שישי 24 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
יוסי דהאן
חדשות • 02.11.2016
החירות מתכווצת
יוסי דהאן

חירות אינה נעלמת בבת אחת, ודמוקרטיה אינה הופכת בן־לילה לדיקטטורה. חירות ודמוקרטיה נשחקות ומתכרסמות אט־אט בתהליך של סיפוח זוחל שכובש יותר ויותר מרחבים של חופש הביטוי האישי והקולקטיבי.

 

כך, למשל, חוק העמותות, המחייב עמותות הנתמכות על ידי מדינות זרות לפרסם את מקורות המימון שלהן, נוצר כדי לפגוע בעמותות השמאל ופוגע בזכות היסוד לחופש ההתאגדות ובעקרון השוויון. אליו מצטרף חוק ההדחה, שמטרתו הדחת חברי כנסת ערבים על ידי עמיתיהם ועל הדרך מנוגד לזכות לבחור ולהיבחר. וכך גם הצעת החוק הממשלתית המקודמת בימים אלה, המבקשת להפוך את הסדר המעצרים המינהליים לחוק קבוע שיהיה חלק אינטגרלי מחוקי המדינה וירחיב את סמכויותיו של שר הביטחון לפגוע בחירות האזרחים ללא הליך משפטי תקין והוגן.

 

על מנת להגביל חירות ודמוקרטיה אין צורך בדרמות פומביות כמו אלה שהתרחשו בטורקיה השבוע, שם פשטה המשטרה על משרדי עיתון האופוזיציה האחרון שנותר ואסרה את העורך והכתבים לעיני המצלמות. אפשר להסתפק בצעדים ביורוקרטים שגרתיים ואפרוריים למראה, כגון פסילת הספר “גדר חיה” של הסופרת דורית רביניאן בטענה שהוא “מעודד התבוללות”, או הוצאת ספר אזרחות חדש שבמקום לחנך תלמידים לאזרחות דמוקרטית מעביר אותם אינדוקטרינציה ברוח מפלגת “הבית היהודי”.

 

אפשר להגביל את החירות גם בשיטה של שרת התרבות והספורט, המתנה את הזכות לביטוי אמנותי ותרבותי בגילוי נאמנות שלטונית, ואת הזכות לקבלת תמיכה כספית ציבורית באימוץ האידיאולוגיה שלה. כך, מוסד תרבותי כמו התיאטרון הערבי 'אל־מידאן' בחיפה יאבד את משאביו אם הרפרטואר שלו לא יישא חן בעיני השליט, ולעומת זאת מוסד תרבותי שיסכים להופיע בקריית ארבע יזכה לתוספת תקציבית. חופש הביטוי האמנותי של יוצרים תלוי במה שהשרה כינתה “חופש המימון”. כלומר, מעתה בסמכותה להחליט אילו יצירות ומוסדות תרבות ראויים למימון המדינה.

 

יש לומר לשבחה של רגב, שבענייני הזכות לחופש הביטוי ולקיומה של דמוקרטיה פלורליסטית חופשית פיה וליבה שווים. בישיבת השרים לענייני חקיקה, לפני שלושה חודשים, אמרה: “מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? השר צריך לשלוט. מה, נעמיד כסף והם ישדרו מה שהם רוצים?” הכנות הזו נעדרת לחלוטין ממאבקם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושליחו למשימות מיוחדות, יו”ר הקואליציה דוד ביטן, העוסקים בימים אלה בהסחת דעת הציבור ממטרתם המרכזית – סיכול האפשרות לקיום שידור ציבורי עצמאי – באמצעות מסך עשן של טיעונים כלכליים תלושים מהמציאות אודות החיסכון העצום בכספי ציבור שייגרם כתוצאה מסגירת התאגיד הציבורי החדש ומהמהלך שנתניהו מכנה “שיקום רשות השידור”.

 

הדבר היחיד שמצער בעניין סגירת רשות השידור הוא גורלם של מאות העובדים שהופקרו על ידי פוליטיקאים שאינם חדלים להתעלל בהם. מניסיוני המר כחבר מליאת רשות השידור בתחילת שנות האלפיים, אני יודע שרשות השידור אינה ניתנת לשיקום.

 

חוק רשות השידור מ־1965 דאג לכך שהשידור הציבורי יהיה בן־ערובה של הפוליטיקאים, ששלטו בו באופן ישיר או עקיף באמצעות מקורבים שמונו לתפקידי ניהול ולתפקידי חברי מליאה וחברי הוועד המנהל. אחד הנהנים הגדולים מההשחתה הזו לאורך השנים היה נתניהו, ולכן גם מובן רצונו העז בשיקום רשות השידור – מה שיחזיר אותו לימים הטובים של שליטה בגוף תקשורת מרכזי, אך יצמצם בעוד צעד ועוד צעד את חופש הביטוי והדיון הדמוקרטי של כולנו.