איציק גלמידי היו כל הדברים שרוב האנשים חולמים עליהם; הוא גר בבית יפה בשכונת צהלה בתל־אביב עם אשתו ושני ילדיו האהובים, וניהל בהצלחה את עסק הטקסטיל המצליח שעבר במשפחה במשך דורות. מבחינתו של גלמידי החיים היו ורודים, ובעיקר מאוד יציבים.

אלא שביום בהיר אחד, מַהמורה בדרך גרמה לכל הסיפור לפנות בכיוון שאיש לא הכין אותו אליו. "הייתי חתום על ערבות אישית בפרויקט נדל"ן שכשל, נקלענו לקשיים כלכליים, ומפה דברים התחילו להידרדר. לא תיפקדתי בבית ובעבודה והעסק התחיל לשקוע. התחילו להצטבר חובות כבדים שהביאו לפשיטת רגל".

אבל ההידרדרות לא נעצרה בחשבון הבנק המשפחתי, והבור הכלכלי פער מדרון נפשי שהוביל להתפרצותה של סכיזופרניה. לאחר 13 שנות נישואים אשתו של איציק ביקשה להתגרש ממנו, והוא נאלץ לחזור לגור עם הוריו. "היו לי כל הסממנים של המחלה — הזיות, חייתי בעולם משלי ולא הייתי מחובר למציאות. נאלצתי לחזור בגיל 38 לחיות עם ההורים", מספר גלמידי על התקופה הקשה שעבר אחרי התפרצות המחלה. "לא יכולתי לעבוד ולתפקד, וכל הזמן הזה לא ידעתי שאני חולה".

באחד מהתקפי הפסיכוזה שלו הוא תקף את אביו, ובעקבות צו הרחקה שקיבל מבית המשפט הוא הגיע לרחוב. "חשבתי אז שכל העולם נגדי, שכולם מתנכלים לי, וגרתי בכל מיני מבנים נטושים. התגעגעתי מאוד לילדים שלי, שנשארו לגור עם גרושתי בבית בצהלה, ופחדתי שהם יראו אותי במצבי הקשה. החברים שלי ראו שמצבי לא טוב ואישפזו אותי במרפאה לבריאות הנפש. היה לי שם נחמד — אחרי הרחוב פתאום הייתה לי מקלחת, אוכל, והכל היה נקי ומסודר. הרופאים קבעו את האבחנה שלי, סכיזופרניה, אבל לא הסכמתי לקבל אותה וברחתי משם אחרי שלושה שבועות".

צריך לדעת לבקש עזרה

הרגע בו הופיעה ההזדמנות לשוב למסלול היה מקרי. גלמידי התאשפז בבית החולים בשל מחלת השפעת. הרופאה זיהתה שמשהו אינו כשורה והפנתה אותו לעובדת סוציאלית. לה סיפר גלמידי שהוא דר רחוב, והיא הפנתה אותו ל"גגון" — מעון עבור דרי רחוב שמפעילה עיריית תל־אביב. "שם התחיל השיקום שלי. הכריחו אותי ללכת לפסיכיאטרית, לקחת את התרופות, ותוך כמה שבועות התחלתי לחזור למציאות ולהבין שמשהו אצלי לא היה בסדר. ב'גגון' סייעו לי למצות זכויות מול ביטוח לאומי, וכך הגעתי ל'אנוש'".

זה היה לפני ארבע שנים וחצי. גלמידי, היום בן 44, קיבל מ"אנוש", העמותה הישראלית לבריאות הנפש, דירה בדיור מוגן בשכונת שפירא בדרום תל־אביב. "זו דירה מלאה בכל טוב, מרוהטת. קיבלתי סיוע של מדריכת שיקום ועובדת סוציאלית — והגעתי בעזרת הכוונה שלהן לעבוד בהום סנטר, שם אני עובד כבר ארבע שנים. אפילו קיבלתי לפני שנה תעודת עובד מצטיין", מספר גלמידי.

אתה מתגעגע לחיים שהיו לך לפני התפרצות המחלה?

"ברור שיש געגועים למשפחה ולכל החיים שהיו לי לפני, אבל אני משתדל לא לחשוב על זה ולהסתכל קדימה. אני מאושר שהילדים שלי מחונכים ובמצב מעולה, זה הכל בזכות גרושתי, וזה דבר שמאוד עזר לי בשיקום. היום הקשר שלי עם הילדים מעולה".

יש איזה מסר שהיית רוצה להעביר למתמודדים ולמשפחות שנמצאים במצב בו היית?

"המסר שלי הוא למשפחות, שלא יאבדו תקווה. אפשר להצליח, צריך המון סבלנות ונחישות, ורק בליווי של אנשי מקצוע".

לצאת לדרך עצמאית

נטע חזוט, עובדת סוציאלית ומתאמת הטיפול של גלמידי, מלווה אותו כבר שנה ושלושה חודשים. "איציק הוא דייר שעבר את אחד התהליכים היותר משמעותיים שהכרנו — מבחינת התמדה בעבודה וגם מבחינת התחום החברתי. גם את הקשר עם המשפחה הוא הצליח לשקם, והוא מצליח ליצור קשרים חדשים במקביל. המטרה שלו עכשיו היא לצאת לדרך עצמאית עם תום החוזה שלו בעוד שנה".

בישראל חיים 100־120 אלף מתמודדים עם מגבלה נפשית הזכאים לשירותי סל שיקום, אולם בפועל רק 21 אלף צורכים את השירותים הללו. בעיני הילה הדס, מנכ"לית עמותת אנוש, הפערים בין הזכאות למימוש נעוצים במודעות: "אחת המטרות של חודש בריאות הנפש שאנחנו מובילים היא להעלות את המודעות לכל נושא הזכאות לסל השיקום. המסר העיקרי שלנו למתמודדים ולבני משפחותיהם הוא שבסיוע של אנשי מקצוע טובים אפשר להשתקם ולהשתלב שוב בחיים מלאי משמעות. לאנוש יש קו ייעוץ שנקרא 'מקשיבים מניסיון', אליו ניתן לפנות על מנת לקבל מידע על זכויות". •

ביום ראשון הקרוב בשעה 19:15, יתקיים ערב ההתרמה השנתי לאנוש בהיכל התרבות בתל־אביב, בהשתתפות ריטה ובהנחיית נשיאת העמותה, צופית גרנט. לרכישת כרטיסים ולתרומות: 054־9299606