"אתמול כתבתי למישהי בקבוצת ווטסאפ של אנשי שמאל, 'את בהמה לבנה שחושבת שהיא מבינה הכל, מסתכלת מנקודת מבטך על כל הציבור כמטומטם'", מספר אבי בוסקילה. לא מדובר בעוד חיסול חשבונות של טרול מהימין הקיצוני, אלא במנכ"ל החדש של "שלום עכשיו". בתקופה שבה הימין מנסה להדביק לשמאל סט ערכים חדש שקובע מה נכון ומה לא נכון, ב"שלום עכשיו" הביאו את בוסקילה, נסיוב למירי רגב, ההפך הגמור מכל סטריאוטיפ של מנהיג תנועת שמאל: בן להורים שעלו ממרוקו, גדל במושב של ליכודניקים בפריפריה, קצין עם קריירה קרבית מאוד. הוא מסכם את זה יפה, "אם הייתי בימין הייתי כוכב".
בינתיים בצד שלו יש כאלה שמתקשים עם ההמצאה המשוכללת ששמה בוסקילה. "למחנה השמאל קשה לבלוע אותי. הוא רוצה להמשיך לעבוד על בסיס כל מה שהוא מכיר לאורך ההיסטוריה, מה שהוביל אותו לכישלון אחר כישלון. הבחורה מקבוצת הווטסאפ, למשל, כותבת כל מיני משפטים כמו, 'אספנו את הפראים והבאנו אותם לארץ והנה עכשיו הם עולים עלינו לכלותנו'. על מזרחים! הרי ימנים שווה מזרחים שווה דתיים".
ואתה מהפראיים.
"כן, אבל אני מהפראיים הטובים, 'ירדתי מהעץ'. כתבתי לה ש־30 המנדטים של הליכוד הם לא רק מזרחים, 30 מנדטים הם 20 אשכנזים ו־10 מזרחים. ואם היא לא מבינה את זה שתמשיך להתנקז לעמדה המאוד צרה הזאת ש'אני אשכנזייה טובה והם מזרחים רעים'. כתבתי לה, 'בגלל אנשים כמוך אין לנו סיכוי לנצח'".
ועדיין, לקרוא לה בהמה? אתה מנכ"ל. למה?
"אני משתדל לא לקלל, אבל אם מקללים אותי אני לא תמיד מרגיש שהתשובה הנכונה לזה היא הפניית הלחי השנייה. מי שמדבר אליי בצורה דוחה יקבל תשובה דוחה".
נשמע שהיו לך קשיי התאקלמות.
"עדיין יש לי קשיים, זה לא עובר חלק בגרון לכל מיני אנשים. השיח על שמאל מבוגר ואשכנזי הוא נכון. יש המון אנשים במחנה שרוצים להחזיק את המפתחות עד הסוף המר ומעדיפים שאנשים אחרים ייכשלו ובלבד שהם לא ישחררו את השליטה. הם מסרבים להכיר בזה שהם סיימו את תפקידם וצריכים ללכת. אבל יש לי חדשות בשבילם – הם הולכים לאבד את השליטה ואם הם לא ישחררו אז אנחנו ניקח, זה יקרה במפלגות וזה יקרה בארגונים. מחנה השמאל בהרבה מאוד מובנים לא השכיל לדבר אל האוכלוסייה, מה שהוא עשה לאורך שנים זה לספר לכולם למה הם טועים.
"בשמאל לא מכבדים את הנרטיב הכואב של הפחד. אני לא מפקפק בפחדים של אמא שלי כי את מרבית חייה היא חיה תחת קטיושות במקלטים. לדבר את השפה זה אומר שאני לא מטיף לך מוסר ואני לא מסביר לך כל הזמן למה אתה טועה. אני לא מגיע מתל־אביב כדי לספר לתושב נתיבות שהחרדות והפחדים והקיפוח שלו זה בולשיט שלא קיים, אלא - אני מקבל את מה שאתה מספר, אבל אני חושב שעכשיו הגיע הזמן לבנות קומה נוספת על המגדל הזה. המנהיגים של קריית־שמונה, שדרות, נתיבות וראש־העין מספיק חכמים, הם לא צריכים שאנחנו, גאוני־השמאל, נבוא".
אז האשכנזים המבוגרים התייאשו והביאו אותך?
"אולי. שמעתי את זה לא מעט. לא אכפת לי".
כך נטרלתי מחבל יהודי
בוסקילה, בן 41, מלח הארץ, אין מלוח ממנו. בשנת 94' התגייס לנח"ל, גדוד 50, פלוגת בני המשקים. "הרגשתי נוח, האמנתי שאני משנה את העולם". קורס קצינים, הדרכה בבה"ד 1, קיבל את המחלקה שלו בגדוד נח"ל ואיתה גם אירוע מכונן. "ב־1.1.97 הפלוגה שלי יושבת בתחנת האוטובוס הישנה של חברון. ביבי חצי שנה ראש ממשלה, פותח את הציר הראשי שחוצה את היישוב היהודי למעבר פלסטינים. בעלייה לעמדות פעם ראשונה שנתתי תדריך על מפגע יהודי, החשש היה מ'ברוך גולדשטיין 2'. עומדים בכיכר, מגיע חייל במדים, נשק, כיפה על הראש, לבוש בסוודר - והיה יום חם.
"אני עולה בקשר ואומר, 'חברים, יש חייל שעולה את הציר ונראה לי מוזר, תפקחו עיניים'. אין עליו ציוד קרבי, נשק ארוך, כלומר לא לוחם. הכרתי את רוב הפרצופים שגרים שם. הוא עולה בציר ואז יורד, נעמד ופותח באש לתוך השוק. יורה כמעט מחסנית באוטומט, והוא לא ידע לירות, אז מהרתע תוך כדי הירי הוא נופל לישיבה".
מה חשבת?
"אחד - צריך לעצור את זה כמה שיותר מהר. שתיים - האם לירות בו ולסכן את מי שנמצא בתוך השוק? אני אומר לעצמי, 'אני יכול לנטרל אותו'".
וכאן נכנס לתמונה פקטור יוצא דופן: אחרי התיכון, הצבא הציע לבוסקילה להתגייס כספורטאי מצטיין כיוון שהיה בין האצנים הטובים בישראל לגילו. "השיא שלי היה 100 מטר ב־12.04 שניות, אז 30 מטר? זה שטויות. אני זוכר את עצמי דורך ורץ, הוא מחליף מחסנית וזו השנייה שהגעתי אליו. אני קופץ עליו, מצליח לדחוף את הנשק שלו הצידה, חיילים שלי בינתיים לוקחים לו את הנשק, הוא צורח, 'אל תירו בי, אל תירו בי'. אני תופס אותו מהצוואר ומעיף אותו לבטונדה כי פתאום מתחילים לצאת מתוך השוק פלסטינים בטירוף. הם לא באים אליי, הם חיפשו אותו. קראו לו נועם פרידמן, חייל צה"ל תושב מעלה אדומים. אגב, אמא שלו התקשרה אחרי זה לאמא שלי להגיד תודה שהצלתי את החיים שלו".
וכל זה צולם.
"שלוש דקות אחרי זה כבר שודר בטלוויזיה זרה, היו צלמים של סוכנויות ידיעות שנמצאו שם כל הזמן וכולם צילמו את האירוע. החשיפה התקשורתית הייתה עצומה, במשך 48 שעות הייתי בטירוף. לקחו אותי לתוכניות טלוויזיה, בהרבה מובנים השתמשו בי כדי לכסות על הבושה, הפכו את זה לסיפור גבורה במקום להבין שהיה שם חייל שירה באזרחים חפים מפשע. אחרי שבוע ביבי עשה אירוע רשמי ונתן לי מין תעודת הוקרה. זה היה תוך כדי יישום הסכם חברון, הוא אמר לי, 'תודה רבה, שמרת על ההסכם'. בגליל הייתי סלב, רק המתנחלים לא מתו עליי. קללות, איומים, זרקו עליי ביצים, 'צבא ההגנה לישמעאל'".
החייל אלאור אזריה ניטרל בחברון מחבל בדרך אחרת, בטח חשבת עליו כשזה קרה.
"חשבתי הרבה. בעיניי הירי לא תקין, הוא סיכן חיים של כל האנשים מסביבו. ברמה המוסרית הוא לא היה צריך לירות במחבל מנוטרל. מצד שני, יש פה ממשלה שמסיתה בכל רגע נתון. שרים וחברי כנסת שהופכים את חיי האדם לדבר הכי זול. נפתלי בנט אמר, 'למסור את נפשנו', מירי רגב אמרה, 'אז שתהיה אינתיפאדה', יאיר לפיד אמר, 'אם בא אליך מישהו עם מברג אז תהרוג אותו', אבל זה בגלל שלפיד בחיים לא עמד מול אש וגם לא מול מברג.
"כשאתה נתקל במחבלים - וזה קרה לי - אתה יורה ויודע שאתה אחראי על לקיחת החיים שלהם, אז עולם המושגים שלך משתנה. כשאנשים הורגים הם סוחבים איתם משקל כל חייהם. גם אלאור אזריה יסחוב איתו משקל כל ימי חייו. הוא חרג מפקודות, ניפץ את אמות המוסר, הוא לא היחיד, לא הראשון וגם לא האחרון. אותו צילמו, כמו שאותי צילמו, היינו פחות או יותר בני אותו גיל בשתי סיטואציות שונות, אבל היה בהן מפגע והחלטה. לא הייתי לוקח את ההחלטה שלו בכל פרמטר, ואצלו שכב מחבל גוסס".
אבל מחבל ערבי שבא להרוג חיילים, אצלך היה מחבל יהודי שלא חיפש אותך.
"כשמישהו בא לעשות פיגוע הוא לא יודע מה הזירה טומנת לו, ובמקרה שלי נפצעו שבעה פלסטינים, אבל בתוך השוק היו גם חיילים וכוח מסתערבים וחייל שלי שחטף כדור בשק חול מתחתיו. בתדרוך לפני העלייה לעמדות נתתי הוראות פתיחה באש מול מחבל, והוראות פתיחה באש מול מפגע יהודי. בזמנו באופן מוזר זה עבר על ידי, היום זה מקומם אותי כשאני מדבר על ההוראות פתיחה באש האלה. מחבל הוא מחבל, רק הדת שלו משתנה".
בוסקילה חשב אבל לא היסס לירות בהרבה הזדמנויות אחרות בשירותו הצבאי – כמפקד מוצב בעומק לבנון, כסמג"ד בחברון, וכקצין אג"ם של הנח"ל במלחמת לבנון השנייה. "אני באמת רווי. שטחים, לבנון, הרבה מבצעים". אחרי המלחמה ביקש להשתחרר. "במלחמה הבנתי כמה דברים. כשאתה יושב בחמ"ל וטילים נוחתים מסביבך, אתה יכול למות, עוברות לך מחשבות לשארית חייך ואיך תחיה אותם".
מה למשל?
"שאני חייב לצאת מהארון. תמיד ידעתי, פשוט חשבתי שאני מבולבל וניסיתי לבדוק אופציות אחרות, 'בנות' קוראים לזה. שיחקתי עם זה, בדקתי, שיקרתי לעצמי הרבה מאוד, הדחקתי, חייתי עם נשים, בשלב מסוים הרגשתי שאני חוטא חטא עצום לחיים שאני רוצה לחיות. למשפחה סיפרתי בדיליי, היה לי מאוד־מאוד קשה. בצבא זה התחיל בזליגה, אין לך מול מי לעמוד בצבא ולהגיד 'גבירותי ורבותיי'. היום אני מילואימניק של החטיבה, כולם יודעים, זה שיח פתוח. יש גם צחוקים – 'בוסקילה אולי הומו אבל הוא עדיין הלוחם הכי טוב שאנחנו מכירים'".
פרחייה במקום פרחה
גר בשכונת יד אליהו בתל־אביב, נולד וגדל במושב משמר הירדן שבגליל. "חילקו את זה למזרחים מול אשכנזים תחת הכותרת 'מושבים' ו'קיבוצים'. אנחנו מושב עם רוב של משפחות מרוקאיות. מושב ליכודניקי מאוד, במזכירות היישוב יש פוסטר ענק של ז'בוטינסקי. מושב מסורתי, לא כיפות על הראש, כיפה בכיס. הייתי הולך עם אבא שלי ביום שישי לבית כנסת. בראש השנה הייתי אצל ההורים שלי, העליתי תמונה שלנו משולחן החג שכולם עם כיפות - זה עף בפייסבוק כאילו אני איזה הילארי קלינטון". הם חמישה אחים, ארבעה בנים ובת, בית מסורתי ופתוח, "שומעים זהר ארגוב ואום כולתום, ומהצד השני חוה אלברשטיין או הרולינג סטונס".
ופוליטית?
"ליכוד. אתה לא נחשף לדעות אחרות אז אתה בדעה עם כולם. כבר לפני הצבא התחלתי לחשוב אחרת, נחשפתי לעוד דעות, פגשתי עוד אנשים, בנוער העובד והלומד למשל. לא הגדרתי אותם שמאלנים, התחברתי לערכים של סוציאליזם, כבוד האדם ומחשבות כאלה. בתיכון הרוב המוחלט היו קיבוצניקים, וקצת אנשי קריית־שמונה, איתם הרגשתי שהם יותר דומים לי. היה את המודל הקיבוצניקי יפה הבלורית והתואר, וכאלה כולנו רצינו להיות, אני לא הייתי מיוחד ברצון שלי.
"אז אתה גוזר את החולצה ומאמץ שפה. היום הרבה יותר נוח לי עם המזרחיות שלי, עם המוזיקה שאני אוהב לשמוע שפעם אולי הייתי מתבייש קצת או מנסה טיפה להסתיר אותה, כי מה יגידו? אף אחד לא אומר לך כלום, אבל אתה מהר מאוד לומד מה נכון ומה לא נכון".
למשל?
"לסבתא שלי קראו 'פרחה' וכשהגשתי עבודת שורשים קראתי לה 'פרחייה'. אני המצאתי את הפרחייה. המון פעמים קראו לי ערס כי הייתי לבוש שונה ושמעתי מוזיקה שונה. עכשיו, קוראים לך ערס פעם אחת, קוראים לך ערס פעם שנייה, קוראים לך ערס פעם שלישית – בפעם הרביעית אתה מוריד סטירה. וכשאתה מוריד סטירה – הפכת להיות ערס. לפני שנה היה לנו כנס מחזור, הנושאים האלה נפתחו, ואתה מבין שגם אלה שאנחנו כאילו מאשימים אותם במשהו, לא הבינו. גם הם היו שם בתוך איזו סיטואציה וככה גידלו אותם, אז ככה הם חיו".
בשלוש השנים האחרונות הוא בזוגיות עם שימרי סגל שנמצא כעת בשנת לימודים בוושינגטון ובעבר היה דוברו של ניצן הורוביץ ושל "ישראל חופשית". בוסקילה עצמו התפרנס בעשור האחרון בעיקר מעבודה במשרדי פרסום – התחיל מלמטה והגיע לעמדת מנכ"ל של שני משרדים, הראשון התמחה בקהילה הגאה, השני במגזרים בחברה הישראלית. ואז בא "צוק איתן".
"חזרתי משם במצב רגשי מאוד לא טוב. המשימה של הצוות שלי הייתה פינוי הפצועים וההרוגים. בנח"ל נהרגו שלושה ונפצעו 38. זאת אחריות נורא כבדה, אם הצלחת לקחת פצוע בתוך שעה מרגע הפציעה ולהביא אותו לבית החולים, סיכוי גבוה מאוד שהצלת את חייו. היינו ב־95% הצלחה. היה פצוע קשה שקיבלנו על הגדר ורצנו אתו למנחת מאולתר בנתיב העשרה. אנחנו רצים שם, רגבים גדולים, מעלים את האלונקה על המסוק ואז כשהוא ממריא אני רואה את הרופא תופס את הראש. אני אומר לו, 'אחי, מה העניינים?' והוא עונה, 'הוא לא יחזיק'.
"זה היה כמו אגרוף בבטן, אתה מתחיל להריץ את הסרטים האלה של האמא שבעוד שעתיים ידפקו לה בדלת, של האבא שמישהו יקרא לו החוצה כדי לדבר איתו רגע. רוב הצוות שלי חצה את גיל 40 ופתאום החיילים האלה יכולים להיות הילדים שלנו. ההרוג הראשון שפינינו, אני מסתכל ואשכרה זה ילד!"
קשה לחזור לחיים רגילים אחרי זה.
"הבנתי שאני לא יכול לחזור למשרד פרסום להמשיך למכור שמפואים או ג'ינסים. הייתי עצמאי עם עסק קטן לשיווק ופרסום שהכניס לי משכורת סבירה. מצאתי את עצמי על סף פשיטת רגל עם חובות לספקים בגלל 'צוק איתן'. קיבלתי מהמדינה שכר של 5,300 שקל על חמישה או שישה שבועות של עזה".
בוסקילה שהיה כבר פעיל במאבקי הפריפריה והקהילה הגאה, החל במאבק של מילואימניקים עצמאיים ובמקביל הוביל עם חבר פרויקט של אמנת בני נוער לשיח הוגן בחברה הישראלית. זה היה מהלך השיקום שלו. "כשהדבר הזה קרה הרגשתי שחוזר אליי כוח חיות, שכנראה זה הדבר שאני צריך לעשות". שנה אחרי קיבל את הפנייה מ"שלום עכשיו". "צלי רשף פנה אליי, 'אנחנו מחפשים מנכ"ל וציפור קטנה לחשה לנו שאתה עשוי להתאים'.
"הייתה לי רבע שעה לחשוב, התחבטויות, והחלטתי שאני אגש לתהליך ונראה. כשהתקשרו אליי אמרתי שזו ההצעה הכי מחמיאה שקיבלתי מימיי. כשאמרו לי, 'נבחרת' זו הייתה שמחה מאוד גדולה, הרגשתי שאני מקבל הזדמנות לבוא ולעשות משהו למען המדינה".
מה המשמעות של מהלך כזה? לא גדלת בארגון, הביאו אותך כטאלנט מזרחי.
"הארגון רצה להתחדש, הם ראיינו הרבה מאוד אנשים לתפקיד. אני בקיא בפוליטיקה המקומית, השם שלי מוכר מאוד במחוזות השמאל־מרכז. בראיון הייתי מאוד ברור לגבי מה השלב הבא של 'שלום עכשיו' – תנועה שמדברת לתוך הציבור הישראלי. חלק מההיגיון מאחורי המהלך הזה הוא שצריך לפתוח את השורות ולהרחיב את התנועה. אני מודה שיותר קל לבוא כאבי בוסקילה לכל מיני מקומות ולדבר בהם. כמות הנאצות שאני מקבל נמוכה משמעותית מאחרים מקבילים לי. תצריף התכונות שלי יותר נוח לקהלים שהיה להם קשה מאוד להתחבר לתנועה".
למה כל כך קשה? אתם מציעים שלום, זה דבר טוב.
"כי מחנה השלום באופן כללי מצטייר כמחנה ששייך לאשכנזים אליטיסטים. כל הנהגת השמאל לאורך הדורות היא אשכנזית, עמיר פרץ הוא פורץ דרך. יש היגיון שדווקא מזרחים יחזיקו בדעות שמאלניות - מזדהים עם זכויות מיעוטים, אנשים חסרי זכויות, ערבים־ישראלים, פלסטינים. זה לא קורה כי לאורך שנים האוכלוסיות המזרחיות היו מדוכאות, זה הוביל לניכור כלפי השלטון. הליכוד לא סופר את עיירות הפיתוח והפריפריה, אבל עדיין קיימת ההצבעה האמוציונלית של אנשים שעלו לארץ וזרקו אותם בפריפריה. את זה אני רוצה לשחרר ולהגיד להם, שלום - אין לו קשר לדת, לזהות או ללאום, הוא צריך להיות משאלת לב כדי שהעתיד שלנו יהיה יותר טוב".
אתה לא מפחד שלקחו אותך כדי להיות מירי רגב של השמאל? שתהיה בעיקר סמן מזרחי עבור הציבור?
"אני לא חושב שאני סמן מזרחי, אני סמן אנושי שהוא במקרה גם מזרחי, גם גדל בפריפריה וגם שירת בצבא. יש המון כמוני, או שהם לא בשמאל או שהם לא בחרו בפוליטיקה כערוץ השפעה שמעניין אותם. הרעיון שלי הוא לא לייצר עוד שבר בין אשכנזים למזרחים. אני אומר – אנחנו מגיעים כשווי זכויות וצריכים לטפל באוכלוסיות שהמדינה הפקירה.
"מירי רגב לא מכבדת את הנרטיב המזרחי, היא פוגעת בו. היא לא יכולה לנצל את העובדה שהיא מזרחית כדי להצדיק את כל הקרעים באוכלוסייה שהיא מייצרת. היא לא מעלה לדיון את הנושא המזרחי, היא מעלה לדיון את מירי רגב. גם עמיר פרץ העלה את הנושא לדיון, אבל הוא ניסה לאחד ולחבר, היא מנסה לפרק. היא אומרת, 'אתם עדיין אוכלוסייה מוחלשת ונדכאת במדינת ישראל', במקום להעביר תקציבים לפריפריה ולגדל מנהיגים מקומיים היא אומרת, 'בואו תתנקמו באשכנזים על הדבר הזה'. אבל המזרחים לא זקוקים לנקמה, הם זקוקים לשוויון".
המתנחלים האשכנזים
"שלום עכשיו" הוקמה במארס 1978 בעקבות ביקורו של אנואר סאדאת נשיא מצרים בישראל. מטרת הארגון: שכנוע דעת הקהל בישראל וממשלות ישראל בצורך ובאפשרות להשגת שלום עם העם הפלסטיני ומדינות ערב בתמורה לפשרה טריטוריאלית על יסוד העיקרון של שטחים תמורת שלום. נדמה שהארגון מעולם לא היה רחוק יותר ממטרתו. "שמאל" הפכה מילת גנאי בישראל, והרעיון הבסיסי של לעשות שלום מצטייר כהזוי, נאיבי, לא מציאותי.
בשנים האחרונות הארגון עלה לכותרות בעיקר בשל המעקב אחר פעולות בלתי חוקיות של הממשלה סביב הבנייה בהתנחלויות, פרויקט שלא ממש מעניין את הציבור הרחב בישראל, ואם כבר – הוא בעיקר מעצבן אותו. מה כן מעניין? הרצון ש"שלום עכשיו" ועמותות שמאל נוספות לא ישתפו את העולם בעוולות שקורות פה – לא ל"שוברים שתיקה" שמביאים עדויות אישיות של לוחמים מהשטחים, לא ל"בצלם" שנלחמים על זכויות אדם.
בשבוע שעבר התחוללה סערה סביב נאומו של מנכ"ל "בצלם" במועצת הביטחון של האו"ם. גם "שלום עכשיו" הוזמנו אבל סירבו להגיע. זו גם טביעת אצבע של בוסקילה. "פנו אלינו שננאם באו"ם במועצת הביטחון בדיון בנושא התנחלויות, וכאמור התנחלויות זה החלק שבו אנחנו מתמחים. הייתה דילמה קשה בתוך התנועה אם להשתתף או לא. אני הרגשתי שזה לא נכון מכיוון שליבת הפעילות והמקום שבו אנחנו רוצים להשפיע הם הזירה הישראלית. מכיוון שאנחנו אוהבים את מדינת ישראל ופועלים למען המדינה זה לא הרגיש לי נכון לעמוד בפורום הזה ולדבר. יש ארגון ידידים שלנו בארה"ב, יהודים אמריקאים, קולגות, הם לא מקבלים מאיתנו הנחיות או דרישות. יש להם מערך שיקולים משל עצמם. כשאנחנו הודענו שלא נגיע, הם קיבלו את ההזמנה מהאו"ם.
"לעולם יש תפקיד מכריע במו"מ עתידי, הוא ייתן את הגושפנקה והאחריות להסכם, אבל קודם כל הציבור בישראל צריך להבין למה זה חשוב לסיים את השליטה הצבאית בשטחים. הקהל הישראלי לא אוהב את זה, אבל אם הייתי חושב שעל ידי זה אשיג הישג משמעותי בציבור הישראלי אולי הייתי עושה את זה. בסוף אני רוצה לדבר בעברית למדינה שלי. לא תהיה דרך להשיג הסכם בלי הציבור הישראלי".
מה דעתך בעניין של פעילות ארגוני שמאל בעולם?
"לכל אחד מותר לעשות מה שהוא רוצה לעשות, אני מכבד ומזדהה ותומך בארגונים האלה. בסופו של עניין 'שוברים שתיקה' ו'בצלם' הם פרטנרים שלי ולכולנו יש את אותו חזון. הדבר שמבחין בינינו זה כל אחד וצורת העבודה שלו. אני לא מרגיש שהופעות שלהם בחו"ל פוגעות ב'שלום עכשיו'. אני כן מתנגד בכל תוקף לשיח בזירת ה־BDS. הוא פוגע בנו ומרחיק אותנו לסיכוי מהסכם. צריך לדבר עם העולם אבל לבחור טוב־טוב את הזירות שאנחנו מדברים בהן. אני לא איבדתי תקווה במדינת ישראל".
אבל המטרה שלכם רק הולכת ומתרחקת.
"לא חושב שאפשר למדוד את זה בכישלון או בהצלחה. בנט חושב שהוא היחידי שלא מתנצל. אני לא מתנצל על זה שהייתי יותר שנים מבנט בצבא ולא מתנצל על זה שהייתי בפריפריה יותר ממירי רגב וגם לא מתנצל על זה שאני חושב שהגיע תורנו לקחת את המחנה הזה קדימה. בסוף הסכם מדיני הוא אינטרס של מדינת ישראל. ומדובר בתהליכים ארוכים".
שאלה שבימין אוהבים לשאול: מאיפה מגיע הכסף?
"יש פירוט מלא באתר. אגב, אם תחפש את פירוט הכספים של 'אם תרצו' תראה 'תורם חסוי'. למה זה מותר? לנו תורמות מדינות שמאמינות שיש לנו זהות ערכית איתן. הן תורמות כסף לארגוני שמאל שנאבקים בכיבוש, לא במדינת ישראל. המדינה מנהלת סיג ושיח עם המדינות האלה, היא מקבלת מהן תחמושת, תרבות וחינוך. אנחנו ארגון ציוני, מרבית החברים שלו לוחמים בצבא, האזרחים הכי טובים במדינת ישראל. אנחנו לא משתנקרים אצל אף אחד, האירופאים לא צריכים אותנו בשביל לדעת מה קורה בכל המקומות האלה.
"יש פה שכבה מתנחלית צרה שעושה דה־לגיטימציה למדינה שלמה. נפתלי בנט מדבר על סיפוח ועל תוכנית ההרגעה ותוכנית הקשקושים והוא רועד מזה פחד מוות, אין לו שום אומץ לעשות את זה. למה ממשלת הימין לא מספחת את השטחים? בנט מסוכן מאוד כי מתוך המפלגה שלו יוצאות האמירות הכי קיצוניות והכי מאיימות על הדמוקרטיה הישראלית".
מה למשל?
"אורי אריאל, איש שמסמל את כל מה שרע בעיניי - היהודי הגלותי, החרד, שחייב להסתובב עם רימון עם נצרה שלופה בכיס כדי להגן על חייו. שלא רואה בעיניים שום דבר חוץ מאשר את ארץ ישראל השלמה, שמוכן לשלם בדם במחיר על האדמה. האיש שלקח את תורת ישראל ותירגם אותה איך שנוח לו, גזענות והומופוביה והרבה מאוד כסף. הוא לא לבד, יושב במפלגה עם סמוטריץ', שהוא לא אפוי. עם איילת שקד שבמתק שפתיים מרהיב מצליחה להגיד דברים איומים ונוראים, שבכלל לא מבינה שמדינה יותר יהודית זה אומר שלי אין זכות קיום כאן כגיי, שתהיה בחירה של תוכניות בטלוויזיה, שבשבת יסגרו לנו את כל הארץ, שהילד שלך יצטרך לשבת בכיתה א' ולקרוא ספרי תורה.
"תפנה שאלה לבנט בשמי: כמה מזרחים יש בבית היהודי? אין שם הרבה בגלל שזה לא מייצג, כי יש אליטה מתנחלית אשכנזית ואנגלו־סקסית, העם אמור לעבוד אותם והוא עובד אותם גם עכשיו. ובתוך האליטה הזו יש את מתנחלי חברון שהם אליטה אשכנזית בתוך אליטה, מקבלים הרבה יותר כסף מהמתנחלים האחרים. הם לא רואים את אזרחי ישראל, גם לא את אמא שלי או את החברים שלהם בקריית־שמונה, הם רואים את עצמם. 300 מיליון שקל עברו להתנחלויות בחודשים האחרונים. כמה כסף עבר לתושבי קריית־שמונה? ביבי ראה את קריית־שמונה מהמטוס, אפילו? העיר הזאת על סף קריסה. כשהיא הייתה תחת מתקפה אז יחסית שמרו עליה, היום היא לא מעניינת אף אחד".
ומה מצביעים שם?
"ליכוד, בגלל אותו נרטיב מפוחד".
בהתנתקות פינו 7,000 איש והייתה מהומת אלוהים. נניח בצד את אלו שגרים מעבר לקו הירוק מתוך נוחות, תוכל לפנות 150,000 מתנחלים אידיאולוגים?
"אני מאמין שלא תהיה ברירה. ואני גם לא מדבר על פינוי, אני מדבר על בואו הביתה, לגבולות של המדינה שלנו. הם לא צריכים לספור אותי, הם צריכים לספור את המדינה. הסיפור לא נגמר, מי שחושב שיהיה פה דיאלוג מדיני בלי פשרות טריטוריאליות – טועה. יהיה דיאלוג מדיני, אני חושב שהוא ייכפה עלינו אם אנחנו לא נוביל אותו, בדיוק כפי שנכפה עלינו הסכם איראן־ארה"ב".
לפרק לאנשים את החרדות
בוסקילה חצי שנה בתפקיד ויש לו חלומות גדולים. "אני רואה את 'שלום עכשיו' כתנועת ענק. אני רוצה 'שלום עכשיו' מועצמת, תנועת שטח, גדולה, מבוססת, שיכולה להוביל מהלכי דעת קהל מאוד־מאוד משמעותיים. היום יש בארגון מעל 10,000 איש שרשומים, מכותבים, מוזמנים לפורומים, ויש 300־400 פעילים שאנחנו יכולים להוציא לשטח.
"אני חושב שאנחנו יכולים להגיע למסות עצומות של אנשים, פשוט צריך לפרק להם את החרדות והפחדים מסביב. אני לא יודע להגיד מספר, אני יודע שאנחנו רוצים להיות בכל מקום בארץ. אם לפוצץ את כיכר רבין זה המדד – אז לפוצץ את כיכר רבין. שכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל, כשהם קמים בבוקר ושולחים את הילדים שלהם לבית הספר, ישאלו את עצמם אם אנחנו רוצים שהילד הזה יגדל במדינה שנמצאת במלחמה כל חייה? נזכיר שאנחנו מדברים על 50 שנה לכיבוש, זה אומר שהורים של הורים כבר לא יודעים מה זה לחיות בלי כיבוש. אני לא מנסה להשפיע על הליכודניקים הקשים, אני מנסה להשפיע על קהל שהולך לאיזה מרכז פלואידי בלי אג'נדה ברורה".
אגב 50 שנה לכיבוש, איך אתה חוגג?
"אנחנו את 50 שנות כיבוש מציינים עם קמפיין משאל העם. קמפיין שקוראים לו 'מחליטים ב־50', שאומר - 50 שנה ממשלות ישראל מחליטות לא להחליט, לא שואלים אותנו, הציבור, מה דעתנו על הסוגיה. אף אחד לא מתייעץ איתנו. הקמפיין הזה אומר תחזירו לנו את המנדט להחליט: מדינה אחת או שתי מדינות. אנחנו לא מחפשים להביא תשובות לשאלה, אנחנו רוצים לבוא ולהגיד שיש פה סוגיה שהציבור צריך לקחת חלק בהכרעה שלה כי השלטון פשוט לא מעוניין להחליט".
אתה חורש את המדינה, עושה חוגי בית גם בימין. איך זה נראה?
"אתה יושב ומתווכח עם מישהו מהקריות שאומר לך, 'אני הייתי עכשיו לוחם, אני לא כובש'. ואני אומר לו, 'אתה לא יודע מה זה לא להיות כובש, אבל בוא ניקח את המשוואה ההפוכה: מתי אצלך בבית הגיע חייל ב־12 בלילה, נכנס ולקח את אבא שלך? מתי הפכו לך את הבית בבדיקה? מתי עצרו אתכם במחסום, הורידו את כולכם, פירקו את הכיסאות של האוטו, ואמרו לכם תרכיבו לבד?' אני לא מאשים את הבחור הזה - השירות בשטחים עושה לנו איזה השטחה של המציאות, אנשים הם סטטיסטים בתוך המשחק שלנו. כולם אויב, כולם מחבלים, כולם פוטנציאל לפיגוע".
שואלים אותך על הכסף שמגיע אליכם ממדינות זרות?
"בטח. בפורום פוליטי במושב אביגדור היה שיח מאוד קשה, מישהו שאל אותי, 'כמה משכורת אתה מרוויח בחודש? מי משלם לך אותה?' עניתי לו – '15 ברוטו, ומי שמשלם אותה זה תנועת 'שלום עכשיו', אתה מוזמן להיכנס לאתר רשם העמותות ולקרוא מי תורם את הכסף הזה'. הוא אמר לי, 'זאת המשכורת שאתה מרוויח?' אמרתי לו, 'כן, אתה רוצה תלוש?' הוא אמר לי, 'אתה אידיוט, למה אתה עושה את זה?'"
אתה רוצה לשכנע את עם ישראל לעשות שלום. ניסית לעשות את זה בבית, במושב תומך הליכוד ממנו באת?
"כן, הייתי שם בשיחה. חברה מאוד טובה אמרה לי, 'אבל בסופו של עניין אתה יודע שאין עם מי לדבר, גם אותך הם יהרגו'. אמרתי לה, 'אני באמת לא מסכים איתך. כן, יש שם אנשים שרוצים להרוג אותי, כמו שיש אנשים פה שרוצים להרוג אותם'. זה נובע מזה שאין לה מושג מה זה פלסטינים, שהיא רואה אותם ככל כך לא חשובים. אמרתי לה, 'עשרות שנים חינכו אותך לחשוב שהם הרעים. אם את מסכימה לזה את גם מסכימה עם זה שאמרו עלינו, המזרחים, שאנחנו ברבריים, שלא הבאנו שום תרבות, שאין לנו כלום. מה, עלינו בשרשרת אז עכשיו אנחנו גזענים?' ופתאום קלטתי איך היא מבינה מה אני אומר, שמעתי את הפיצוח".
עזוב את שאר הליכודניקים, את ההורים כבר שיכנעת?
"אני כל הזמן מנסה לשכנע אותם, אין להם הקלות, להפך, הם תחת מתקפה קבועה. ההורים שלי אמנם ליכודניקים אבל הם טיפה שונים, הם לגמרי חושבים שאין לנו ברירה אלא להיפרד מהפלסטינים, כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה. הם חושבים שיש בעיה עם העובדה שאנחנו מדינה כובשת. ומעבר לזה הם קבוצת הביקורת שלי. שם אני מגלה ששיח הגיוני עובד. כבר ניסיתי לשכנע אותם פעם אחת לא להצביע לביבי, עם אמא שלי זה הצליח ועם אבא שלי לא". ¿
