כשהפסיכולוגית ורדה רזיאל־ויזלטיר קשרה את חייה עם אמנון ז'קונט, סופר והיסטוריון, לפני 34 שנה, הרחם שלה עוד היה פעיל וגם הייתה לה גנטיקה טובה. "אמא שלי ילדה את אחי כשהייתה בת 45, ללא שום התערבות הורמונלית", היא מעידה, "אבל המחשבה על ילד משותף אפילו לא עלתה על קצה דעתי. אמנון ואני החלטנו שנהיה הילדים זה של זה, ומאז אנחנו מפנקים זה את זה".
ילדים הם לא ברכה?
"הם ברכה והם שמחה, אבל במקרים רבים הם באים על חשבון הזוגיות. די, הספיק לי".
גם הפצרותיו של בעלה לאמץ כלב נענו בלא נחרץ. "לא רציתי נוכחות נוספת בחיינו. ילדים ונכדים באים לביקור והולכים, ואילו הכלב נשאר", היא מסבירה, "אבל לפני שנה וחצי הסכמתי שאמנון יביא כלב בידיעה שהוא עלול להפריע לי. למזלי, הוא הביא מהכלבייה יצור חמוד ביותר, פיקח וערמומי, ביגל עם נגיעות של תחש, וכיוון שהוא נראה כמו עופר איילים קראנו לו במבי. בהתחלה אמרתי לאמנון, 'אתה תיקח אותו איתך לכל מקום', וזה מה שהוא עשה, אבל במבי הפך לאובייקט הצילום הכי מדהים שלי, אנחנו מדברים עליו כמו על נכד ושלוש פעמים ביום יורדים, יד ביד, לטייל איתו. הוא משפר את הזוגיות שלנו".
"הזוגיות שלנו לא נזקקת לשום שיפור", מעיר ז'קונט כשהוא מופיע פתאום בפתח "החדר של ורדה" שבו היא מקבלת מטופלים.
"הדירה שלנו ארוכה", היא מציינת, "כאן חדרי והחדר של אמנון בצד השני, אז במבי נעמד באמצע, בודק מי הולך לאן, ורק אז מחליט איפה בא לו להשתרע. הוא גם רואה חשבון וקורא מחשבות. לפעמים אמנון ואני מדברים אנגלית כדי שבמבי לא יבין".
זה לא השינוי היחיד שהתחולל בחייה של ורדה־ללא־הפסקה, שתחגוג בנובמבר את יום הולדתה ה־76. "קטנתי במידותיי", היא מחייכת, "ולא שקודם הייתי מי־יודע־מה גדולה. איבדתי שבעה סנטימטרים. מ־1.54 מ' ירדתי ל־1.47 מ'. גם המשקל שלי פחת. כיום אני פחות מ־45 ק"ג. יש בזה אלמנט של לחזור להיות ילדה. כשאני לא מסתכלת בראי מקרוב נדמה לי שאני אותה קטנה וזריזה". לרגל הראיון היא מצטיידת ב"שמעוניות" – מונח שהומצא בביתם כדי להבדיל אותן מאוזניות המשמשות להאזנה למוזיקה או למחשב. "רק כשיש לך ירידה בשמיעה את מבינה עד כמה בני האדם שונים זה מזה בעוצמת הקול", היא אומרת. "התמזל מזלי ובעלי מדבר בבית בקול הכי שקט ושטוח בעולם. כבר לפני שש שנים התחלתי לשאול, 'מה? למה אתה מדבר כל כך בשקט?' בזכות השמעוניות אני שומעת יותר טוב".
אילו פיזרת את השיער, במקום לאסוף אותו לקוקו, היית מסתירה אותן.
"למה להסתיר? מה הבושה? כיום הרבה אנשים הולכים ברחוב עם אוזניות של טלפון והעין כבר רגילה לנוכחותן, אבל גם לולא כן לא הייתי מסכימה להתבייש. אני מתנגדת להתבייש, כמו שלא התביישתי כשהתגרשתי מבעלי הראשון לפני 50 שנה. כן, אני חיה כבר הרבה על פני האדמה".
גיל 76 מאיר לך פנים?
"המספר הזה נשמע זקן והוא בלתי נתפס, מבחינתי. אני לא יכולה לומר שאני כיום יותר מאושרת ממה שהייתי בגיל 50, אבל מאושרת לא פחות. ואפשר להשוות. לפני שמונה שנים הייתה לי תקופה שהרגשתי התמעטות. לקחתי כדורים נגד דיכאון".
הלכת לפסיכולוגית?
"לא, בשביל מה יש לי חברות טובות?"
כבר 60 שנה היא מנהלת יומן ("אצלי, מה שלא תועד לא קיים") וברשותה יותר מ־400 מחברות המאוחסנות בארונות שונים בתוך הבית, עם תאריך על הכריכה. בגיל 20, לדוגמה, כשהייתה נח"לאית בקיבוץ איילת השחר, היא חלקה עם יומנה היקר את חששותיה מהעתיד. "חששתי שלא אצליח לשלב בין הרצון להיות אמנית יוצרת לבין חיי משפחה. זה נראה לי סותר ובאמת לא ידעתי איך זה יכול להסתדר. רציתי אהבה. אבל לא סתם, אלא אהבה זוגית הדדית. היה לי אז קשר עם גבר שגדול ממני בשש שנים שלא אנקוב בשמו. אין לי עניין להתעלל במישהו שכיום הוא מעל גיל 80. הוא היה אנטיפתי, ממש לא נחמד, אבל משהו בשיעמום של החיים ובסקרנות שלי גרם לי להתאהב בו ולהישאר שם עד שחילצתי את עצמי".
בעלך, בניגוד לאלמוני ההוא, צעיר ממך בשמונה שנים.
"מעולם לא הרגשנו בפער הגיל. בספרי 'ימי הפקר' שנכתב בזמן אמת, כשהתחיל בינינו רומן לוהט ואיש לא ידע אם הוא יסתיים בהפי־אנד, כתבתי שאני פוחדת שמשהו יקרה אם נהיה חופשיים זה לזה ונוכל להתאחד. שהוא ימות או שאני אחלה במחלה סופנית. אבל אמנון כנראה – נכון רק לרגע זה – לא חשק בבחורה שצעירה ממני ב־20 שנה, ואילו חשק באחרת לא הייתי מתביישת לספר. זה דבר שקורה. אני מאוד לא רגישה לפרטיותי. יש לי פה גדול ויש לי צורך לבטא את העולם החווייתי שלי בכל צורה אפשרית – ביומנים, צילומים, טור שבועי שמכיל אלמנטים אישיים, ספרים, סיפורים, וידיאו ומי יודע מה עוד יהיה. ההסתייגות היא כמובן סודיות מוחלטת לגבי מטופלים שלי והתחשבות הכרחית, ולעיתים מעצבנת, בקרובים האהובים עליי".
השנים שצברה, בחיוך ובדמעה, איפשרו לה לסגור מעגלים. "להתקמבק", היא מכריזה ומתיישבת על כיסא הפסנתר, החמוש בכרית צבעונית שמכילה ספרים מגביהים עבי כרס. "ניגנתי כילדה, קו נטוי נערה, לקראת הגיוס הפסקתי לגמרי והוא נשאר אצל הוריי", היא מספרת. "לימים קניתי פסנתר רוסי לבתי נטליה, לאחר שנים שבהן למדה לנגן בכינור, ואילו אני חזרתי לפסנתר בגיל 48. למדתי והתמכרתי עד שברוב חוצפתי החלטתי לנסות לנגן את הקונצ'רטו לפסנתר של שומן. בגיל 64 התאפשר לי להופיע עם תזמורת. אמיתית. וכדי לעמוד באתגר עשיתי חודשיים של חזרות מאומצות וחירבתי את הידיים לגמרי. כאבים נוראיים, טיפולים שלא עזרו, חוסר שינה. פגעתי בעצמי בצורה החמורה ביותר, ובגלל הכאבים והטראומה בכלל לא יכולתי לגעת בפסנתר. אחרי כמה שנים, כשהתייאשתי לגמרי מלהתרפא, העברתי את שני הפסנתרים לבת שלי, שעוסקת בין השאר בשירה ובהלחנה. לא נגעתי בקלידים כעשר שנים עד שאחי, אריה רזיאל, עבר לדירה קטנה יותר וחיפש בית לפסנתר. כך קיבלתי בחזרה את הפסנתר של ילדותי שהוא רך למגע. במחלקה לריפוי בעיסוק בתל השומר הדריכו אותי איך לנגן מבלי להפעיל לחץ על אמות הידיים והמרפקים. עכשיו אני מנגנת באופן שונה לחלוטין. לצערי אני לא יכולה לנגן עם הפראות של פעם, אבל מצד שני אני יותר מדויקת".
למה יש שרפרף מתחת לפסנתר?
"זה חלק מההדרכה שקיבלתי במחלקת השיקום. אסור שהרגליים הקצרות שלי יתנופפו באוויר. פעם הרביתי ללחוץ על הפדלים, הם גם יכולים להעלים כל מיני טעויות. כיום נאלצתי להתבגר ולנגן יותר מדויק".
תוחלת החיים של אישה ישראלית היא 84.
"נכון, וזה משהו שנוכח במחשבה כמעט כל הזמן. אני לא יכולה להשלות את עצמי שאני לא מזדקנת. על פי הסטטיסטיקה נשארו לי רק עוד שמונה שנות חיים. מצד שני, נתקלתי במחשבון שבו חישבתי את תוחלת החיים על פי פרמטרים שונים כמו משקל, תורשה ואורח חיים, והתוצאה הייתה שאני אחיה עד גיל 92".
שמחת?
"השאלה היא אם בגיל 90 פלוס אהיה צלולה ויהיה שווה לי לחיות".
הגיליון הרפואי שלה כולל אסתמה מגיל 12 ("השנה, לראשונה, נבדקתי אצל אלרגולוג וקיבלתי אישור בכתב שאני אלרגית לקרדית אבק הבית. בעקבות כך הוצאתי את כל ערימות הספרים מחדר השינה שלנו והעברתי אותן לחדר של אמנון") רפלוקס שגורם לצרבות ובקע סרעפתי. בנוסף היא חייבת לשמור על תנוחה מאוזנת בזרועותיה בזמן הקלדה ("ארבע שנים אחרי שהרסתי את הידיים בפסנתר חטפתי עוד התקף כאבים שלא איפשר לי להקליד אפילו את הטור השבועי ל'זמנים מודרניים'. אמנון התנדב להקליד מפי ואני בכיתי בכאב ובחוסר אונים מפני שלא הצלחתי להכתיב, אצלי המחשבה חייבת להיכתב דרך הידיים"). אבל היא לא מתלוננת ושמחה עם מה שיש. "בגיל 50 לקחתי שיעור שחיית חתירה ראשון, אני שוחה כמעט מדי יום בבריכה מחוממת בקאנטרי דקל, ומרגישה שהשחייה היא כאילו סם נעורים".
מבחינה מקצועית היא עדיין מסופקת. "מעולם לא עבדתי מבוקר ועד ערב, זה מעיק, אבל כשהכרתי את אמנון הוא הציע 'סדרי לך קוביות זמן למנוחה'. על פי רוב זה לא התאפשר מפני שהיה לי חשוב להיות זמינה. כבר בראשית דרכי כפסיכולוגית, לפני 40 שנה, פיתחתי שיטת עבודה מיוחדת שהעליתי אותה על הכתב ב'דף לנועץ' שחילקתי ללקוחות שלי עד שנמאס לי להדפיס. בשיטה שלי, הפציינט לא חייב לבוא אליי פעם בשבוע, אלא רק כשהוא רוצה וצריך. כיום יש פציינטיות מהעבר הרחוק שחוזרות אליי עם בנותיהן. הבעיות לא השתנו. רק הפרצופים".
גם הקריירה הרדיופונית שלה (שבשיאה היא שידרה שש פעמים בשבוע, שעתיים ביום) השתנתה לשביעות רצונה. "בתקופה הלא טובה שלי לפני שמונה שנים, כשהידיים היו מושבתות והפסקתי לשדר למשך שנה, חששתי שאמות מרוב געגועים למיקרופון", היא מודה. "שמחתי מאוד כשנוצרו התנאים שאיפשרו את חזרתי לרדיו ללא הפסקה, אבל גיליתי שהאקלים השתנה. פחות אנשים צילצלו לתחנה כדי לשטוח את בעיותיהם, גם מפני שחששו להסגיר את זהותם וגם מפני שהרשת הכתובה הפכה להרבה יותר פעילה. הכי קשה היה לי בתקופת צוק איתן. מחוץ לאולפן יש מלחמה ואני יושבת ומדברת עם עצמי. אחרי 16 שנות שידור החלטנו, הנהלת הרדיו ואני, לפרוש ולהשאיר אחריי טעם טוב. כיום אני משדרת בימי שלישי, בשמונה בערב, שעת שיחה עם אנשים מתחומים שונים ומגוונים, אבל העובדה שאני משדרת רק פעם בשבוע לא מונעת מאנשים ברחוב לומר לי 'אני מקשיב/ה לך כל יום'. נחמד".
את מתחרטת על "תזרקי אותו"?
"איך אני יכולה להצטער על שתי מילים שהפכו לאמירת פולחן? היא הביאה רייטינג, ורייטינג זה כסף, וכסף זה לצחוק כל הדרך אל הבנק, אבל נורא נמאס לי ממנה. לכל מקום שאליו אני נכנסת צועקים אליי, 'תזרקי אותו'. אגב, גיליתי שהביטוי הזה, שכנראה מסמל את החופש האולטימטיבי של נשים, פופולרי במיוחד דווקא אצל גברים – מנהגי מוניות ועד עובדי הוראה".
את היית אומרת לעצמך "תזרקי אותו"?
"זה בדיוק מה שנאלצתי לעשות אחרי סבל נוראי עם בעלי הראשון (מאיר ויזלטיר, משורר וחתן פרס ישראל, ס"ש). כשהיה יוצא בלילות בלעדיי ביקשתי, 'תחזור הביתה כשעוד לילה, לפני שרוחות המתים חוזרות לקברן'. יום אחד הוא חזר בבוקר, כשהשמש זורחת, והביא איתו לחמניות טריות וחלב. נסעתי בשני אוטובוסים לפסיכולוגית שלי, סיפרתי לה בסערת רגשות כמה רע לי, והיא אמרה בפשטות: 'מאיר לא ישתנה'. עניתי, 'אה, ככה?' באותו יום החלטתי - די לסבל. יכול להיות שאם מאיר היה לוחץ עליי מאוד הייתי נשארת, אבל לשנינו היה רע – ולא לתפארת. כיום אנחנו ביחסים טובים. יש לנו בת משותפת ונכדה. אחרי שהתגרשנו בכלל לא היה לי חשק לזוגיות, במשך שנים גידלתי את עצמי להיות אישה שיכולה לחיות לבד".
עד שהגיע אמנון.
"נכון. זה המזל של חיי. פגשתי את האדם הנכון. עוד מעט נחגוג 35 שנה להיכרותנו ולא השתנינו באופן מהותי. שנינו אנשים רגשיים ורומנטיים שזקוקים לדיבור ולתקשורת. הסקס אולי יורד, אבל המגע חשוב ונשאר, וזה לא דבר מובן מאליו. כל עוד הבנאדם לא מושג הרומנטיקה בוערת, ובתנאי זמינות היא עלולה לרדת, אבל לנו זה לא קרה. אנחנו יכולים לבלות סופשבוע שלם בבית, הוא בחדרו ואני בחדרי, כל אחד עסוק בענייניו. אמנון איש שיחה מרתק. לפני שמונה שנים, בתקופה הרעה שלי, במהלך ויכוח פוליטי אצל חברים, הקשבתי לו בעיניים פעורות ואמרתי, 'איזו בורה אני'. בדרך הביתה אמרתי לו שאני רוצה ללמוד היסטוריה, שאין לי זמן וכוח לשבת בהרצאות וביקשתי שיהיה המורה הפרטי שלי. כבר באותו לילה הוא נתן לי שני כרכים על העידן החדש, כשסיימתי אותם נתן לי ספר אחר בסדר היסטורי־כרונולוגי יורד, ומאז אני מכורה להיסטוריה. עד אז כל מה שעניין אותי היה רק בני אדם ויחסים. פתאום נפתחה לי עוד אונה במוח".
עכשיו היא גם חוזרת לטלוויזיה כמשתתפת קבועה ב"חנוך דאום מחשב מסלול מחדש" (זמינה ב־HOT VOD) ומדווחת על חוויה מהנה. "מלכתחילה היה ברור שזו תהיה תוכנית של צחוקים. פחדתי להפקיר את עצמי לעריכה שתעשה ממני צחוק, אבל עורך התוכנית הבטיח ש'ישמור עליי', אז החלטתי לשחרר, מה שיהיה יהיה! צילמו אותי כחצי שעה לכל פרק, בפועל הפינה שלי בת חמש דקות, וכשחנוך ביקש ממני לנתר – ניתרתי. מה הביג דיל?"
מתי את שמחה?
"כשטוב לאלה שאני אוהבת, וכשאמנון אומר לי שהוא אוהב אותי. עוד לא התרגלתי לזה”.
הפקה: מיטל ברונר, איפור: נורית חן, סולו, שיער: ליאור גבריאלוב, סולו
