yed300250
הכי מטוקבקות
    הילארי קלינטון ודולנד טראמפ בעימות האחרון
    ממון • 20.10.2016
    העובדות נגד הקנוניות
    ככל שטראמפ הצטייר כמלך הקונספירציה, כך מעמדו נחלש. ככל שקלינטון נצמדה לעובדות, כך מעמדה התחזק • איך יכולים העיתונאים להימנע מקיבעון מחשבתי • וגם: כך נותנים שירות במסעדה ישראלית בארה"ב
    סבר פלוצקר

    דבר מרתק קרה במהלך מערכת הבחירות לנשיאות אמריקה: המועמדת הילארי קלינטון הרצינה, המועמד דונלד טראמפ התגחך. התוצאה בלטה בעימות האחרון ביניהם בלאס־וגאס ומשתקפת בסקרים. מתברר כי דעת הקהל האמריקאית כן מעריכה וכן מתגמלת רצינות, עובדתיות ואיזון – ולא פתרונות פשטניים והסברי מציאות המבוססים על מזימות וקנוניות. ככל שהוא הצטייר כמלך הקונספירציה, כך מעמדו נחלש. ככל שהיא נצמדה לעובדות והציגה תוכניות מורכבות ופרגמטיות, כך מעמדה התחזק. מיליוני האמריקאים שראו במועמדותה של הילארי קלינטון עד לא מזמן את הרע במיעוטו בלבד, נוטים לראות בה כעת את הטוב במיעוטו.

     

    זו תפנית מבורכת. פופוליזם יגורש מבמת הפוליטיקה רק כשיתברר שאינו סחורה מבוקשת, כפי שניסו להציגו מפיציו. טראמפ נתפס בעליל כמי שאימץ — תוך עיוותים המשרתים את צרכיו האלקטורליים – תמונת עולם שמקורה בתנועות פופוליסטיות המציירות את החברה והכלכלה כנשלטות בידי קומץ, חבורה, חונטה, קסטה, או ברית של בעלי הכוח, ההון, הקשרים וההשפעה. הדבר היחיד השונה והמבדיל בין תיאור השליטה הפירמידלי – כמו פירמידה – הזה בעולמו של דונלד טראמפ ותומכיו לבין עולמם של מאמיני ומפיצי מזימות מהשמאל הפופוליסטי הוא עניין המוצא. הפופוליסטים הנוטים לשמאל (גם אצלנו, הרבה אצלנו) מסתפקים בפירמידת שליטה המורכבת משני חלקים - הצמרת, וכל היתר; העשירים והמקושרים, וכל השאר. הימין הפופוליסטי מוסיף לפאזל השליטה חלק שלישי – את הזרים, היהודים ו/או השחורים ו/או המוסלמים שהאליטה המקומית משרתת אותם. אצלנו נוספים הערבים. את ההבחנה הזו לקחתי מספרו החדש של ג'ון ג'ודיס "ההתפוצצות הפופוליסטית: כיצד השפל הגדול שינה את הפוליטיקות האמריקאית והאירופאית", שהופיע זה עתה בהוצאת אוניברסיטת קולומביה. הפופוליזם השמאלני, כותב ג'ודיס, הוא "דו־צדדי", הימני הוא "תלת־צדדי", כלומר כולל גם יסודות של לאומנות וגזענות. במוקדם או במאוחר, סוציאליזם פופוליסטי נגרר לעבר ונספג בתוך סוציאליזם נציונליסטי.

     

    לזכותה של הילארי קלינטון ייאמר, שעל אף השיקול האלקטורלי שהמריץ אותה להתחבב על תומכי הגישה השמאלנית הפופוליסטית, היא השכילה לשוב לנתיב הפוליטיקה הרצינית, המאופקת והמורכבת. היא ויועציה הבינו שאינך מנצח פופוליזם משתולל על ידי הסכמה חלקית איתו אלא על ידי שלילתו הגמורה. שלילת תמונת העולם שלו, שלילת שפתו וסגנונו ואבחנותיו. לא, אמרה קלינטון בעימות עם טראמפ, אמריקה לא נשלטת על ידי חונטה של בנקאים, ראשי תאגידים בינלאומיים, שופטים מושחתים ולוביסטים כל־יכולים. זו שטות גמורה, שנועדה להכשיר את הקרקע לאי־קבלת תוצאות הבחירות בטענה שהן "מכורות מראש", מוטות מראש לטובת הנציגה של "הקנוניה והחונטה".

     

    סקרים מדגמיים עלולים לטעות בניבוי, וטעו לא פעם. בכל זאת, הסיכוי לניצחון טראמפ אחרי העימותים ובהעדר הפתעה מרעישה בתחום מצבה הבריאותי של קלינטון, קלוש.

     

    בעימות האחרון הנושא הכלכלי די נדחק לשוליים, אף שהאוויר הפוליטי באמריקה עדיין עמוס בטענות ובאמירות כלכליות משוללות יסוד. הנה כמה דוגמאות בולטות: לא נכון שהסכמי הסחר החופשי שאמריקה חתומה עליהם הזיקו למשק האמריקאי. הם חיזקו אותו. לא נכון שאי־השוויון העמיק בעשור שחלף. הוא ירד, אם כי לא מספיק. לא נכון שאמריקה לא התאוששה מהמשבר, היא נחלצה ממנו ועולה על דרך חדשה.

     

    עם זאת, מגזרים ומקטעים שלמים חולים מאוד, זקוקים בדחיפות לתרופות יסוד. שיטת המס של אמריקה לא צודקת, לא יעילה ולא מתפקדת; אמריקה צריכה רפורמה מרחיקת לכת במיסוי, הנהגת מע"מ וחיסול העיוותים. התשתיות הפיזיות שלה שחוקות, פגומות ומסוכנות. חסרים מאות מיליארדי דולרים למימון תחבורה ציבורית. מערכת החינוך לא מכינה את תלמידיה למאה ה־21, ומערכת הבריאות מעשירה עורכי דין, סוכני תיווך ויצרני תרופות נדירות; רק חוק ביטוח בריאות ממלכתי לכל יציל אותה מקריסה.

     

    לשלל הנושאים הללו לא הייתה כלל התייחסות בעימותי הטלוויזיה, כולל האחרון. במצע של קלינטון ניתן למצוא פתרונות בכיוונים הנכונים, במצע של טראמפ אין בנמצא שום דבר ממשי מלבד מילים ריקות. הרגליים הקצרות של שקריו לא נושאות אותו למרחקים.

     

    ג'ודיס סורק בספרו את ההיסטוריה של הפופוליזם ממקורותיו האמריקאיים ועד הפוסט־פאשיזם הלאומני באירופה היום. הוא בוחן את הקשר בין ההתפרצות של תנועות פופוליסטיות לבין שפל כלכלי, אך הקשר רופף אם בכלל קיים. לדעתו, אמריקה הייתה עד כה עמידה הרבה יותר לתנועות פופוליסטיות מאשר מדינות אחרות. שיטת הבחירות האזורית־אישית שלה, המבוססת על הכרעה של רוב בכל אזור בחירה, מקשה מראש על פופוליסטים להגיע לנשיאות. טראמפ צודק. מבחינתו, הבחירות אכן מכורות מראש: מוטות נגד דמגוגים, שקרנים ומניפולטורים. וטוב שכך.

     

    ספרים טובים

     

    הרשו לי להמליץ על שני ספרים של שני מחברים שיצאו מהעיתונות הכלכלית. על ספרו של חוקר התקשורת פרופ׳ צבי רייך (יחד עם יגאל גודלר) "הספקן בחדר החדשות", ועל ספרו של האנליסט יניב רחימי, "גאון ושבר". רייך, פרופ' לתקשורת באוניברסיטת בן־גוריון וחוקר אורח בבית ספר אננברג לתקשורת באוניברסיטת פנסילבניה, חיבר ספר הדרכה מעולה, ראשון מסוגו, לעיתונאי ספקן בסביבה של מידע נזיל ומניפולטיבי. רחימי, כיום יועץ ואיש מחקר עצמאי ובעבר מנהל מחלקת המחקר בבית ההשקעות 'רמקו' ואחר כך פרשן שוק ההון ב"כלכליסט", כמו יישם מראש את עיקרי ההמלצות הללו בתיאור מדויק, עובדתי, מקצועי ומשוחרר ממלכודות של תקופת נוחי דנקנר כמחזיק בהגה אי־די־בי. מחזיק, נופל ומפיל.

     

    אתחיל השבוע בספר של פרופ׳ רייך, שצריך להימצא בילקוטו של כל עיתונאי, ובמיוחד בתרמילו של עיתונאי המסקר כלכלה במובן הרחב של המילה (לפני שנות דור שימש פרופ' רייך כעורך של המוסף "ממון" ב"ידיעות אחרונות"). קודם לכל, בשל שלל העצות המועילות, המנוסחות כשאלותיו של "ספקן בריא" והמיועדות למזער את מספר הטעויות בסיקור ובניתוח; "בין 40% ל־60% מהידיעות העיתונאיות", כותב רייך, "כוללות לפחות טעות עובדתית אחת".

     

    אבל, ויסלח לי רייך, לא רק עצותיו והמלצותיו הופכות את הספר לכה חשוב. הוא חשוב משום השקפת העולם התקשורתית שהוא מבטא ומעביר לקורא. הספקנות המושכלת, כהגדרתו, נדרשת מהעיתונאי במאה ה־21 כדי שימלא "בעולם פוסט־מודרניסטי, מניפולטיבי ומסובך" את תפקידו הציבורי־חברתי הבסיסי: לשמש "גלאי הבולשיט", חושף השקרים, אי־הדיוקים, ההטיות המכוונות והתרגילים מהם ניזון ואותם מפיץ הממסד הפוליטי והשיח הפופולרי. העיתונאים, מזכיר לנו רייך, "ניצבים מול בליל של חצאי וחלקי אמיתות, עובדות ספקולטיביות, ייפוי מציאות, התנערות מאחריות, ספינים, תעמולה, אי־דיוקים ועוד גורמים לטשטוש הגבולות בין אמת לשקר". לכן, עיתונאי החמוש ב"מסננת הספקנות", כביטוי המופיע בספר, הוא האידיאל בעיניו של רייך. מצד אחד, הוא חשדן כלפי מקורות המידע, כלפי המידע עצמו, העיבודים שלו, דרכי הגשתו, ואף כלפי שיטות עבודתו־הוא. מצד שני, הוא ריאליסט מובהק: ספקנות עיתונאית - מזהיר רייך - אינה "היתר להכללה גורפת שאין מציאות מבחוץ, או ש'כולם שקרנים'". לא כולם. אל לנו, העיתונאים, לשכוח – כותבים רייך וגודלר – "שאנחנו לא יוצרים מציאות". היא קיימת, היא גשמית ומוחשית.

     

    יותר מסוכן מפקפוק קיצוני הוא ביטול קיצוני של האני העצמי העיתונאי, מפניו מזהיר הספר "הספקן בחדר החדשות" (הוצאת 'עם עובד' והמכון הישראלי לדמוקרטיה) בקול גדול. הכוחות החברתיים, האידיאולוגיה השלטת ועצלנות מחשבתית "לוחצים עלינו להסתגל" לתמונת המציאות שהם מייצרים, "ליישר קו" עימם. כאן מנסחים רייך וגודלר את מה שנראה בעיניי כקביעת המפתח בספרם: "האתגר העיתונאי הקשה ביותר הוא לבחון כל הזמן אם אני יכול לחרוג מקיבעונות מחשבתיים, מאורתודוקסיה מחשבתית ומוסדית". האם אני מסוגל להימנע ביודעין מ"אימוץ של דעת הרוב" בגלל החשש מפני הימצאות "במצבים מלחיצים שבהם עיתונאי כלשהו מחזיק בגרסת מציאות מיוחדת משלו, בניגוד לכל עמיתיו"? ועומד מאחוריה "בעוד עמיתיו ומתחריו מקפידים לשמור ממנו מרחק״? רייך מצטט את חוקר התקשורת וולפגנג דונסבך שכתב: ״המנגנון הפסיכולוגי החזק ביותר שמנחה את חשיבתם ואת פעילותם של עיתונאים הוא מנגנון החשיבה הקבוצתית״. הדוגמה המיידית המובאת בספר לחשיבה קבוצתית מכשילה היא הנטייה ״לזהות מערכות יחסים אישיות מעבר לכל פינה, גם אם הן לא קיימות״. במילים יותר גסות: להעליל על המחזיקים ב"גרסת מציאות שונה" שהם מחזיקים בה בגלל טובות הנאה והיכרויות אישיות. "העיתונאים", מזהירים רייך וגודלר, "מתוכנתים לזהות מניעים (פסולים - ס"פ) גם כשאין כאלה בנמצא".

     

    הו, כמה זה נכון! ייחוס מניעים מושחתים לכולם מלבד לעצמנו הפך בחלקים מהעיתונות לספורט לאומי. ייחוס זה, מזהיר פרופ' רייך, מקורו לא בעובדות אלא בקונפורמיות תפיסתית, בחוסר היכולת ובחוסר הנכונות להתייצב מול הדעה השלטת ולחלוק עליה. כמה קל לזרום עם הזרם, כמה קשה לחתור נגדו. מעשית, ממליץ הספר לעיתונאי, ולא רק לו, לשאול את עצמו "האם אני נעול על תפיסות שגורות? האם אני מסוגל להעלות על הדעת מצבים אלטרנטיביים וסדרי דברים חלופיים, החורגים מגבולות המוכר?". הספקנות, אם כן, אינה רק כלי לניפוי עובדות מהטיות, אינה רק מכשיר לטיהור נהר המידע "השוצף והעכור" המגיע לעיתונאי ובו "מתערבבים אוצרות ופסולת צפה". היא שריון המגן על העיתונאי מפני כניעה לדעה השלטת בציבור בכלל, ובציבור עמיתיו למקצוע בפרט.

     

    האתגר הנוסף של עיתונאות "קפדנית ודעתנית" הוא "זיהוי עובדות היסוד הרלוונטיות" לסיקור שלו. העובדות הרי לעולם לא מדברות בעד עצמן, מדגיש בצדק רייך; הסביבה החברתית־פוליטית מדברת בעדן ואף מתאמצת "לתמרן עובדות לפי נוחיותה". זהירות: "כוחות חברתיים ותרבותיים מחלחלים אל עבודתו של העיתונאי, מוטמעים בדפוסי החשיבה, במטענים האידיאולוגיים שנלווים למילים". תרופת־הנגד היא הספקנות המעמיקה. פרקים בספר מוקדשים לשיטות יעילות לבירור ואימות הדברים המוצגים כעובדות ב־100%, והן רק השערות של 50%.

     

    בדקו היטב בציציות הנתונים, בעיקר הסטטיסטיים, האמורים לשמש מסד להסקת מסקנות, מבקש מאיתנו פרופ' רייך. יש פה המון מקום למעידה, לטעות ברישום, לרשלנות באיסוף, למדגם בלתי מייצג, להטיה בניסוח ולהיסקים בלתי מבוססים. גם מחקר המתפרסם בספר מכובד בהוצאת מוסד מכובד לא צריך להיות, מבחינתו של העיתונאי, "מובן מאליו". "דרגת המומחיות הנדרשת מעיתונאי", כותב פרופ' רייך, "כאשר הוא ממונה על סיקורו של תחום מסוים היא כזו שהוא יהיה מסוגל לבחון בעצמו את ההיבטים הבסיסיים של המחקר ואת הנתונים שהוא מביא". אימוץ הגישה הביקורתית, עליה ממליצים רייך וגודלר, היה מונע את ההסתמכות העיוורת של עיתונאים־פלוס־פוליטיקאים על מחקרים כלכליים שונים שבחלקם היו שגויים ובחלקם זכו לכותרות תקשורתיות שאינן תואמות, בלשון המעטה, את ממצאיהם. החודש, בעת השתתפותי בכנס קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי בוושינגטון, חשפתי טעות עובדתית חמורה ביחס לישראל במחקר של הבנק העולמי וגרמתי — בעזרת אנשי בנק ישראל – לתיקון הנתונים, כולל הדפסה מחדש של ספר בהוצאת הבנק העולמי. שום דבר לא אבוד, אפילו מול הבנק העולמי.

     

    התוצר הסופי של עבודה עיתונאית פתוח לביקורת פומבית מיידית, שוצפת וחסרת רחמים. חלקה לבטח מוצדק, חלקה לבטח מוטעה. פרופ' צבי רייך ויגאל גודלר לא ממליצים בספריהם להתעלם ממנה, רק להתייחס אליה במידתיות הראויה. עיתונאי טוב, הם כותבים, לעולם "לא מעמיד פנים שהוא יודע הכל". קשה לי לדמיין המלצה נכונה יותר לתקשורת בעידן הדיגיטלי.

     

    מנת זהב

     

    לא כמבקר מסעדות, כאבא וכסבא הזמנתי את משפחתי בפילדלפיה בראש השנה לארוחה במסעדה הישראלית "זהב" (Zahav). "זהב", הממוקמת בסמוך לגדת הנהר דלאוור במתחם מגדלים בסגנון בת־ים, זכתה אשתקד בפרס ג'יימס בירד, הציון לשבח הגבוה ביותר במסעדנות ברחבי אמריקה. הבעלים שלה והשף הראשי הוא הישראלי מיכאל (מייקל) סלומונוב, אישיות טלוויזיונית וספרותית לצד מסעדנית. בראש השנה הגישה המסעדה ארוחת טעימות בתפריט קבוע, 55 דולר ליחיד, לא כולל שירות.

     

    בניגוד לצפוי, נמצא שולחן לארבעתנו מהיום למחר. הדרישות שלנו היו חריגות: ביקשנו ארוחה אחת צמחונית וארוחה אחת – לנכדה – על טהרת מנות ללא גלוטן. אין בעיה, אמרו במסעדה, נכין ונגיש. אכן הגישו כפי שהזמנו. האוכל היה מעולה, "ישראלי מודרני", תערובת של מזרח תיכון ומזרח אירופה. איני אכלן גדול, וטעמיי פשטניים, אך נהניתי מאוד. משפחתי נהנתה ושיבחה.

     

    ולמה אני מספר זאת לקוראי המוסף הכלכלי? בתום הארוחה ביקשתי חשבון והופתעתי. הופיע בו חיוב עבור שלוש ארוחות בלבד, אף שהזמנו והוגשו לנו ארבע. "מנהל המשמרת", הסבירה מלצרית יעילה, "שם לב שהילדה לא אכלה הרבה ולכן החליט שלא לחייב אתכם עבור הארוחה שלה". "כמו כן", הוסיפה, "אנחנו מפצים אתכם בארבע שקיות של מתוקים הביתה". לא כל הנוצץ זהב, אבל "זהב", אני מעיד, נוצץ. בי נשבעתי, מעולם לא ראיתי את מנהל המשמרת של "זהב" בפילדלפיה, ויותר מסביר להניח שהוא לא ראה ולא מכיר אותי. הוא רק יודע את עבודתו. הוא יודע שלקוח אחד מרוצה מאוד מהיחס, ולא רק מהאוכל, יפיץ את דבר שביעות רצונו ברבים ויגרום לחבריו ולמכריו לבוא למסעדה בעקבותיו. וזה שווה זהב, לאין שיעור יותר מהפסד הכנסה חד־פעמי של 55 דולר. האם התנהלות כזו הייתה יכולה להתרחש במסעדת יוקרה בישראל? אשמח לתשובות מהקוראות והקוראים.

     


    פרסום ראשון: 20.10.16 , 16:37
    yed660100