סביב תאגיד השידור הממלכתי (בהקמה) צמחה תעשייה של הערכות כלכליות. מתנגדי התאגיד טוענים כי השלמת הקמתו תגרור בזבוז של מיליארדי שקלים. לעומתם, רמז שר האוצר כחלון אתמול שהפסקת הליך ההקמה עלולה לחייב הוצאה תקציבית משמעותית שהוא לא מוכן לאשר.
התשובה לשאלה המתבקשת – מי צודק? – מותנית בהנחות שמניחים מראש על תפקוד ערוץ טלוויזיה ממלכתי שאינו ממומן על ידי אגרה ולא על ידי תשדירי פרסומות. זו חיה תקשורתית די ייחודית במדינה מערבית.
טלוויזיות ממלכתיות הוקמו במערב אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה מתוך מחשבה שגורם עסקי פרטי לא יסתכן בהשקעה כה כבדה וספק רווחית. שידורי הרדיו היו אז לרוב ממילא ממלכתיים. בחלוף השנים התחולל מפנה בגישה. בלחץ הציבור נסוגו הממשלות מהשליטה על ברזי התכנים ברדיו ובטלוויזיה. הוקמו חומות מגן שהפרידו בין רשויות השידור לבין הפוליטיקה, ולרשויות עצמן הותר לשדר פרסומות כדי להפחית את ההזדקקות לכסף ממשלתי. והעיקר: השמיים נפתחו לשידורי טלוויזיה ורדיו מסחריים פרטיים, תחילה באמצעות זיכיונות שהמדינה הוציאה למכרזים, ומשנות השמונים של המאה הקודמת באמצעות רישיונות שידור בכבלים ו/או לוויין. הטכניקה החדשה איפשרה מאות ערוצים. התדר חדל להיות משאב לאומי נדיר, והזכות לשדר התבססה כזכות דמוקרטית מובהקת, כמו הזכות להוציא לאור עיתון או להעלות אתר אינטרנט. את הסדרות האיכותיות מפיק כיום ערוץ HBO, אמריקאי פרטי, ואת האקטואליה ערוץ SKY, בריטי פרטי, ולא BBC השוקע.
יוזמי תאגיד השידור הממלכתי בארץ לא רצו לקחת דוגמה ממודלים אלו ובחרו בפטנט ישראלי. מצד אחד ביטלו את אגרת הטלוויזיה ומצד שני לא התירו לה לשדר פרסומות. כך דנו אותה מראש לגירעונות מתמידים, שימומנו מתקציב המדינה. כדי לייצר דימוי של חיסכון בשכר העבודה הוחלט להעביר את רוב ההפקות של התאגיד הממלכתי לחברות הפקה עסקיות. תחת סעיף ״שכר״ יופיע בדוחותיו סעיף ״קניות״. רבים יועסקו בחוזים זמניים, מטעמי חיסכון־לכאורה.
מכאן שאין אפשרות לבחון את העלות הכלכלית האמיתית של הפעלת תאגיד השידור הממלכתי מול עלות המשך הקיום של רשות השידור הממלכתית, בגלגולה המכווץ והמשופר. להערכתי, התאגיד יעלה הרבה יותר, אפילו כפול. האם גם תועלתו לצרכני התקשורת תהיה כפולה? שאלה פתוחה.
