 17:17
    yed660100