האם יש מישהו, במערכת הפוליטית, התקשורתית, הציבורית, איפשהו — שמבין מה ראש הממשלה רוצה? האם מישהו יכול להסביר מה זה הלופ הזה שאליו נכנס נתניהו בכל מה שנוגע לתאגיד השידור הציבורי? במי בדיוק נלחם כאן נתניהו, מלבד בשדים שמתרוצצים בראשו. ואיך הפכה רפורמה שהוא עצמו תמך בה לנושא המרכזי על סדר היום של הממשלה, כשאפילו שרי הליכוד מתקשים להבין את המוטיבציה שעומדת מאחורי המאבק הזה ורואים בו טירוף מוחלט.

אין מנוס מלקבוע שבדומה לילדים שממציאים להם חבר בדיוני, נתניהו זקוק כל הזמן לאויב בדיוני. איזה נושא עקרוני שעליו הוא יילחם עד טיפת דמנו האחרונה. פעם זה היה החוק שעסק בעיתונות הכתובה, שעליו הוא לקח את המדינה לבחירות, אחר כך הנושא האיראני, ואז הגיע מתווה הגז וכשגם זה ירד מסדר היום — הפכה שוב התקשורת לאיום מספר 1 של ראש הממשלה. כששומעים את ההאשמות שמפיצים מקורביו בנושא התאגיד, אי־אפשר שלא לחשוד שאנחנו עדים לאחד מהתקפי הפרנויה הקשים ביותר שעברו על ראש הממשלה מאז ומעולם.

העניין הזה צריך להדאיג את כולנו. כשראש ממשלה מאבד פרופורציות, רואה צל הרים כהרים והופך נושא שולי במושגים של ניהול מדינה לנושא העיקרי שבו עוסקת המדינה כבר שבועיים — זו בהחלט סיבה לדאגה.

כי מה היה לנו כאן: זה התחיל ממהלך שהוביל גלעד ארדן כשר התקשורת בקדנציה הקודמת, בגיבויו של ראש הממשלה. זה המשיך בקדנציה הזאת, כשנתניהו כבר שר התקשורת. אם הוא כל כך התנגד להקמת התאגיד, הוא יכול היה לעצור את זה כבר לפני שנה וחצי. אבל הנה, באותה ישיבת ממשלה שבה אמרה שרת התרבות רגב "בשביל מה צריך תאגיד אם אנחנו לא שולטים בו" אמר נתניהו: בעיתונות הכתובה כבר טיפלנו, התאגיד הוא לא דבר שבאמת מעניין. מה שחשוב זה להכניס תחרות מול הערוצים המסחריים הקיימים.

גם בכנסת וגם בשיחות הארוכות שקיים עם גופי התקשורת דיבר ראש הממשלה על הכנסת תחרות מול ערוצי הטלוויזיה. אז מה קרה שפתאום הפך התאגיד לעניין של להיות או לא להיות, ושאנשיו מאיימים בגינו לשבור את הכלים וללכת לבחירות?

זה כנראה מעיד יותר על הלך הרוח שבו נתניהו נמצא מאשר על משהו מהותי שהוא גילה.

מצד אחד הרצון לשלוט בתקשורת ומצד שני הפרנויה הטבועה בו, שמחפשים אותו, שרודפים אותו, שהתאגיד המוקם הוא חלק ממזימה להפיל אותו. הנכונות שלו ללכת לקרב כל כך קיצוני בנושא שהוא בסה"כ שולי עבורו ובוודאי שלא יקבע את עתידו — מראה שהוא רדוף.

מי הם האויבים שלו, גיל עומר? אלדד קובלנץ? עם כל הכבוד לתאגיד ולחשיבות הקמתו, ראש ממשלה לא אמור להתעסק בנושא הזה, לא ישירות, וגם לא כיד שנייה או שלישית. אבל נתניהו כבר רב עם דרעי, הסתבך עם ארדן ועומד בפני קרב מגע עם כחלון, האיש שרק לאחרונה הוא עשה מאמצים כבירים לקרב אותו אליו, ונתפס כהזוי, לא פחות, בעיני שרי מפלגתו.

בליכוד הולך ומשתרש הביטוי "סנדיי מורנינג פיבר", שאמור לבטא את מצבו של נתניהו בכל יום ראשון, כשהוא חוזר משבת בבית, שבה הוא מוטען בזעם וחשדנות כלפי הסובבים אותו. מה שברור, שכמו במקרים אחרים, נתניהו הולך וננעל, מחשק ומחייב את עצמו. נקודת ההכרעה תהיה ההצבעה בממשלה בשבוע הבא. כל התנגדות למהלך של ביטול התאגיד תצטרך לקרות לפני ההצבעה, כי אם זה יעבור — כל השרים יהיו מחויבים לתמוך בה בכנסת.

במילים אחרות: אם כחלון יחליט שהוא מונע את חוק ביטן, העימות עם ראש הממשלה יצטרך להתרחש לפני הצבעה ביום ראשון הבא.

שר האוצר נעדר אמש מישיבת הממשלה ולאחר מכן מישיבת ראשי מפלגות הקואליציה, שבה היה אמור להתקיים הדיון בסגירת התאגיד. כחלון לא פרייר. הוא לא רצה לתת יד לסיבוב שיעשה עליו ראש הממשלה במהלך הדיון. כחלון יודע שהסיפור הזה הוא מבחן. מבחן ליחסים בינו לבין ראש הממשלה, מבחן שלו עצמו מול הציבור. האם ייכנע כחלון ויסכים לסגירת התאגיד כרצונו של נתניהו, או שלא ייתן ידו לסכומי העתק של פירוק התאגיד וחזרה לרשות השידור הישנה.

נדמה לי שכחלון ייצמד לעניין הכספי: אם נתניהו יצליח להוכיח שהוא מסוגל להביא לביטול התאגיד בפחות מ־10 מיליון שקלים, כחלון לא יוכל להתנגד ויצביע בעד סגירת התאגיד. אם זה יעלה יותר, והיום מדובר בעלות של 400 מיליון שקלים, כחלון יגיד: הציבור בחר בי כדי לשמור על הקופה הציבורית ולחלק אותה בצורה נכונה. אני לא יכול לאשר סכומים כאלה.

אבל מה יהיה אם נתניהו יגיד לכחלון שזה יעלה 300 מיליון שקלים, ושאם כחלון לא יאשר את זה הולכים לבחירות? (אלא שבחירות הן דווקא תעודת ביטוח לתאגיד).

איך אמרנו? מבחן קטן לנתניהו, מבחן גדול לכחלון.