מעל מיטתו של תון, האחראי על קבוצת פועלים תאילנדים במטעי הבננות של מושב גבע כרמל, מתנוססת תמונה ענקית של המלך המנוח ראמה התשיעי. "אין כמעט יום שאנחנו לא מנקים את תמונת המלך הנערץ, האיש שכולנו אהבנו", אומר תון בעצב.

ולא רק עצב, אלא גם דאגה מהעתיד לבוא אחרי מותו של המלך בן ה־88, ובעיקר מזהותו של היורש המיועד – הנסיך מהה וואג'ירלונגון. "כשאני משוחח עם בני משפחתי בתאילנד הם אומרים לי שרצו שהבת הנסיכה, סירנדהון, שהייתה פעילה בארגוני צדקה, היא זו שתעלה לשלטון", מספר תון, "אבל בגלל חוקי הארמון זה לא יקרה. אני לא בטוח שעכשיו כולם יתלו את תמונת המלך החדש בבתים וברחובות, וכולנו מתפללים שהנסיך – שהיה ידוע בסיפורי הנשים ומכוניות הפאר שלו – יבין את גודל האחריות שמוטלת עליו. שלא יהיו יותר סרטונים מביכים, כמו מסיבת יום ההולדת שחגג לכלב שלו. אנחנו מקווים שהנסיך הפלייבוי, כפי שהוא מכונה בתאילנד, השתנה, שהוא יוכל לשלוט ולהיות אהוב על עמו כמו אבא שלו".

אנחנו יושבים בבית האריזה הגדול עם תון וחבריו – בוט, האאם, סוק, דאן, סאמרוי, ג'יית וסינק. סאמרוי מחזיק בכוח את תמונתו של המלך. "הוא היה איש עממי שאהב מאוד את העם שלו והעם אהב אותו. תמיד דיבר אל האנשים בגובה העיניים. איבדנו אבא, ממש ככה. אנחנו מרגישים שהוא היה האבא של כולנו. זו מכה קשה והאבל יהיה ארוך מאוד. כאן אנחנו מתאבלים במשך חודש. לא שמים מוזיקה, אוכלים פחות, כמעט ולא מחייכים".

תון, בן 25, שוהה בישראל כבר חמש שנים. כשהודיעו לו בני משפחתו בטלפון מתאילנד על מותו של המלך הוא מיהר לאסוף את חבריו לעבודה ובישר להם על האסון שפקד את עמם. "כולנו בכינו", מספר תון. "כאילו חסר עכשיו איבר מגופנו. אנשים עדיין לא מעכלים שהמלך האהוב לא ישוב עוד. הבן שלו נכנס לנעליים גדולות מאוד. נשארנו יתומים שחוששים ממה שיעלה בגורלם".

סאמרוי: "אנחנו מכירים את כל הסיפורים על בנו של המלך, על מערכות היחסים שהיו לו עם נשים רבות. אפילו אמרו שאביו המלך סגר אותו בארמון לחמש שנים. עכשיו כולם צריכים להיות מאוחדים, שהכלכלה תישאר יציבה ושאנשים לא יהיו מוטרדים מבעיות פרנסה".

עופר סלע ורועי אדטו, ילידי מושב גבע כרמל ושותפים בעסק המשפחתי המשגשג "בננות כרמל", משתתפים בצערם של תון וחבריו. "עצוב לראות את העובדים שלנו מתאבלים על המלך שאהבו כל כך", אומר אדטו. "בדרך כלל הם מארגנים מסיבות בסוף יום העבודה, משמיעים מוזיקה מיוחדת, אבל מאז מותו של המלך הם פשוט שקועים נטו בעבודה הקשה עם הבננות – זו תקופה של קטיף, אריזה ושיווק לקראת החורף – ואז הם הולכים לישון. הם עצובים מאוד, בקושי מדברים ביניהם, מאוד מכונסים בעצמם, ובעיקר בקשר עם המשפחות בתאילנד, מנסים להבין מה הולך לקרות שם, במולדתם הרחוקה".