yed300250
הכי מטוקבקות
    סבר
    ממון • 27.10.2016
    כמה עולה דמוקרטיה
    מה מטריד ברשימת התורמים לקמפיין של הילארי קלינטון? מה ההבדל בין הקניונים הישראליים לקניונים האמריקאים? והאם בכלל צריך תאגיד שידור "ציבורי" הממומן על ידי הממשלה?
    סבר פלוצקר

    הבחירות לנשיאות ארצות־הברית הן עסק יקר. עסק פרטי יקר: מכונת הבחירות של המפלגה הדמוקרטית למען הילארי קלינטון אספה עד כה תרומות פרטיות של 1.35 מיליארד דולר. תרמו לה מיליוני אזרחיות ואזרחים מהשורה וגם עשרות מיליארדרים וסופר־מיליארדרים. המנגנון של טראמפ והרפובליקנים אספו תרומות של 710 מיליון דולר, כולל 56 מיליון דולר מכיס המועמד עצמו. הילארי לא הכניסה יד לכיסה. לפי הדיווח שלה לוועדת הבחירות, היא שווה בסך הכל בין 15 ל־50 מיליון דולר. טראמפ טוען שהוא שווה 10 מיליארד דולר. הסכומים שלו לא ניתנים לאימות מינימלי.

     

    בית המשפט העליון של ארה"ב התיר בפסיקה היסטורית מ־2010 תרומות כספיות בלתי־מוגבלות של אנשים, ארגונים ותאגידים ל"ועדי פעולה פוליטיים" המממנים את מסעי הבחירות של המועמדים השונים. עמותות להגנה על הדמוקרטיה עוקבות אחר התרומות. העיתון וושינגטון פוסט פירסם סיכום כמעט־סופי של זרמי הכסף הנכנס, ממנו הובאו המספרים לעיל ועודכנו לשבוע הזה. "מאז שערוריית ווטרגייט בשנות ה־70", נכתב בוושינגטון פוסט, "אף נשיא ארה"ב לא נבחר בעזרת תורמים כה עשירים שהעבירו אליו סכומי כסף כה גדולים". מעניין לציין שגם הילארי קלינטון וגם דונלד טראמפ הצהירו ונשבעו שהם סולדים מהשיטה של מימון בחירות באמצעות תרומות פרטיות בלתי־מוגבלות. אבל כל עוד החוק מתיר זאת, הם טמנו את ידם עמוק בצלחת. יש ויראו בכך צביעות, יש ויראו בכך משחק פוליטי של אין ברירה.

     

    עברתי על רשימת התורמים הגדולים להילארי קלינטון וחשתי אי־נוחות כבדה. מה שאכתוב בהמשך לא נכתב, לא נרמז ולא נלחש במאמר המצוטט או בכל מאמר אחר או באתרים המפרסמים את רשימות התורמים, כמו עמותת "סודות פתוחים" הידועה. על כן, בהחלט סביר שרק בעיניי היה באותה הרשימה משהו מטריד. מטריד אותי. מה? ובכן, מתוך תשעת התורמים הפרטיים הגדולים ביותר למסע הבחירות, שמונה הם יהודים. כל חמשת המגה־תורמים הגדולים שלה הם יהודים: זוסמן, פריצקר, סבן, סורוס ואברהם. זוסמן שולט בקרנות גידור, פריצקר הוא איל מלונאות ונדל"ן, לסבן ערוצי טלוויזיה פופולריים, סורוס פעיל בשוקי ההון והמטבע ואברהם בעלים של חברת מזון דיאטטי. ביחד תרמו למסע הבחירות של קלינטון כ־300 מיליון שקל.

     

    דרך מקלדת המחשב שלי אני יכול להרגיש את כעסם של הקוראים. מה, הם שואלים בתימהון ובהתרסה, ליהודי אמריקה אסור לתרום למערכת הבחירות לנשיאות? אתה גזען, פלוצקר.

     

     

    אני לא גזען. כיהודי, אני גאה בעושרם ובהשפעתם של היהודים האמריקאים. ואם רודפות אותי אי אלו השוואות ממש לא נעימות מההיסטוריה היהודית, זו בעיה שלי. אלו הפחדים הגלותיים שלי. הרי ברור כשמש שאף אמריקאי בר דעת לא יטען שהילארי קלינטון כנשיאת ארה"ב תהיה חייבת לרקוד לפי חלילו של הכסף היהודי שמימן את בחירתה, נכון? הגידו "נכון" ואירגע.

     

    ברק אובמה, אגב, מהתחלה לא הושיט יד לתורמים גדולים ובמערכת הבחירות שלו הסתמך על מימון המונים.

     

    לקניון שלום

     

    המבקר בקניונים באמריקה ובארץ לא יכול שלא לשים לב לשוני בתמהיל. באמריקה נסגרות חנויות בגדים ואופנה, בישראל הן נפתחות ללא הפסקה. מבחינה זו אנחנו בפיגור של פעימה ארוכה אחרי המגמות הצרכניות החדשות.

     

     

    התקופה מתחילת המאה ה־21 ועד לפני שנתיים היטיבה מאוד עם ענפי האופנה והביגוד בעולם. לפי מחקר של חברת הייעוץ הגלובלית מקינזי, מ־2000 עד 2014 הוכפל ייצורם של בגדים, ומספר פריטי הלבוש הנרכשים במשך שנה על־ידי אדם אחד גדל ב־60%. "אופנה מהירה", כותבים כלכלני מקינזי, "התרחבה במהירות יוצאת דופן ושימשה מקור צמיחה עיקרי ליצרניות ביגוד".

     

    אופנה מהירה כמותה כמזון מהיר: קונים, משתמשים, זורקים. הצרכנים נפטרים מבגדים ישנים זולים כאילו הם נועדו ללבוש חד־פעמי או לכל היותר חד־שנתי. התחלופה המוגברת של פריטי אופנה הונעה בעיקר על ידי מחירים נוחים. המדד הריאלי של מחירי הביגוד ירד, מ־1995 עד 2014, ב־37% בארה"ב וב־68% בבריטניה; במדינות מערב אירופה ובדרום־מזרח אסיה ירד מדד מחירי הבגדים הריאלי ב־20% עד 30%. כך גם בארץ.

     

    הקונים הגיבו לירידות המחירים בקניות, והחנויות הגיבו בהזמנת סחורות. ב־2014 יוצרו ברחבי העולם כ־100 מיליארד פריטי לבוש; ממוצע של 14 פריטי לבוש לנפש אחת. אלא מה? תהליך הייצור נותר בפיגור טכנולוגי עצום מאחורי העיצוב, השיווק והפרסום. שכר נמוך מאוד לעובדי טקסטיל בעולם השלישי והעסקה בלתי־חוקית של ילדים, סיפקו לתעשיית האופנה תמריץ שלא להתייעל טכנולוגית וסביבתית. היא הפכה למזהמת משמעותית, במיוחד בתהליכי העיבוד של חומרי גלם טבעיים כמו כותנה, פשתן, עור ועוד.

     

    עד לפני זמן מה העדיפו רוב הקונים והקונות של בגדים חדשים להעלים עין מהעלויות החברתיות והסביבתיות של אופנה מהירה. לא עוד. תגובת הנגד מתחילה להיות מורגשת לאורך כל שרשרת הייצור והמכירה, במיוחד בקרב צרכניות וצרכנים צעירים במדינות העשירות. הרגישות והמודעות למפגעים סוציאליים ואקולוגיים משפיעות בכיוון ברור: ריסון בקניות של בגדים חדשים. עתידה של תעשיית האופנה, כותבים אנשי מקינזי, מותנה בהצלחתה להתמודד עם נקודות התורפה בשרשרת הערך שלה כמו תשומות מזהמות, העסקה נצלנית והבזבוז הכרוך בזריקה של ביגוד משומש וביגוד היוצא צ'יק־צ'ק מהאופנה.

     

    "חנויות האופנה הגדולות, רחבות הידיים, נסגרות או שהופכות לשוק לחיסול עודפים", מספר דיוויד לוקאס, מנהל עסקים ראשי של חברת הנדל"ן המניב האמריקאית אקוויטי וואן (Equity One), בביקורו בארץ. לחברה 112 מרכזי קניות בערי החוף המזרחי והמערבי של ארה״ב. את השינוי מוביל דור הצרכנים החדש, בני 20־30, ״הנבדל מאוד מקודמיו בהרגלי הקנייה", מוסיף אדם פול, ראש חברת הנדל״ן המסחרי פירסט קפיטל (First Capital) שבבעלותה 161 קניונים במרכזים עירוניים בקנדה. גזית גלוב הישראלית היא בעלת השליטה בשתי החברות, מחזיקה בהן 35%־37% מהמניות. שתיהן צומחות מהר, משקיעות בחידוש ופיתוח של נכסים קיימים ובפרויקטים חדשים. לשני מנהליהן הצעירים יש פרספקטיבה צעירה זהה: "בנות ובני דור המילניום", הם אומרים לי בהסתמך על ניתוחי שוק וניסיון אישי, "מוותרים על דירה בבעלותם, מוותרים על מכונית בבעלותם ומוותרים על מלתחת בגדים חדשה מדי עונה. הם מעדיפים לגור בשכירות במרכזי ערים, אוהבים לצאת למסעדות ולטיולים, מתאמנים במועדונים כדי לשמור על גזרה וכושר, מוכנים לעבוד שעות בבתי הקפה וקונים מוצרי מזון איכותיים בחנויות נוחות".

     

    "הם פחות רגישים למחירים", מדגיש אדם פול. שלא כמו הוריהם, לא על תווית המחיר הם מסתכלים תחילה, אלא על תווית הייצור. מה מיוצר איפה, על־ידי מי ומאילו חומרים. לא תפתה אותם לקנות לילדיהם צעצוע סיני זול מפלסטיק. והקניונים, בלית ברירה, מתאימים את עצמם לשינויי הטעמים.

     

    כתוצאה מכך משתנה גם הקצאת השטחים לשוכרים בקניונים. מרכז קניות אמריקאי התאפיין משנות ה־60 בחניה זולה או חינם בשפע. שטח החניון תפס 60% מהמקרקעין של קניון ממוצע. לא עוד. "בעידן של העדפת תחבורה ציבורית ושיתופית וצרכנות ממוקדת", אומר לוקאס, "הקצאת שטחים כה רבים לחניה היא לא מוצדקת עסקית וחברתית. אנחנו מצמצמים אותה, באישור הרשויות המעודדות כמובן שימוש בתחבורה לא־פרטית".

     

    חנה פחות, קנה יותר?

     

    לוקאס: "בדיוק. קנה יותר בכסף, פחות בנפח. לסל קניות קטן יותר נכנסים מוצרים יקרים יותר. מחזור המכירות למטר מרובע של השוכר הממוצע שלנו במרכזה של עיר אמריקאית גדולה כפול מהמחזור בקניון מחוץ לעיר. גם דמי השכירות גבוהים יותר, למרות האינפלציה האפסית".

     

    פול: "אל הקניונים שלנו נכנסו מסעדות ברמה גבוהה, בתי קולנוע מרובי מסכים, תיאטרונים, גלריות, פעוטונים ומשחקניות לילדים ואפילו משטחי החלקה על קרח ובריכות שחייה. אלו מוקדי רווח משמעותיים".

     

    פעוטונים בקניון?

     

    פול: "להורים עובדים נוח מאוד להגיע לקניון ולהשאיר את ילדיהם בגיל שנה עד שלוש שנים בפעוטון מוכר, מואר ומצויד היטב. המיקום לבטח עדיף על דירה פרטית חשוכה".

     

    מגיעים לקניון כדי לצרוך את השירותים שאי־אפשר לצרוך ברשת?

     

    לוקאס: "שלושה רבעים מהשוכרים בקניונים שלנו מוכרים מוצרים ושירותים חסיני־אינטרנט. נפתחים מכוני יופי, חנויות לבגדים יד שנייה, חנויות המתמחות באוכל אורגני, מקומי, פחות מהונדס ולא־אלרגי לסוגיו, דוכנים למכירה של מזון אתני ומזון איכותי מוכן ועוד".

     

    המומחים ניבאו שהקניות באינטרנט יחסלו את הקניון. הוא לא חוסל?

     

    לוקאס: "לא חוסל. רק שינה את פניו. צעירי היי־טק הסגורים כל היום בכוכים ליד המחשב מעדיפים לאחר העבודה פעילות בסביבה חברתית תוססת, וקניון מספק סביבה כזו. בעבר השכרנו שטחים לרשתות שמכרו ציוד כושר ביתי, כיום משכירים שטחים למכוני כושר. גילינו שדווקא בעידן הדיגיטלי הלקוחות מגיעים למרכזי הקניות שלנו לעיתים יותר קרובות".

     

    כשביקור בקניון נתפס כחוויה וכנדבך בסגנון חיים, הקניונים נודדים למרכזי ערים ולשכונות אמידות. ליתר דיוק, רוצים לנדוד: שטחי המסחר באזורים אלו נדירים ומוגבלים. לוקאס: "מי שהשכיל להתמקם בערים הגדולות צפופות האוכלוסין, כמו חלק ניכר מנדל"ן מסחרי של הקבוצות שלנו, נהנה כעת מפרמיית מיקום גבוהה ומדמי שכירות גבוהים. החוכמה העסקית היא לרכוש נכסים בסביבה שתצמח ותפרח בעתיד".

     

    בהקשר זה מדגישים מנהלי חברות הנדל"ן המניב את הצורך בהשקעה נמשכת בשדרוג ופיתוח. "אם אתה לא משקיע בקניון", אומר אדם פול, "הוא שוקע".

     

    לא רק בניהול קניונים, גם בניהול כלכלה לאומית נכון העיקרון: או השקעה או שקיעה.

     

    אל תגיד תאגיד

     

    יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן מציע לעצור את תהליך הקמתו של תאגיד השידור הציבורי החדש "כאן" ולבצע רפורמה להצלת הערוץ הראשון של הטלוויזיה במתכונת רזה. הצעתו לא מספקת: לא רק תאגיד השידור מיותר, מיותר ערוץ טלוויזיה ממשלתי/ציבורי באשר הוא. אין טעם להחזיק אותו בחיים מלאכותיים בעידן של תקשורת דיגיטלית. את דעתי זו הבעתי בעיתון כבר בעת הדיונים בכנסת על הקמת התאגיד, והיא לא השתנתה מאז. שלא כמו דעתו של ראש הממשלה, המזגזג בנושא על־פי צרכיו הרגעיים.

     

    בינתיים פירסם התאגיד מסמך שאמור להוכיח את מוכנותו לשידורים כבר בג' בטבת תשע"ז. זהו התאריך העברי המופיע כראשי במסמך; התאריך 1.1.2017 מוזכר רק בסוגריים. אין זה עניין של כתיב, אלא של מהות. כי המהות של השידור הציבורי החדש מוגדרת במסמך הנ״ל במילים הבאות: "על התאגיד לתת מענה לקבוצות בחברה הישראלית שלרוב מודרות מהמסך".

     

    קראתי ונחרדתי. כך בדיוק מנסחים פקודות לתקשורת במשטרים דיקטטוריים. בדמוקרטיות ליברליות לא פוקדים על תקשורת מה לשדר. ומי יוסמך להרכיב את רשימת "הקבוצות בחברה שלרוב מודרות מהמסך"? האם תקום או שכבר קמה ועדה לאיתור מקופחי הטלוויזיה? ומה בדיוק ייחשב ל"מענה נאות" למודרים ולמקופחים? שעה של הטפה חרדית? רבע שעה של צחוקים רוסיים? לא מיותר להזכיר ששני הערוצים המסחריים, 2 ו־10, כבר כפופים לפיקוח צמוד של מועצה ציבורית, ההופך אותם לערוצים כמו־ציבוריים.

     

    עברתי גם על "הנתונים" הכלולים בדוח המוכנות. אני שם את המילה ״נתונים״ במרכאות; מצאתי רק אי אלו אומדנים ארעיים וחלקיים. תקציבו השנתי של התאגיד, 740 מיליון שקל, קצת יותר גבוה מסך כל ביצוע תקציב רשות השידור בשנה שעברה, כ־700 מיליון שקל, לפי סיכומים מעודכנים שהושגו באמצעות חוק חופש המידע. ולא מיליארד שקלים המיוחסים במסמך ל"ראשות השידור״ (כתוב ב־א׳ במקור). שכר עבודה של 170 מיליון שקל הוצא אשתקד על שידורי טלוויזיה בעברית. וכמה יעלו שידורי הטלוויזיה במסגרת התאגיד? לך תדע. אין "נתונים" בדוח המוכנות. לא ברור כמה עובדים בכלל ימצאו את פרנסתם בתאגיד ובאילו תנאים וחוזים. לפי הדוח, התאגיד מתכנן להתקשר עם מאות עובדי קבלן (הקרויים "פרילנסרים"), בניגוד למדיניות ההעסקה במגזר הציבורי שסוכמה בין המדינה להסתדרות.

     

    להצדקת התאגיד מספרים לנו שהוא חיוני לדמוקרטיה ולהפקות מקור. סיפורים. הפקות טלוויזיה מקוריות ואיכותיות יש כיום בארץ בשפע. הציבור רוצה בהן, והערוצים המסחריים והכבלים מייצרים וימשיכו לייצר אותן. סדרות ישראליות לא מעטות עושות חיל בחוץ לארץ.

     

    הגנה על הדמוקרטיה? הטלוויזיה המסחרית והעיתונים הפרטיים (לא כולל חינמונים) ניצבים בחזית ההגנה על הדמוקרטיה. בישראל ובעולם; לא במקרה שליטים כמו פוטין, ארדואן וחקייניהם במדינות קטנות נאבקים בכל כוחם באמצעי תקשורת מסחריים חזקים. מהרגע שבוטלה אגרת הטלוויזיה והמימון שלה עבר לממשלה (למשרדי התחבורה והאוצר) חוסלה למעשה גם עצמאותה. הרדיו, לעומת זאת, לא זקוק לסובסידיה ממשלתית. הוא מתחרה היטב ברדיו המסחרי, הוא רווחי ולכן עצמאותו מובטחת.

     

    הכי נכון היה, כך אני סבור, לבטל עכשיו גם את תאגיד "כאן" וגם את הערוץ הראשון של הטלוויזיה אבל לחזק את קול ישראל ולארגן מחדש את הטלוויזיה החינוכית במתכונת מורחבת ודעתנית. העדיפות השנייה: לאמץ את ההצעה של ח"כ ביטן, לבטל את תאגיד "כאן" ולחוס בינתיים על הערוץ הראשון בתקווה לשפרו ולשנות את ייעודו. האופציה הגרועה היא זו המתגשמת בפועל: הקמה של תאגיד שידורים יקר, הממומן ישירות על ידי הממשלה והמכונה "ציבורי".

     


    פרסום ראשון: 27.10.16 , 17:02
    yed660100