שומרי מסך
ביום ראשון, אחרי שבועות ארוכים שבהם הסתתר מתחת לשביסו של דוד ביטן, ייצא ראש הממשלה ממחבואו ויביא לישיבת ראשי הקואליציה הצעה לפרק את תאגיד השידור הציבורי החדש, כפי שמציע החוק של יו"ר הקואליציה. אחרי שדרעי כבר הודיע על התנגדותו לחוק, וגם בנט אמר שהבית היהודי יצביע נגד ביטול חוק התאגיד, נותרה עמדתו המסקרנת של כחלון, שהיה בזמנו התומך העיקרי למהלך שהתחיל עוד בקדנציה הקודמת, תחת שר התקשורת דאז גלעד ארדן. אחת האפשרויות שעלו היא שלנגד עיניו של שר האוצר עומדת עכשיו מטרה אחת: להעביר את החוק שמטיל מס על בעלי שלוש דירות ומעלה. והשאלה היא האם יש דיל פוליטי בין כחלון לנתניהו, שלפיו יעזור נתניהו לכחלון בחוק שהוא רוצה, תמורת הסרת התנגדותו של כחלון לחוק שמקדם ביטן.
שאלתי אתמול את שר האוצר אם אכן קיים דיל כזה. עזבי, הוא אמר. אין שום דיל. לא היה ולא יהיה דיל כזה. משבר הדיור הוא נושא אחד, והתאגיד הוא נושא אחר לגמרי. אין קשר בין הדברים וכל מי שמנסה לחבר ביניהם הוא שרלטן. כחלון אמר שהוא כבר הודיע לנתניהו ש"כולנו" לא תתמוך בחוק של ביטן. יש לזה עלויות מטורפות, הסביר, ויש לי הרבה מה לעשות בכסף הזה.
מעניין שלמרות שנתניהו הבין משיחות בלתי רשמיות שכחלון, דרעי ובנט מתנגדים, ואילו ליצמן כבר יושב ואורב לקרקעות של רוממה בשביל הדיור הציבורי שהוא מתכוון להקים שם — ראש הממשלה בכל זאת מתכוון לקיים על כך דיון. ככל הנראה הסיבה נעוצה בכך שנתניהו לא מתכוון לתת את ההישג הזה, הפלת חוק ביטן, לאף אחד. לא לכחלון, לא לדרעי ובטח לא לבנט. הוא אומר לעצמו: נלך אל ראשי מפלגות הקואליציה, וההישג הזה יתחלק בין כולם ובכך בעצם בין אף אחד.
משתיקי קוּל
תהיינה תוצאות הבחירות בארה"ב אשר תהיינה, דבר אחד כבר ברור. ב־20 בינואר ניפרד מהנשיא הכי קוּל שהיה לנו בימי חיינו. נשיא אשר אחוזי התמיכה בו בארה"ב גבוהים בשלהי כהונתו אפילו יותר משהיו אחוזי התמיכה ברונלד רייגן. אחוזי שיא.
האמריקאים אוהבים את אובמה ותומכים בו לא רק בגלל התיעוב שהם רוחשים למי שיירש אותו, ולא רק בגלל אשתו, קולית לא פחות ממנו, אלא בעיקר בשל הישגיו הבולטים בתקופת כהונתו. הצלחתו, בקנה מידה היסטורי, להכניס עשרות מיליוני אזרחים נוספים, בעיקר עניים, תחת כנפי הביטוח הרפואי; מתן זכויות חשובות לקהילה הגאה תוך ייצוג ערך קבלת האחר והשונה; חילוצה של הכלכלה האמריקאית מהמשבר הגדול ביותר שעברה מאז סוף שנות העשרים; הצלת תעשיית הרכב; הקטנת האבטלה בעקביות ובשיטתיות, רבעון אחר רבעון והימנעותו מסיכון חייהם של חיילים אמריקאים שלא לצורך.
אז נכון, רבים מאיתנו אולי היו רוצים לראות אותו שולח חיילים מארה"ב להילחם בדאעש, פוקד על טייסים אמריקאים להסתכן ולפעול צבאית נגד משטרו של אסד. אבל זה לא שאנחנו בישראל עושים בהקשר הזה הרבה מעבר לטיפול בטפטוף של פצועים סורים ושליחתם בחזרה אל התופת.
אלא שכאן, כך מסתבר, האכזבה מאובמה חוצה גבולות של שמאל וימין. הנשיא שבתקופת כהונתו גדלה התמיכה הכלכלית והפוליטית בישראל ללא תקדים — מאכזב אותנו. אמנם הוא הצליח לדחות את אימת הגרעין האיראני ב־15 שנה ולא בשנתיים־שלוש, כפי שזממו נתניהו וברק, אך הוא עשה זאת באמצעים דיפלומטיים, וללא דם ואש ותמרות עשן. לכן אנחנו מאוכזבים.
הוא פירק חלק נכבד ממחסני הנשק הכימי של סוריה, הסיר מעל ישראל את האיום הבלתי קונבנציונלי ואיפשר לנו לסגור את קווי הייצור של מסיכות הגז ולייתר את חלוקתן. אבל הוא השיג את זה תוך תמרון מתוחכם של סוריה ורוסיה, במקום בהפצצה של האמ־אמא שלהם, ועל כך כנראה לא נסלח לו, לפחדן.
אובמה הוא בראש ובראשונה נשיא ארה"ב, ותפקידו לדאוג לרווחת אזרחיו וביטחונם. כל השאר — סכסוכי רוסים־אוקראינים, שיעים־סונים, ישראלים־פלסטינים, הוטו־טוטסי — כולם סכסוכים חשובים, אבל אמריקאים לא ימהרו למות למען אחרים. אובמה הוא גם מנהיג העולם החופשי, שלום העולם יקר לו והוא עושה ככל שיוכל לתמוך ולעזור, אבל לא ישלח את אזרחיו למות אלא אם אין כל ברירה אחרת. העולם החופשי, העצלן, הקמצן וכפוי הטובה לא בחר בו, ומנהיגי ישראל אף עשו ככל שביכולתם כדי שלא ייבחר.
ניתן להבין, גם אם לא לקבל, את התיעוב של אובמה בקרב הימין. אמנם הוא הגדיל את סכום הסיוע לשיאים חדשים, לא עצר התנחלויות, מימן את פיתוח כיפת ברזל וייצורה, צייד את הצבא בכל כלי נשק חדשני שחפץ בו והטיל וטו בכל פעם שנדרש — אבל ההנחיות שהגיעו מלאס־וגאס דרך רחוב בלפור היו ברורות: כל מה שיעשה אובמה פסול. וכך מאמינים גם חברי מסיבת התה הימנית, שהתקבצו שלשום בירושלים לאירוע תמיכה בדונלד טראמפ. הרי בכל תקופת כהונתו של אובמה טופטף רעל באוזנינו, מהלשכה, מהחינמון ומהעיתונות השטחית והנסחפת, כנגד אחד מידידיה הטובים של ישראל בבית הלבן מאז ומתמיד.
וזה לא רק הימין. אפילו קיצוני השמאל שבינינו מתעבים את אובמה. הם לא סולחים לו על שלא כפה על ישראל את עצירת ההתנחלויות, לא הטיח את ראשיהם של אבו־מאזן ונתניהו זה בזה, מנע קבלת החלטה גורפת נגד הכיבוש במועצת הביטחון, ובקיצור — לא הציל אותנו מעצמנו. אנחנו לא נצא לרחובות, אומר לעצמו השמאל, לא נירתם להחלפת השלטון, לא נמסור את הנפש לעצירת הפשיזם. אובמה הוא זה שאמור להציל אותנו.
כשעוברים על רשימת המתנגדים והבזים לו, מתקשים להאמין: הטובים והשפויים שבעיתונאי ישראל, פרשנים נאורים, ארגוני זכויות אדם, צד בצד עם הסהרוריים שבדוברי הימין, מחוקקי הדיקטטורה, שרפני תג מחיר, כולם ביחד יוצאים נגד אחד מגדולי תומכי ישראל. עכשיו כולנו ממתינים, חלקנו בחשש וחלקנו בתקווה, לאיזה תעלול. קסם. איזה "דאוס אקס מכינה" שישלוף אובמה בימים הנוראים, הימים שבין סגירת הקלפיות להשבעת יורשו, בין ה־8 בנובמבר ל־20 בינואר, ונראה כי גם התקווה וגם החשש יתבדו.
אובמה יחסר לנו. אמנם בעיקר כי הוא סופר־קול, הסטנדאפיסט הטוב ביותר על מסכינו, אבל גם כי הוא קולה של השפיות בעולם מטורף. נשיא הדוחה את הלאומנות המתלהמת למען קור רוח וטובת עמו. ובעקבות טובת עמו גם טובת עמנו.
ואולי, למרות מה שנכתב כאן, הוא עוד ינצל את הימים שנותרו לו בין השמשות לקביעת מסמרות לעתיד אשר יצילו אותנו ואת שכנינו מהסחרור, מהצלילה לתהום שבה אנו נמצאים. או שנראה אותו, לאחר סיום תקופת נשיאותו, כשגריר מיוחד מטעם האו"ם, הקוורטט, ארה"ב ואירופה, לכפיית הסדר במזרח התיכון.
חזיון זעזועים
בית המשפט הכריע השבוע כי אורן חזן שיקר, צרך סמים וניהל קזינו. איך אומר הביטוי הידוע? What Else Is New? מה עוד חדש?
מוכרחים להודות שאין דבר קל מלרדת על חזן. זה כה מתבקש, שכל מי שבידו מיקרופון או מקלדת הזדרז לבוז לו, להזדעזע, לדרוש את פיטוריו. אבל מעבר לעליבות הבסיסית של חזן, נדמה לי שהוא דווקא אחד הח"כים הפחות מזיקים בליכוד. מספיק לקרוא את ההודעה שהוציא ביום רביעי בלילה סגן השר לשיתוף פעולה אזורי, איוב קרא, שכראש משלחת מישראל בוותיקן חווה את רעידת האדמה באיטליה, כדי לסכם שאם הטיפשות הייתה מחלה מסוכנת, רבים מחברי סיעת הליכוד היו מאושפזים. "היה לא נעים לעבור את החוויה מורטת העצבים", כתב קרא, "אבל סמכנו על הכס הקדוש ששומר עלינו ואני בטוח שהרעידה קרתה בשל ההחלטה באונסק"ו שהאפיפיור היום מאוד לא אהב ואף התבטא בפומבי שארץ הקודש שייכת לעם ישראל".
חזן, בניגוד לאחרים, מזיק בעיקר לעצמו. ניהול קזינו? צריכת סמים? אנחנו מכירים עסקים חוקיים של אנשים ידועים שמזיקים יותר: להם יש יותר קזינו, יותר כסף, יותר מכורים שמבזבזים את עתיד ילדיהם. זה לא מפריע לאותם אנשים להשפיע על הציבוריות הישראלית הרבה יותר מחזן. והאם יש חבר כנסת אחד שיכול לטעון ששמו הטוב נפגע כתוצאה מהתנהלותו של חזן? סליחה, לאיזה חבר כנסת יש שם טוב?
אורן חזן לא רץ עם סכין שלוף אחרי חבר ליכוד אחר. הוא לא קרא לשלול אזרחות מאחרוני הפטריוטים הישראלים. הוא לא העביר חוקים המכפישים את שמה של ישראל באומות. לא שלל תקציבים מאמנים תפרנים ממניעים גזעניים. הוא לא מנסה להצית את הר הבית ובעקבותיו את המזרח התיכון. לא סוגר את העיתונות החופשית. בסך הכל מדובר במוקיון נלעג. אבל הזעזוע הוא עלה התאנה המוסרי של המתיימרים להיות נאורים, משמאל ומימין.
מזה אנחנו מזדעזעים? מאורן חזן? בשבוע שבו נהרסו שוב בתים במזרח ירושלים ועשרות ילדים נזרקו לרחוב; בשבוע שבו מוקם עוד מאחז בלתי חוקי, בסיוע צה"ל, בתוך אפם של תושבי האזור הפלסטינים; בשבוע שבו נשלל רישיון הנשק ובעקבותיו יכולת הפרנסה של מי שהעז לתבוע לדין את הדוכסית נתניהו; בשבוע שבו נודע כי הוסיפו, כגנבים בלילה, מיליארדים מיותרים לפנסיה הצבאית, במדינה שגם כך נמצאת בצמרת רשימת האי־שוויון ושיעור העוני בעולם המפותח.
וכל זה רק בשבוע אחד. ואנחנו מזדעזעים מאורן חזן.
עכשיו דממה
אמנון אברמוביץ' הוא חבר שלי. אני כותבת את זה לא בגלל שנדרש כאן גילוי נאות, אלא למרות שלא נדרש. לא צריך להיות חבר שלו כדי להביע סלידה מאותה סצנה שראינו השבוע בערוץ 2, שבה בחור בשם עופר גולן רודף אחרי אברמוביץ', מכנה אותו בוגד ומביע צער על כך שהעיתונאי הבכיר שקיבל את צל"ש הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים לא נשרף למוות בטנק שאותו המשיך להסיע בעודו בוער כדי להציל את חבריו.
הזעזוע הוא לא מדבריו של גולן. בחברה שבה לא רק מאחלים לגיבור ישראל שיישרף למוות אלא ממש שורפים אנשים, קשה להזדעזע. אני חייבת להודות שגם לא הופתעתי כשהתברר שאותו גולן לא שמע מימיו שריקה של כדור ליד אוזנו, שלא לומר ראה טנק נשרף, בגלל "בעיות ברכיים", כפי שסיפר לכל מי שהעניק לו את 15 דקות התהילה שלו. רק מי שלא ראה את חבריו נשרפים לידו מסוגל לאחל דבר כזה. הזעזוע הוא מהדממה. משתיקתם של מי שהיו צריכים לצאת מיד ולגנות: מראש הממשלה ועד אחרון חברי הכנסת.
מתי זה קרה לנו, שהפכנו לחברה שבה אפשר לדבר כך, בגלוי, אל מול המצלמות, מבלי להתבייש, אלא להפך — בגאווה, בארוגנטיות, בראוותנות, ואין מי שיגנה. מתי עברו מנהיגים ואנשי ציבור בשתיקה על הידרדרות מוסרית כפי שמתרחשת בימים אלה בכל חלקה טובה, מהכנסת ועד לרשתות החברתיות. אף מילה על ההתבהמות המוסרית, על האלימות המילולית, על השחתת כל ערך שכיבדנו והלכנו לאורו. איפה אתם, שם למעלה?
הקרב האחרון
סמוך ליום הכיפורים החלה המחאה. לאט־לאט ובאין רואה התקבצו לוחמים ותיקים ושבעי קרבות שהשנים הותירו בהם את חותמם. במקום שאבדו להם המילים הם באו לומר "עד כאן". מה לגנדי ולחטיבת הראל? שאלו הלוחמים. מה למפעל חייו של האיש הזה ולמורשת פלמ"ח בקרבות תש"ח בדרך לירושלים הנצורה?
בחג סוכות הוקמה סוכה בחאן שער הגיא, והציבור הרחב הוזמן לבוא ולהשתתף במחאה. "הקמת הסוכה במקום", נכתב בהודעה לעיתונות, "הינה במסגרת המחאה הציבורית למען החזרת החאן לייעודו המקורי כמרכז מבקרים ולימוד על מורשת לחימת פורצי הדרך ומלווי השיירות ליישוב היהודי בירושלים במלחמת העצמאות. אנו דורשים את ביטול החלטת הממשלה המקדישה את החאן להנצחת רחבעם (גנדי) זאבי ז"ל, שמעולם לא לחם בגזרה זו".
המאבק, הם טוענים, אינו עוסק באישיותו ובביוגרפיה של זאבי, ולא בחוק להנצחתו. "מפקדי ולוחמי הפלמ"ח, שייקה גביש, צביקה זמיר, עמוס חורב, אליהו סלע ('רעננה'), חיים גורי ויהודה ניני הבהירו, כי לא יסכימו שינציחו בחאן שער הגיא מורשת של מי שאינו קשור ללחימה במקום, תוך עיוות הצדק, המוסר, והזיכרון ההיסטורי. אנו מצווים להנציח במקום את מורשתם של הלוחמים והאזרחים, הנופלים בקרב על 'הדרך אל העיר' — ואלו ששבו מן הקרבות".
לא לקרב הזה קיוו בזקנתם. צר ומכמיר לב היה לראות אותם משנסים מותניהם ולא מצליחים להבין כיצד החלטה הנוגעת למורשת חטיבת הראל על 418 חלליה נלקחה מבלי ששאלו כלל לדעתם. אז מה המשותף לכל האנשים הללו, חוץ מהיותם לוחמים אמיצים, מפקדים נועזים ומובילי שיירות שבזכותם לא נפלה ירושלים? התמימות שלהם. אלה אנשים שגם בגילם המופלג עדיין מאמינים שיש משמעות או ערך לדבריהם, לבקשתם הצודקת. והנה הם מגלים, שבמקום שישאו אותם על כפיים ויוקירו את מעשה גבורתם ומורשתם — לא סופרים אותם.
זהו צעד גס, מביש ובזוי, לא רק מפני שגנדי לא השתתף בקרבות פלמ"ח בדרך לירושלים, אלא מפני שדגל שחור מתנוסס על פועלו, משנתו והתנהגותו של האיש הזה, כפי שבאו לביטוי בתחקיר "עובדה". מעניין שאדם שכל כך רגיש להנצחות, שחיזק את הקריירה שלו באזכורים של אחיו, שנלחם בזעם נגד כל מי שביקש להתחלק בקרדיט על מבצע אנטבה — לא מבין את הדרישה הצודקת של חבורת הלוחמים הוותיקים. איך ראש הממשלה נשאר אדיש לזעקה הזאת, ולא לקח על עצמו לפתור את הפרשה באופן שישקיט את נפשם של גיבורי ישראל וייתן להם את מה שמגיע להם: קצת שלווה בערוב חייהם.
