לפני הכל, שאלה אחת בוערת: איך לעזאזל אתה מוצא את עצמך מתפרחח בסוויטה של נינה קציר, אשת הנשיא הרביעי של מדינת ישראל?
"מה זה עניינו של הציבור?" צוחק יהונתן גפן. "תשמע. נינה נורא־נורא אהבה אותי. ונדמה לי שהיא ראתה בנורית אשתי דאז תחליף לבת, כי הייתה לה בת בשם נורית שנפטרה בנסיבות טראגיות, משאיפת גז. ונינה הייתה קצת גבולית. אז יצא שפעמיים בשבוע היא הייתה מגיעה אלינו הביתה. ואני ושיסל הפכנו את זה לבדיחה אינסופית. היינו מגיעים לסוויטה שלה במלון ונוסעים באוטו של הנשיא בירושלים, יושבים מאחורה, כי הסברנו לה שהמתנקשים יורים במי שיושב מאחורה. עד שבמלחמת יום כיפור המרצנו אותה לשלוח חוברות פלייבוי לחיילים בחזית".
מה? זה אתה?!
"כן. אני ושיסל. ואני גאה לומר שתרמנו לזקפתם של חיילי צה"ל".
ילד. בסוף זה מה שהוא, ילד מגודל, עם החיוך הזה שלו, וספר חדש, "הילד הכותב", ספרון תמים, נאיבי, על כתיבה מהולה בזיכרונות אישיים, לכבודו אנחנו נפגשים. "ואני רוצה לצאת חמוד. שיאהבו אותי", חוזר גפן מספר פעמים, "נדמה לי שאני מגיע למקום הזה".
איך זה קרה?
"זה הסוד: אם אתה רוצה שכולם יאהבו אותך - פשוט אל תמות. אם הייתי מת לפני עשר שנים, עדיין היה עניין לא סגור עם הילד שלי, ועם כמה חברים שפגעתי בהם. היום - אני לפחות רוצה לחשוב - אנשים מאוד אוהבים אותי. באמת, אם שמעון פרס היה מת לפני 25 שנה, הייתה מתה מאפרה. לא סבלו אותו".
איבדת את מקומך כאויב הציבור מס' 1?
"כן. כי אני כבר לא כותב בעיתון. סליחה שאני משפיל את מקצועך: כתבתי בעיתון 'הארץ', עיתון צודקי ישראל, והבנתי שהטורים שלי לא משפיעים. אף מלחמה לא התחילה או הפסיקה בגלל טור - חוץ מארי שביט, כמובן, וגדעון לוי, שעוד לא תפסו אותו (צוחק)".
האמת היא שאתה היית האחרון שחטף! מיד אחרי הבחירות, "יא בוגד, זמנך יגיע".
"פה, בדלת הזאת! תשמע, מי שבאמת רוצה לרצוח מישהו, ימצא את הדרך. הופעתי בירושלים ולדעתי האיש נסע אחריי. למחרת הוא קנה ביצים. השב"כ עלה על החנות שבה הוא קנה אותם, וככה זיהיתי אותו. פסיכופת גמור".
את האמת, פחדת?
"לא. שברתי שלוש צלעות, הייתי יכול למות, אבל לא אכפת לי למות - כי מה, עדיף למות בעופרת יצוקה 6? אבל החלטתי לא לפחד מהחיים. לו ריד אמר, אני רוצה לצאת מפה בחן עם כוסית ביד. אז אני רוצה לצאת בחן, עם אומץ".
אולי יש סיבה שאנשים היום מפחדים לפתוח את הפה? בדיוק ציינו עכשיו 21 שנה לרצח רבין. השיעור ברור.
"אתה יודע מה זו מורשת רבין? ירו ברבין. זה נורא קצר: ירו - ברבין. אנשים לא יודעים על אוסלו, ועל מאמצי השלום, וזה שהוא הפך ליונת שלום - 'ירו ברבין, שלום!' וכן, אלה שהסיתו לרצח, ירשו אותו, זה ברור. אבל כל הציבור השמאלני שיושב ב'קנטינה' וכותב סטטוסים נגד הכיבוש - מה הדיבור על זה כל כך חשוב? סליחה: גם ב'בראסרי'. הם משעממים אותי עד מוות! אז לא מירי רגב מפריעה לי, כי היא לא מונעת מאנשים לדבר, אלא רק האומץ שאין להם".
אחרי הבחירות אמרת, "גוש הפטריוטיזם הבהמי הכפיל את עצמו".
"זה נכון. וזה הרוב. רוב העם מצביע ביבי כי הוא חושב שהוא נהדר ושומע אייל גולן. אז מוטב שנרכין את ראשנו ונודה בזה. לאו דווקא להכיר בתבוסה. אולי הם צודקים? אני לעולם לא אעשה פוזה של 'המיעוט הנרדף'. כי אני מדבר, ועד כה אף אחד לא סתם את פי. ותשמע, הנבואה של ישעיהו ליבוביץ, על הכיבוש שיאכל וישחית את החברה הישראלית, התגשמה אחד לאחד. מה יש לומר? אז אני, בכל פעם שקמתי לדבר, ידעתי שאחטוף מכות. כל פעם קיבלתי גל עכור. וזה הגיע לאיש הזה שרצה לפגוע בי, אחרי שאמרתי, 'אל תבכו כשהילדים שלכם ימותו במלחמה הבאה, כי אתם בחרתם ביבי'. וזה משפט שקשה לאנשים לקבל".
תכלס, זו קריאה לסרבנות. לא לשלוח את הילדים למולך הצבא. וזה לא היה כאן מעולם, כמו שלא היה מרד מיסים.
"לא. לא הייתה מחאה, נקודה. ואני יודע שהמהפכה הבאה לא יכולה להיות נחמדה. לא דפני (ליף), עד כמה שהיא אמיצה וחברה שלי. צריכים ללכת ולשרוף בובות, וללכת לקיסריה ולשבור ולנתץ. כי מהפכה נחמדה לא תעשה כלום".
ואולי בסופו של דבר אין מהפכה, כי הישראלים זו משפחה אחת נחמדה, ששומעת ביחד את השירים היפים של יהונתן גפן.
"לא. הם שומעים את השירים שלי רק כשאין 'מאסטר שף'".
* * *
או. 'מאסטר שף'. זאת אומרת, הקשר הרומנטי החדש של גפן, כפי שדווח לאחרונה במדורים שונים, עם שרי אנסקי המקסימה. או כמו שכבר מיהרו כאן לפנטז: מיכל אנסקי ואביב גפן - אחים חורגים?! אלא שאבא יהונתן, למרבה הצער, סוגר כאן ורק כאן את החלונות. "אני לא מדבר על החיים האינטימיים שלי כי אני רוצה שהם יישארו אינטימיים", הוא מסביר.
"לפני ארבע וחצי שנים עזבתי את תל־אביב, אחרי ניתוח גב מאוד קשה, שקיבלתי בגללו 40 גרם של קנאביס רפואי בחודש. ואחרי גמילה עצמית. לא רק מסמים ומאלכוהול, גם מהאגו. אז הגעתי הנה, והאינטימיות שלי יקרה לי יותר מכל דבר אחר. ולשאלתך הבאה - לא, אני לא רואה 'מאסטר שף'. ולא רואה ריאליטי בכלל".
מה אתה כן רואה?
"בעוונותיי, סדרות. המון סדרות. עכשיו את 'ליל האירוע'. וכש'שובר שורות' נגמרה, התאבלתי על וולטר ווייט יותר מאשר על רבין".
וטלוויזיה ישראלית?
"לא תודה".
ואפשר להבין אותו. מאוד נעים כאן, בביתו שבמושב בשרון, 4,500 שקל בחודש שכירות, עצי פרי בחוץ, שטוף שמש, שקט, בית לא גדול אך חמים ומזמין. עמוס ספרים, על הקירות כל מיני תמונות, גם איקונות נוצריות. "יש לי חיבה לישו. לא הכל רע בדת שמאמינה בתינוק", צוחק גפן.
אגב, תנ"ך קראת?
"מדי פעם. יותר כשהייתי ילד, בהשפעה של מאיר שלו, ויותר ממנו, אביו יצחק. דמות אהובה? יהונתן, כמובן. אכל את הדבש האסור ונידון למוות. וגם הכי הומו".
אם כבר אתה מעלה את זה: עם כל כיבושיך, בחורים אף פעם לא התחילו איתך, נכון?
"המממ, לא. תשמע, קרה דבר נורא בארץ: גברים התחילו להתנשק אחד עם השני (צוחק). בא מי שהיה המ"כ שלך עם השפתיים, הלו, אתה התעללת בי! זה התחיל בתקופה של הסושי. ולמה? זה אתם, המזרחים, הבאתם לפה! (צוחק) אתה רואה את משה דיין מנשק את דדו?
"אז אני יכול להגיד שאני לסבית. על זה אני חותם. נשים הן המין הכי שווה בישראל. הסיכויים של אישה בת 40 להיחטף על ידי החמאס הרבה יותר גדולים מאשר למצוא בן זוג הולם, כי הגברים פה הולכים ומתעוותים בכל מיני צורות. במשך 5,000 שנה לימדו אותנו שני דברים: לרצוח ולזיין. ויום אחד רוצים שנהיה גם ר־ג־י־ש־י־ם. ונשים לא מבינות כמה זה עולה לנו, הרגישות הזו! ואנחנו קצת מתגעגעים לימים האלה, שהיינו צריכים רק לזיין ולרצוח!"
* * *
עשרות שנים של הרס עצמי, חומרים שונים ואלכוהוליזם, דלקות לבלב, אובדן הכרה וזיכרון - מה שתרצו. וגפן כבר בן 69. הנשימה מעט כבדה יותר, הדיבור קצוב יותר, והוא סך הכל זערור, מטר שבעים וקצת, "ואני מצטמק", הוא מחייך. במידת מכנסיים של דוגמנית, רזה־רזה.
בספרו החדש הוא מקדיש פרק מקסים ונורא, לקשר בין שתייה ליצירה. "תבדוק, כל הסופרים האמריקאים שקיבלו פרס נובל היו אלכוהוליסטים. חוץ מפרל ס' בק. וחבל שהיא לא שתתה, כי לא סבלתי את הספרים שלה", הוא צוחק. "המינגוויי כתב נכון, הם שתו כל כך הרבה, כי הם רצו להיות מוצלחים עכשיו".
וגפן כאמור הלך בעקבות לוחמים. עד לסף המוות. "עם כל מה שעשיתי לגופי, הייתי אמור למות בגיל 27, כמו מוריסון וג'ופלין. באמת, עשיתי הכל וזה לא הצליח. אז מגיל 27 אין לי תוכניות", הוא אומר. "ותמיד עניין אותי הגבול בין אמנות לטירוף. קראתי את הספרות הקאנונית הישראלית וראיתי שהיא לא הולכת לשום מקום. אנשים כותבים שוב ושוב את אותו ספר. ואותי עניין, עד כמה אני יכול להעז. גם בשירים שלי תמצא את זה. למשל, את 'רכבת העמק' כתבתי תחת ענן גדול של עשן ירוק וויסקי. 'ככה את רצית אותי', שיר נורא עצוב, הוא שיר לגום".
אתה זוכר את הרגע שבו משכת את כל הבלמים?
"זה רגע שבו קצת לא רציתי לחיות. היה מגיע הערב, ומדי פעם הייתי נפצע מאיזה פנס רחוב. אגב, תמיד הוא התחיל. ואז הייתי מתקשר לשירה ואומר לה, 'חיפשתי ספר בספרייה ונפלתי'. שיקרתי לשירה. שיקרתי לכולם. ואז החלטנו שבכל מקום שאני שותה, אני מטלפן לאתגר ולשירה, 'היום שתיתי ארבע טקילות. ביי!'
"וככה התחלתי להשתחרר מהשקר. כי כל אלכוהוליסט הוא קודם כל שקרן. ובגלל הגיל והכתיבה והחברים, החלטתי להפסיק לשקר. אז ארבע וחצי שנים אני לא משקר. והצלילות היא דבר קשה. מאוד. (צוחק) ועוד עכשיו עם ביבי ומירי - נורא בא לי לחזור לבקבוק".
ובסוף עוד תקבור את כולנו.
"כנראה אנחנו נורא חזקים גנטית. גם אם אסי (דיין) לא היה לוקח את כל הכמויות האלה, הוא היה יכול לחיות כמו אמא שלו, רות. אבל כשאתה אומר לעצמך שאין עבור מה לחיות, והסתבכת עם השקרים שלך... וכן, אני מתגעגע לאסי. לאסי א', כי היו כמה כאלה. היה אסי, בן דוד שלי שגדול ממני בשנה, שקיבלתי את הג'ינס שהיו קטנים עליו, והיינו החברים הכי טובים בעולם, בלתי־פרידים. והיה אסי עם הקוקאין, שלא דיבר בכלל. והשלישי, הכי עצוב, אסי שרצה שיהיו לו חברים. אבל כבר שכח איך עושים את זה".
הגמילה שלך אומרת גם, בלי ציפרלקסים?
"בלי שום דבר. יש לי רק רישיון לקנאביס רפואי. וזה אומר שהמדינה אוהבת אותי. אותי לא עניין פרס ישראל. עניין אותי להגיע לרישיון של קנאביס רפואי".
ואם היית מקבל גם פרס ישראל?
"הייתי נותן אותו לבוב דילן. נו באמת, אכפת לי מהפרסים האלה? כסף, זה כן עניין. זה חשוב בעיניי. לכן הגשתי מועמדות לפרס אמ"ת, המון כסף. אבל מי קיבל את זה? א"ב יהושע!" (צוחק).
* * *
יהושע־גרוסמן־עוז ושות', גם אם לא בשמם המפורש, חוטפים קצת ב'הילד הכותב', שבו קורא גפן תיגר על השדרה המרכזית של הספרות הישראלית. אולי הוא קצת מחזיר להם, לכל אלה שכינו אותו תמיד "פזמונאי" ולא "משורר", ותהו, איפה הרומן הגדול שלו. "זעקה אחת של רוקנרול אומרת יותר מכל ערימת הסיפורת העברית המקורית", הוא יורה. "בלי שמות, אם אתה סופר קאנוני שכותב שוב ושוב אותו ספר, אז עצתי לסופרים האלה: תכתבו ספר אחד - ואחר כך תתאבדו. תעזבו אותנו".
לא היו כאלה שאהבת?
"מספרות הפלמ"ח, לאט ובזהירות, למדתי להעריך את ס' יזהר. גאפ, ליעקב שבתאי. אתגר קרת. אלונה קמחי. אבל 'הספרות הקאנונית'? אלה שנותנים פרסים אחד לשני, והם כל הזמן 'דוקטור של כבוד'? אני רוצה שמישהו יסביר לי מה זה, ולמה אני לא מקבל את זה!"
איך קיבלת את הניצחון בנובל של בוב דילן על עמוס עוז?
"שמחתי בחגי. ואגב, באותו יום שכולם חיפשו אותו ודילן לא ענה, קיבלנו מכתב ממנו שאומר, 'יהונתן גפן הוא היחידי בארץ שמותר לו לתרגם משיריי'. האיש התעלם מהנובל וזה מה שהיה לו חשוב להגיד. ותשמע, הכתיבה שלו היא המשפיעה ביותר עבור הדור שלי. אבל רק פה, כמובן, כל משורר דל וחסר חשיבות אומר שזו לא ספרות".
גפן אדם עסוק. פרט לספרו החדש, הוא מופיע ברחבי הארץ עם מופע משיריו לילדים, 'איך שיר נולד'. ובימים אלה ממש סיים סדרה עבור החינוכית, 'העולם עצוב אז צוחקים', 15 פרקים על תולדות ההומור והסאטירה הישראלית. "האמא של ההומור הישראלי זה אפרים קישון. והאבא הוא דן בן אמוץ", הוא אומר.
שנמחק בעצם, אחרי הביוגרפיה של אמנון דנקנר.
"חתיכת כלב בן זונה. דן בן אמוץ מת כי הרגו אותו פעמיים".
נו נו. גם בלי הביוגרפיה, דן בן אמוץ היה נחתך היום, אחרי כל מה שהוא עשה.
"העובדות אומרות: אמא שלו לא הייתה יכולה להגיב ולא הייתה זמינה (לטענה כי דב"א שכב איתה, י"נ). ולא הייתה שום אמא של קטינה שבאה בטענות. זה כמו מה שקרה לי עם 'חומר טוב'".
באותו ספר, כיסח גפן בלי הכרה את מיתולוגיית הסבנטיז, ובמרכזה חבורת לול, ואורי זוהר בפרט, שתואר כאדם מתעלל, מי ששכב עם נשות חבריו ומתעמר בכל מה שזז, על גבול הפלילי. "אז אם אורי באמת לא צילם ילדות בנות 13, הוא היה תובע אותי. וזה לא קרה".
אתה שומע מאורי?
"בזמנו הוא עוד התקשר אליי דרך הסוכן שלי. לא רציתי לדבר איתו. אבל אחרי שאריק מת, אין לו שום עניין בחבר'ה האחרים. ואני לא מאמין שהוא יעשה פעם את ההתוודות, את ה'מאה קולפה' שלו. אין לכם למה לצפות".
ואיפה היית בזמן האבל הלאומי, בואכה הפסטיבל, עם מותו של אריק?
"אני לא חלק מהחבורה הזו. אני אחד שעבד. לעולם לא יהיה חלקי עם מקהלת המקוננות, שעל עצמם הם מתאבלים. ובכל פעם שיש 80 טלפונים בבוקר ממספר חסוי, אני מבין שמישהו מת וצריך מקונן. הרי דורי בן זאב כבר יושב באולפן לקראת המת הבא. לקראתי, למשל".
בוא נברר רגע משהו. המילים ל'אבשלום' הן שלך? כי יש איזה סיפור שכולכם כתבתם יחד, כל אחד כתב שורה.
"כל אחד לקח שורה! בטח שלי. שלום ואני עבדנו, אורי צרח, שיסל עשה מה שעשה, מישהו גילגל - והשיר נכתב על ידי, בלחן של שלום. כמו 'גברת לוין'".
שנכתב על הדה בושס?
"מה פתאום! היא המציאה את זה, ואחרי זה שנאה אותי 70 שנה. 'גברת לוין' נכתב על יפהפייה לא חוקית שראיתי בקפה ורד. הלית ישורון. והיא אפילו לא דיברה. עשתה עם האף שלום. מאוד מתנשאת".
אגב, אתה בקשר כלשהו עם דני ליטני?
"הופענו לפני חודש. והוא 40 שנה חירש, ואני אומר, דני. 'מההה?!' אל תקבל את זה קשה: רבין מת. לפיד בממשלה. 'לאאאא!'"
צעיר מגניב, צבר ייצוגי, כותב לעיתון וגם פזמונים. ההמצאה של יאיר לפיד זה עליך, בעצם.
"די די די, מספיק, אני לא לוקח אחריות! אבל יאיר עוד יהיה ראש ממשלה. אתה יודע למה? כי הוא נולד בנהלל. זה הפרט שהוא עוד לא סיפר".
וגם לחם בתעלה! תזכיר לי, ב־73', איפה היית?
"כיתרתי את הארמיה ה־3. לא לבד, היו עוד".
כן, עם חבר שלך אריק שרון.
"אריק הוא החמצה גדולה מאוד. בעולם מושלם, היו לו חברים סופרים ומשוררים, האיש היה אינטלקטואל. הוא הראשון מחבריי שהלכו לפוליטיקה. באתי לקרוואן שלו באיסמעיליה, והוא שאל אם להיכנס לזה. עניתי, לא, אתה תהרוס את עצמך! תכתוב ספרים. השני היה עוזי דיין, שכולנו יודעים כמה הוא הצליח. ומתן וילנאי. ויאיר. אמרתי לו, לא להיכנס לפוליטיקה".
ב'הילד הכותב' מגלה גפן כי בתקופת הצבא נאלץ לכתוב כמה שירים מוזמנים, פזמונים דמוניים נגד האויב הסורי בהוראת מפקדו, שהוא מתחרט עליהם. "ומאז, השיר המוזמן היחידי שלי היה 'כשאת בוכה את לא יפה', מכיוון ששמוליק ישב עליי והורה לי בסטירות, 'יש לך שתי דקות לגמור את השיר'. ואכן, זה השיר הכי גרוע שכתבתי. 'שמש כמו ביצה קשה' - מה זה אומר?"
מה עם לתת שירים שלך לפרסומות?
"לא. אקו"ם מחזיק יפה גם אותי וגם את אשתי הראשונה. בגלל שאני אוהב אותה היא מקבלת 50 אחוז. אתה יודע כמה הייתי יכול לקבל אם הייתי מוכר את שירי הילדים שלי לפרסומות? 'האיש הירוק' לגבינות צוריאל. 'הילדה הכי יפה בגן' להלבשה תחתונה. ולכולם אני עונה 'לא' גורף. אני מוכן לתרום שירים לצדקה, נניח לערב נגד הטרדות מיניות. אבל לא לעשות מזה כסף".
עוד בירור קטן: 'הנסיך הקטן' נכתב על צחי ברקאי ז"ל, האח של רזי שנפל?
"החברות שלי עם צחי הייתה אכן חברות נפש. אדם נפלא, שאם היה נשאר בחיים, היה היום הרמטכ"ל", הוא אומר. "אבל מה פתאום 'הנסיך הקטן'? כתבתי אותו על עצמי. במהלך תרגיל בנגב, כשהרגשתי שאני מאבד את זה, נורא קטן פיזית, כמה קל במדבר הזה לעוף מפה. תחושה חזקה שאני יכול בכל רגע להיקטל.
"ותראה, את רוב התמלוגים שלי אני מקבל ביום הזיכרון וביום השואה. בעיקר מתוך האי־הבנה של הממלכה את השירים שלי. למשל 'מקום לדאגה' הוא שיר תפארת לאל. מה אתם שמים אותו קרוב לטרבלינקה?"
ב'הילד הכותב' אתה מבכה את היעלמות ספרי השירה, ומכנה את עצמך "קורא השירה האחרון". אולי אתה טועה? הרי יש פה עכשיו רנסנס של שירה צעירה. ערס פואטיקה.
"זובי פואטיקה! זה השם האמיתי. תשמע, לא התרגשתי משיר מאז נתן זך, אבידן, אלתרמן — אה, אולי גם סיוון בסקין. זהו. כי מה זה שיר? אתה קורא, נשען אחורה, ונאנח. ואני לא יכול לומר עכשיו על משהו שמפעים אותי. גם בעולם אגב. והזובי פואטיקה הזה? זה בעיקר מנוקד. תנקד את ספר הטלפונים, יהיה שיר".
ההתקפות על האליטה האשכנזית מכוונות גם אליך.
"אין לי בעיה. לכל אחד מגיע לחטוף. אבל אני לא אתיישר עם הפוליטיקלי קורקט. למשל, בסדרה החדשה שלי על הומור, אנחנו מתייחסים לסרטי הבורקס, ובזמן שכל המרואיינים שלי מנסים להיות עם זה 'בסדר' - דעתי היא שסרטי הבורקס משפילים ומושפלים, לא מצחיקים, פשוט סרטים איומים. ויחד עם זה, היו גם אמנים מזרחים נהדרים. זהר ארגוב למשל. מה, הוא אפילו שר את 'אין מדינה לאהבה' שלי".
בביצוע מדהים! אפילו יותר טוב מהמקור של צביקה פיק.
"כולם יותר טובים מצביקה".
* * *
'הילד הכותב' הוא מעין ספרון מבוא לכותבים צעירים, טיפים קטנים וחינניים, המלווים באהבותיו הספרותיות ומקורות ההשראה של גפן, לצד אנקדוטות מחייו. ואלה משוחים דוק של עצב טרגי, המתחיל ממקום הולדתו, המיתולוגיה השחורה של משפחת גפן ומושב נהלל, שאותו הוא מקפיד לכנות, "כפר מה־יגידו".
למה אתה לא מזכיר את נהלל בשם המפורש? אבן ריחיים על צווארך?
"כי המקום הספציפי הזה לא באמת משנה לי. רציתי לברוא את המיתוס שלי. ובחיים שלי לא אמרתי, 'אני מנהלל', כי ישר יכניסו אותי לקליקה של הנבחרים. נהלל היא בית משוגעים קטן שירקו אותו בעמק. עד היום, כשאני מבקר שם, וישן במיטת הילדות שלי, התחושה היא קוקטייל רצחני של העצב והשמחה הכי גדולים בעולם".
אתה מגלה שבכיתה ח' רצית להיות אנה פרנק.
"מצא חן בעיניי. כשכולם שיחקו כדורגל והתחילו עם בנות, רציתי לשבת בבוידם ולכתוב. ובידיעה שבחוץ הנאצים, שכל הזמן באים כדי לתפוס אותי. לכן לא היה ספר שלי שלא עורר מהומה".
והנשיקה הראשונה בגיל 15?
"כן. אני מאוד בתול. עד אחרי הצבא. כי הייתי נורא ביישן, ותמיד בחורות התחילו איתי. חוץ מזה, כשהייתי בגולני, סמלת הסעד של גדוד ברק הרסה את הליבידו שלי. גם אם לא היה לה שפם, היה שפם".
מעשה היצירה הוא הכרזת מרד על המציאות, כותב גפן. מיטב הספורת היא בדיון, פנטזיה, דמיון. מה שמוליד את השאלה, האם הוא יודע להבחין בין סיפורת פיקטיבית לחיים ממש? "אתה יודע שתמיד יש אנשים שאומרים עליך, טוב, זה הסיפורים של יהונתן גפן", אני מטיח בו. "כל ספר טוב הוא אמת מעורבבת בבדיה", עונה גפן. "אבל 'חומר טוב' ו'אשה יקרה' יוצאי דופן, כי הם מבוססים על תחקיר ענק. ותראה, למה אבי השתלח בעיתונות אחרי 'אשה יקרה'? כי הוא ידע שהכל נכון".
ובמילים "הכל נכון" הוא מכוון, בין היתר, להתחשבנות מאוחרת ואכזרית עם משפחתו, ובראשה טענתו כי אמו נטלה את חייה בידיה. "'אשה יקרה' נמכר ב־300־400 אלף עותקים, וקיבלתי מכתבים בנוסח, 'גם אותי ההורים לא אהבו'. פתחתי תיבת פנדורה חשוכה לדור שלם שהוריו לא אהבו אותו", הוא אומר.
"וכמו שהפסיכולוג שלי אומר לי, יש אנשים שתורמים את הגוף שלהם למדע - ההורים שלי תרמו את הנשמה שלהם למדע, כי הנשמה שלהם הייתה מעוותת. כל מה שאני עושה בחיים, כל מה שאני כותב וכל השירים שלי ותוכניות הטלוויזיה - הכל מתחיל משבע שנים בכפר מה־יגידו, כשאני מתחת לשמיכות, ילד בודד שכמה לאהבה שהוא לא מקבל".
משפחת דיין, הם ידעו לעשות הכל הכי טוב. רק לא לתת אהבה?
"נכון. כי הם לא קיבלו מעולם אהבה. ומה שקרה לי בכתיבת הספרים, הוא להבין שהאנשים האלה הם תוצאה. קורבן. וההורים שלי גם היו קורבנות. נשלחו למשימות שהם לא הבינו מה הן בדיוק והקריבו קורבנות.
"אז זה לא משנה אם אתה מת או אם יש לך משאלת מוות, כי בסוף תצליח. אמא שלי ניסתה לשים קץ לחייה ויום אחד היא הצליחה. ולי כילד שהיה אוסף ערימות של כדורים וזורק לאסלה, כל יום, היה ברור שזה בלתי נמנע. כמו גם עם אחותי. אבל אז כבר הייתי באנגליה. כי ברחתי. כמו שאבא שלי ברח. כי ידעתי שאסור לי להידבק במחלות שמקננות במה־יגידו. ובכל בית שלישי שם הייתה תמונה של נופל, והתמונות האלה, יפים לנצח, באיזשהו מקום אתה רוצה להיות כזה".
ואתה מוסיף: קראו לי יוני, שם אידיאלי לנופל.
"בצבא, החיילים שלי קראו לי יוני. ובתור יוני, הרגשתי שאני צריך ליפול. כל מי שנקרא יוני, יש מצב שהוא תורם את גופו למדינה. אבל בסוף לא נפלתי. וטוב שלא נפלתי, כי אז היו מפרסמים את השירה שכתבתי בצבא. חומר נורא. התחבאתי מכדורים בגלל זה".
ובסוף יוני אחר תפס את מקומך בצמרת הנופלים!
"תשמע, פעם מישהו דפק לי מכות רצח בגלל יוני נתניהו. שירה נפלה לתוך שיח סברס, הייתה במצב קשה, בית חולים בחדרה. בא בנאדם, דפק לי אגרוף ואמר, 'הרגו את היוני הלא־נכון'".
המכתבים ששלח להוריו היו של נופל. "אני יודע שאני עולה לרמת הגולן ואולי לא אראה אתכם לעולם. הולך אל המשימה החשובה של חיי". זה היה לפני קרב הגבורה הנורא בתל פאחר, שבו הוא גם הרג, ויותר מאחד, או שלושה. "הייתי נורא פחדן, אבל החייל בקרב לא חושב על הפחד", הוא משחזר. "כולם חשבו, 'טוב למות בעד ארצנו'. תפקידי היה לקבור גוויות של סורים ולדאוג לנופלים שלנו. דברים שילד בן 20 לא אמור לראות. ומאז ועד היום, אני בהלם קרב".
למה לא טיפלת? בושה?
"כי בתקופתי לא טיפלו בנו. שנים הייתי קם באמצע הלילה בצעקות, 'חובש!' שטויות, נו. תשמע: כל הדור שלי הלום קרב. כולו שרוט".
והילדים שלך?
"אצלם כבר נלחמנו על הנפש. עם אביב הלכנו לפסיכולוג כשהיה בן שלוש. טיפול משפחתי בגיל שלוש! החינוך שאני קיבלתי הוא אידיאולוגיה. פסיכולוגיה? טיפול? לא ידעו מה זה. לא יעלה על הדעת. שתי סטירות לחי. והייתה בי אימה, שלא אהיה מה שאני רוצה להיות. כמו שאמא שלי לא הייתה מה שהיא רוצה, סופרת ועיתונאית. וכמו סבתא דבורה, שהגיעה ממוסקבה, ומעולם לא יצאה משם".
קראתי ראיון שלך עם אדם ברוך מ־88'. ואתה אומר לו, בהשלמה כואבת: "יש לי ילד בן 15 והוא ילך לצבא".
"לא הצליח לי. ועדיין יש לאביב מה לתרום לצבא. פשוט לא הבינו את זה (צוחק). אלא שיש לו בגב מוט פלטינה והוא לא יכול להתכופף. אביב הוא מנהיג טבעי, חזק מאוד בניווט, והוא היה יכול להיות מפקד סיירת מטכ"ל. והייתי אוכל את הלב כשהוא היה מתגייס, כמו שאכלתי את הלב עם שירה. אבל הוא השתחרר בגלל סיבות רפואיות".
אתה אוהב את מה שאביב עושה?
"כן. אני אוהב את כל מה שהוא עושה, בלי יוצא מהכלל. מבחינת מלודיות והרמוניות הוא ענק, מושך קו מפול מקרטני. ואני לא יודע אם אביב יודע את זה, אבל היום אני חושב שהוא יותר מוכשר ממני".
סחתין. וכשהוא התייחס אליך קשה?
"היה לי קשה מאוד לשמוע. אבל שמחתי שהוא מתפרק בשירים, ולא למשל בסמים קשים. הוא התפרק, כמוני, היה לו ממי ללמוד. ואני בעד".
אמרת פעם שהילדים שלכם עברו ניסויים.
"ברור שעשיתי טעויות, מי לא? אבל אני מתקן אותן. ואני מאוד מרוצה ממה שנהיה איתם. נורית ואני כנראה עשינו עבודה מאוד טובה. בעיקר בזה שלא היו סודות ושקרים. גם בעת משברים, דיברנו על הכל. גילינו להם שהאמת היא חופש. והמחירים שהם שילמו היו שווים את זה".
לפני שאני יוצא, בירור אחרון. גיל 70 בפתח! גפן מחייך בביטול. "בטח אברח מהארץ, למדריד או משהו כזה. מה גיל 70? התוכניות היו עד גיל 27, אז כל יום נוסף הוא בונוס. ואני לא מרגיש בן 70. כי הילד הכותב, גם בגיל 70 - הוא בן שבע".
אז נשארה עוד שאלה בוערת אחרונה: מה עשית לעזאזל עם חיים סבן בלוס־אנג'לס?
"מאיפה לעזאזל אתה מביא את זה? נו טוב, שיהיה. בזמנו נשלחתי לאל־איי לעבוד איתו, בהזמנתו. אני מגיע ומחכה לי לימוזינה ורודה 14 מטר, ובחורה פצצה עם רגליים ארוכות 200 מטר, ואני רק חושב: איפה יש גרם? חודשיים הייתי תקוע שם במחשבה הזו, על משכורת מאוד טובה. הוא הביא אותי לשם, יחד עם אבנר כץ ועם המאייר של מונטי פייטון כדי ליזום צעצועים חדשים לחברת מאטל, שעושה את בארבי.
"עשיתי מזה סיפור שלם. איך בארבי נכנסת להיריון, תשעה חודשים, ובסוף מוציאים ממנה את התינוק. אני מגיע לפרזנטציה. הסתכלו עליי בהלם. באימה. 'איטס נוט פאני!', צעקו עליי, וככה זרקו אותי". צוחק. "אתה מבין? רק בגלל שרציתי להכניס את בארבי להיריון!"
