גם אם היו משלמים לי על זה – בעצם משלמים לי על זה – לא הייתי מסוגל לצפות בעימות נוסף בין הילרי קלינטון לדונלד טראמפ. כמויות הרעל במערכת הבחירות לנשיאות ארצות־הברית אמנם היתרגמו לבידור עילאי, אבל הביטוי המכובס "תחושת מיצוי" לא מתחיל לתאר את המיאוס כלפי הקרקס נטול המעצורים הזה. הבדיחה – כלומר הג'יפה, השנאה והבורות – פשוט לא מצחיקה יותר.
לכן לא משנה עד כמה הופעתה של קלינטון הייתה חדה ומלאת ביטחון – היא כנראה לא קוראת סקרים אלא מזריקה אותם – מה שייזכר מהלילה בלאס־וגאס הוא סירובו של מועמד בבחירות דמוקרטיות לומר כי יקבל את התוצאות שייקבעו בקלפי. טלוויזיונית, זה הקליף־האנגר שומט הלסתות שכל מפיק זוטר מייחל לו כדי למשוך עניין עד הדקה האחרונה ואף מעבר לה. אבל זו בדיוק הטרגדיה של המרוץ הזה, בין פוליטיקאית מנוסה עם מגרעות לטוקבקיסט עם מנטליות של ילד בן שלוש: טשטוש טוטאלי של הגבולות בין טלוויזיה למציאות. לא צריך להיות אזרח אמריקאי כדי לחשוש מהשלכות המגמה הזאת ביום שאחרי.
דווקא בשל כך חשוב להתעכב על המנצח האמיתי של העימות: המנחה כריס וואלאס, עיתונאי ותיק וגם בנו של מייק וואלאס מ"60 דקות". וואלאס הוא איש פוקס ניוז, ערוץ החדשות הימני שהיה ממבשרי פריחתן של הרטוריקה והאג'נדה הטראמפית, וגם המגרש הביתי של טראמפ עצמו מרגע שכבש את המפלגה הרפובליקנית. זיהויו של וואלאס עם הרשת ‑ הוא הראשון מטעמה שמנחה עימות נשיאותי ‑ גרר תהיות באגפים הליברליים בתקשורת באשר לאופן בו ייגש למעמד.
וואלאס ענה לספקנים בשיעור מרשים בהגינות ובהכנסת תוכן ממשי במילה הריקה בדרך כלל, "איזון". הוא הקשה על קלינטון היכן שקודמיו בהחלט חיפפו ונאבק בנחישות נגד נטייתו של טראמפ להשתלט על החדר באמצעות השתלחויות ועלבונות. סגנונו היה ענייני ושקול ושאלותיו אפשרו – מי היה מאמין! – דיון בנושאים מהותיים ועקרוניים לעתיד האומה. קלינטון אף יצאה נשכרת מהלחץ שהפעיל עליה המגיש: גם אם היא גמגמה לפרקים, הפעם היא גברה על טראמפ מבלי שניתן יהיה לטעון שנעשו לה הנחות.
המופע מעורר ההערכה של וואלאס הזכיר כי עבודה בגוף מוטה פוליטית – וגם השקפת עולם כזאת או אחרת – לא אמורות לבוא על חשבון מקצוענות ויושרה. ולפי הדיווחים על המתרחש במסדרונות השלטון הישראלי בימים אלה, המסקנה היא אחת: לו אישיות כמו וואלאס הייתה רוצה להצטרף לתאגיד השידור הציבורי, ספק אם ראש הממשלה היה רואה זאת בעין יפה.
