במשך שנים פיל קולינס היה אחד מהמוזיקאים היותר מושמצים בסביבה. לא פעם היה נדמה שעשרות מיליוני האלבומים שמכר לאורך הקריירה שלו, רק ליבו את התחושה הזאת. עם יכולותיו כמתופף אמנם קשה להתווכח, וההומור שהפגין בעשייה החוץ מוזיקלית שלו תמיד התקבל בחיוך. אבל נדמה שרבים התקשו לסלוח לו על הקו הפופי שהכניס בהדרגה לג'נסיס לאחר עזיבת פיטר גבריאל. ועוד פחות מכך – על הבלדות נוטפות הקיטש שניפק בשרשרת לאורך שנות השמונים.

בשנים האחרונות – אותן העביר בביתו לאחר שפרש ב־2011 בגלל בעיות בריאות – הוא כנראה כבר לא מרגיז אף אחד. ועכשיו, כשהוא חוזר לעניינים, היחס אליו השתפר עוד יותר. אלבומיו הקלאסיים שיצאו במהדורות חדשות זכו לביקורות יפות, הביוגרפיה המסקרנת שלו תכף תופץ לחנויות, והכרטיסים לסיבוב ההופעות החדש נחטפים. בין לבין הוא גם הצהיר שהוא לא פוסל איחוד של ג'נסיס. כחלק ממתקפת הקמבק הרב זרועית הזו יצא עכשיו גם אוסף להיטים מורחב (33 שירים במהדורה הכפולה והדי ממצה, ו־45 שירים במשולשת למתקדמים). לאחר האזנה מחודשת לשירים שמרכיבים אותו, די ברור מי צדק לאורך הדרך, ומי רק נתן לסטיגמות להוביל אותו.

In The Air Tonight מאלבום הבכורה מ־1981 היה ונותר שיר אדיר (אולי בגלל הקרבה המוזיקלית לג'נסיס), אבל הזמן עשה טוב גם למרבית החומרים שקולינס הוציא בהמשך העשור ההוא. לגבי רוב מה שיצר מאמצע שנות התשעים והלאה, שום דבר לא יעזור. וכך, שלושה עשורים לאחר שהאזנתי לראשונה ל־You Can’t Hurry Love, Easy Lover, Another Day In Paradise או ל־I Wish It Would Rain Down שהרגישו לי בשעתו כמתחנחנים וצפויים מדי, אני מגלה אותם מחדש ונהנה, ולא רק בגלל הטיפול הדיגיטלי המוקפד לו הם זכו כאן.

לרוב, אוספי קמבק נועדו לשכנע את המשוכנעים עד כמה פסקול נעוריהם היה נפלא. במקרה של קולינס נדמה שאוסף הסינגלים המורחב הזה מכוון גם לאלו שהחמיצו אותו בזמן אמת. ויש לא מעט כאלו.