1 הבחירות בארצות־הברית: כל עדכון חדש מהבחירות באמריקה מעורר בנו מבוכה. קללות, הטרדות, הדלפות, מחלות, מיילים. פדיחה רודפת פדיחה. אבל אולי, במחשבה שנייה, המרוץ האמריקאי הנוכחי אמור לעורר בנו גם גאווה. 324 מיליון אמריקאים, ואלה השניים הכי טובים שמצאו שם. הוא והיא.

אז למה לפעמים אנחנו מתביישים כל כך בדמוקרטיה הישראלית ובנבחרינו? למה אנחנו מרגישים לא בטוחים מול ערכיה של אמריקה ומול עוצמתה? תסתכלו על ראשי כל המפלגות בכנסת הנוכחית: זהבה גלאון, איימן עודה, יצחק הרצוג, יאיר לפיד, משה כחלון, יעקב ליצמן, אריה דרעי, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, וכמובן - בנימין נתניהו. תסתכלו גם על רוב הח"כים שמאחוריהם. נכון, במדינה היהודית־דמוקרטית הצעירה ליגת המנהיגים ממש לא מושלמת, אבל מול מה שמתרחש כעת בדמוקרטיה החזקה בעולם - אנחנו יכולים להרגיש לא רע.

2 אונסק"ו: מה יותר מטריד - לגלות עוד החלטה אנטי־ישראלית של אונסק"ו, או לגלות שהשיח הציבורי שלנו מתנהל באופן פופוליסטי ועדרי, ולא על בסיס עובדות?

אני לא יודעת מי היה הראשון שהפיץ את השמועה על כך שארגון אונסק"ו קבע שאין קשר בין היהדות לבין הכותל, אבל מאז שהבאזז הזה התחיל ועד עתה, נפתחה פה סערה שטרם הסתיימה. גינויים, נאומים, פוסטים, תמונות של ירושלים, והמון־המון זעם.

בגלל החג־שבת־חג, קראתי את ההחלטה עצמה באיחור של שבוע. ובכן, היא מעצבנת, לא הוגנת ולא מאוזנת, אבל היא לא "קובעת שאין לנו קשר לכותל", כפי שרבים ציטטו. היא דווקא קובעת שיש לשלוש הדתות קשר לעיר העתיקה, אבל זה בכלל לא הסיפור ולא הנושא של הטקסט. זוהי פשוט עוד החלטה שמקבלת את הטענות הפלסטיניות השגויות והחד־צדדיות ביחס לאזור. ממש לא ברור מה הקשר בינה לבין הפוסטים של הפוליטיקאים שלנו השבוע.

אם המטרה היא לקושש לייקים ישראליים, ללבות את אווירת "העולם כולו נגדנו" ולשכנע את המשוכנעים, סבבה. אם המטרה היא לעסוק ברצינות בהסברה, לשכנע שאנחנו חלק מהפתרון במזרח התיכון ולא חלק מהבעיה, לא נראה לי שלכתוב "אונסק"ו שמונסקו" ולתייג את אונסק"ו זו הדרך.

3 סוכות: ידיד משותף שלי ושל ד"ר בני גזונדהייט המליץ לי לצלצל אליו בימי החג כדי לשמוע "סיפור היסטורי קטן וחשוב לחג הסוכות".

וכך מספר גזונדהייט: "אבא שלי, אברהם גזונדהייט, נולד בקרקוב שבפולין ב־1928. מאז גיל בר המצווה שלו ועד סוף מלחמת העולם השנייה הוא התגלגל בין שמונה מחנות עבודה והשמדה. אבי לא חגג בר־מצווה, כי באותם ימים בדיוק ביצעו משלוח של יהודים מהגטו בקרקוב והוא הסתתר, אבל הדרשה שהכין עסקה בסוגיית הצלת דברי קודש בעת שריפה. הוא אמנם לא נשא אותה, אבל קיים אותה במעשיו בשנים שהגיעו אחר כך.

"לפני צאתו למחנות, אמא שלו מסרה לו את התפילין של אביו ז"ל, שנפטר עוד לפני המלחמה, והוא הצליח לשמור עליהן בתושייה רבה לאורך כל הדרך. כשהגיע לאושוויץ, באו היהודים הוותיקים במחנה לראות את החדשים, כדי לחפש מישהו מהמשפחה או מהעיר שלהם. הוא פגש שם חבר שלקח ממנו מהר את התפילין, לפני הסלקציה, ושמר עליהן, וכך הן ליוו אותו גם באושוויץ. בזכות אבא, זכו בכל יום כ־50־60 יהודים להניח תפילין במחנה, בעיצומה של המלחמה. הוא היה מוציא אותן ממקום המחבוא בבוקר, מניח אותן מהר לפני היציאה לעבודת הפרך, ובערב היה מקבל אותן בחזרה אחרי שהסבב בין כל החברים הסתיים. גם במצעד המוות מאושוויץ, בחורף הקר של 1945, הוא הצליח לשמור על התפילין, ורק כשהגיע בסוף הצעדה לבוכנוואלד, לקחו אותן ממנו. כאשר המחנה שוחרר לבסוף, אבי היה בן 17, ושקל 31 קילו.

"באמונה רבה, בשמחת חיים ובחריצות הוא זכה להקים משפחה ענפה, שגרה כולה בארץ, לעבוד כאיש עסקים ולעזור רבות לנזקקים. אבא מיעט לדבר על מה שאירע באותן שנים, אבל פעם אחת הוא נפתח. 53 שנים לאחר השחרור הוא הסכים לספר את סיפור התפילין לבני, הנכד שלו, לקראת הנחת התפילין שלו בבר המצווה. רק אז גילינו סיפור נוסף על גבורת הרוח שלו: מתברר שאבא הקים ב־1944, בחג הסוכות, בתוך אושוויץ, סוכה. מאחורי הצריף שלו, צמוד אל הדופן, הוא בנה סוכה קטנטנה, כדי לא למשוך את תשומת ליבם של הנאצים. אדם אחד בלבד הצליח לשבת בתוכה. את פרוסת הלחם העלובה שלו מאותו בוקר הוא שמר בכיס, כדי לחלוק אותה עם חבריו, ולאכול ולברך בסוכה 'המוציא לחם מן הארץ'. לנסות לקיים למרות הכל את הציווי 'ושמחת בחגך'. הנתינה של אבא לחבריו, יחד עם הדבקות שלו במסורת - נתנו לו כוחות של חיים במהלך השואה וגם אחריה. חבריו מאושוויץ היו מתקשרים מאז בכל שנה בימים אלה של סוכות, להודות לו על אותה סוכה ועל אותה פרוסת לחם, ולאחל לו חג סוכות שמח".

אברהם נפטר בערב חג הסוכות השנה, בגיל 87. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים, 16 נכדים, 18 נינים, מורשת מפוארת, וגם סיפור היסטורי קטן וחשוב לחג הסוכות.