לפני כמה ימים קראתי עם ילדה קטנה אחת סיפור מספר לימוד שלה. הילדה לומדת בכיתה ב' בבית ספר שלא משתייך לזרם דתי כלשהו, והסיפור מספר על "יהודי שומר שבת" שחי ב"עיירה" שנמצאת "על שפת נהר".

ניסיתי לשער באיזו עיירה מדובר, ובתהליך של אלימינציה הגעתי לשתי אפשרויות: האחת היא חצור הגלילית, הסמוכה לנהר מחניים, והשנייה היא אופקים, אשר על גדות נהר אופקים הנשפך לנהר גרר. אבל כשהמשכתי לקרוא הבנתי שלא מדובר בעיירה שנמצאת במדינת היהודים אלא בעיירה מעיירות הגולה. כלומר - עיירה של ממש עם נהר אמיתי, כמקובל בתולדותינו הדוויות מנהרות בבל ועד הדנייפר והויסלה. את זאת הסקתי כי בהמשך הסיפור כתוב שבאותה עיירה חי גם "גוי" (כך ממש) שבספר הלימוד הוא אף מכונה "נכרי" (מילה שהתקשיתי להסביר לתלמידה החרוצה אף יותר משנפתלתי עם הגוי). אם כך ואם כך, הגוי היה עשיר ושונא ישראל, ושנא במיוחד את שכנו היהודי שומר השבת, שכדרך כל היהודים בספרי הלימוד היה גם אביון וצדיק.

לא אכנס לכל הפרטים המרגשים. מה שחשוב הוא שילדיכם ואתם תדעו שליהודי העני לא היה מה להכין לסעודת השבת, אך לפתע הזדמן לו דג. ככה זה אצל הדגים בתפוצות הגולה: כל הזמן הם באים ומציקים ליהודים שיעשו מהם גפילטע פיש, דג מלוח וחריימה לשבת, כי אחרת הם עלולים חס וחלילה לעלות על שולחנו של נכרי ואנה הם שוחים. שמח היהודי שמחה גדולה ועמד להתקין את הדג, וראה זה פלא, כמו שהוא שמר על השבת, השבת שמרה עליו: במעי הדג התגלתה לו אבן טובה! והנה ספוילר: ימים אחדים קודם לכן חלם הגוי הרשע חלום, ובחלומו השתלט היהודי על אדמותיו ועל רכושו. עמד ומכר את כל אשר לו בעבור אותה אבן טובה עצמה! כך התעשר היהודי והנכרי ירד מנכסיו. אכן, עוד מעשה ניסים שחולל השם ליראיו.

פינוקיו לומד תורה

במבט ראשון אפשר לשייך את הסיפור הזה למגמת ההדתה המתחזקת שהשר בנט מנהל נגד ילדי ישראל החילונים והוריהם. להדתה הזאת כבר התפרסמו דוגמאות נוספות, כמו קביעה שמי שלא מקיים מצוות - כלומר, רבים מהורי התלמידים בישראל - משול לעץ הערבה, שלהבדיל משלושת המינים האחרים אין לו טעם ואין לו ריח. משהו לא ייאמן ראיתי לא מזמן ב"גב האומה". ליאור שליין הציג ספר לימוד ובו עיבוד יהודי של "פינוקיו". הפיה הטובה נושקת לו שם ואומרת, "אתה ילד טוב, פינוקיו, עוזר לאביך ולומד תורה".

אבל יש לסיפורים המגמתיים האלה משמעות נוספת, הקרובה לאותה הדתה, והיא האווירה הגלותית שלהם. יותר ממאה שנים אחרי שהפסיקו יהודים להתפלל לסיעתא דשמיא ולביאת המשיח והתחילו לפעול ברוח הציונות המדינית והמעשית, ו־68 שנים אחרי הקמת המדינה - ילדי ישראל עדיין לומדים סיפורים על גויים רשעים ועל יהודים נרדפים התלויים בניסים בעיירות דוויות בגולה.

כל יהודי מחזיק בליבו פחדים מפני פוגרומים, גירוש, תחום המושב, חורבן, הגליה, גטו, נומרוס קלאוזוס, רדיפות, הפליות ושואה. המדינה יכולה ואף צריכה לראות במניעת התממשותם של כל אלה תפקיד שעליה למלא. אבל כשאותה מדינה מאכילה באופן שיטתי את ילדי הדור השלישי והרביעי שלה במעשיות מהסוג הזה, זה כבר סיפור אחר. סיפור על ילד יהודי שמתחיל את לימודיו עם הצדיק המסכן והגוי הרשע, ומסיים אותם בטיול מאורגן למחנות ההשמדה. ככה זה כשהממשלה הפטריוטית הגאה הזקופה והחמושה שלנו עוד לא יצאה מהגולה.

עוד אפשרויות

השאלה, כמובן, היא למה לספר את המעשיות החינוכיות האלה רק על הגולה? אם רוצים שהילד יגדל באווירה של פחד יהודי אמיתי, צריך להבהיר לו מה שראש הממשלה מנסה להסביר לעולם כולו, שהקמת מדינת היהודים לא פתרה שום בעיה.

גם את זאת אפשר לעשות באמצעות סיפורים: הסיפור על המורים היהודים המסכנים ששר נכרי הלין את שכרם שנה אחרי שנה. הסיפור על היהודי הפלסטיני המסכן שמתנחל גוי השתלט על אדמתו. הסיפור על חבר פרלמנט גוי שניהל קזינו ובו נערות יהודיות תמימות עומדות על גברים גויים רשעים לשרתם (גם בשבת). הסיפור על חבר פרלמנט גוי שרדף יהודי מסכן וביקש לשלול את אזרחותו על דברים שאמר באומות המאוחדות. ואפשר גם להמשיך את המעשייה המקורית על היהודי שומר השבת מספר הלימוד הנ"ל, ולספר שהמשיך לשמור שבת ואף על פי כן נשלח כמה שנים אחר כך למחנה השמדה, אך אלוקים היה בעזרו, הוא שרד ואף עלה ארצה. והנה עוד ספוילר: כניצול שואה, גם כאן לא הייתה לו פרוטה לפרטה, אבל נס לא קרה לו ושום דג לא בא, רק הבטחות של שרים גויים ושל ממשלה נכרייה.

תיקון והתנצלות

לכבוד שמחת תורה פורסם ב"ידיעות אחרונות" מוסף בו כתבו כותבים שונים, ואני ביניהם, על פרשות שבוע שונות. מוסף כזה עלול להיות טרחני וחינוכי כמו הסיפור על היהודי, הדג, הגוי והאבן הטובה. אבל עורכת המוסף, תמר קפלנסקי, השכילה להוציא מתחת ידיה מוסף מעניין ומעורר מחשבה.

עם זאת נפלה במוסף הזה שגיאה שאני מוצא לנכון לתקנה, כי אני הכותב ששגה אותה. בחרתי בפרשת נח, ובין היתר כתבתי שהתיבה שטה על מי המבול מאה ועשרה ימים. טעיתי. התיבה שטה שנה ועשרה ימים. התנ"ך לא נוקב במשך הזמן הזה, אבל מצוין בו שהמבול התחיל בשנתו ה־600 של נח, בשבעה עשר לחודש השני, ואחר כך כתוב שהארץ יבשה בשנתו ה־601 של נח בעשרים ושבעה לחודש השני. מדובר, אם כן בשנה ועשרה ימים. אני מתנצל, אך להגנתי אומר שטעיתי לא רק בגלל בקיאות לקויה בתנ"ך אלא גם משום שלא נבחנתי בחמש יחידות במתמטיקה.