שִׁיר לַמַּעֲלוֹת:
אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים. מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי". את המילים האלה, מתוך ספר תהילים, מכיר כמעט כל יהודי וישראלי. כשאתם עוצמים עיניים ומריצים את המזמור הזה בראש, סביר להניח שאתם מדמיינים אותו בסלסול הים־תיכוני המוכר, ובאווירה דתית. בפועל, פיוטים הם כבר מזמן לא נחלתם של דתיים בלבד. בשנים האחרונות הוציאו גם אמנים חילונים רבים אלבומים שכללו פיוטים, והז'אנר הזה תופס מקום של כבוד גם בבתים של אנשים שאינם שומרי תורה ומצווה, אשכנזים כמזרחים.
למרות זאת, התמיכה הכלכלית של הממשלה בעולם הפיוט לא מגיעה באופן שווה לכל האוכלוסיות. למה? דעות קדומות. הצעת חוק של ח"כ רחל עזריה (כולנו), שגייסה גם יו"ר מפלגתה משה כחלון, צפויה לשים קץ לאפליה הקטנה הזאת, ולאפשר חלוקה שוויונית של הכספים כך שמוסדות ציבור ופעילות תרבותית שעוסקים בתחום היהדות הישראלית והפיוט יקבלו ביטוי בחלוקת תקציב התרבות. כן, בלי מעורבותה של שרת התרבות מירי רגב.
כדי להדגיש את החיבור בין הפיוט לבין כלל גווני האוכלוסייה, ביקשנו מכמה חברי כנסת ואמנים לזמר לנו את הפיוט שאליו הם מתחברים יותר מכל. כך, למשל, ח"כ סתיו שפיר (המחנה הציוני) לקחה לידיה את הגיטרה ובקול של זמרת מקצועית ביצעה באופן מרשים את "שיר למעלות". כחלון ויתר על המוזיקה ובחר לדקלם את "יה שמע אביונך", עזריה עצמה ביצעה את "עת שעת רצון", קובי אוז נתן א־קפלה של "אדון יה", נטע אלקיים, מלווה בפסנתר, ריגשה עם "שחרת לך".
"קשת יהודית רחבה"
"היופי בישראל הוא הגיוון שיש באוכלוסייה, הקשת היהודית רחבה", אומרת ח"כ עזריה, שומרת תורה ומצוות שגדלה על עולם המזמורים הזה. "הפיוט – אותו קישוט מקסים של התפילה היהודית – מהווה מעין בסיס משותף לכל החלקים בפסיפס הצבעוני שנקרא העם היהודי. הפיוט הוא דבק שמקשר בינינו לבין המורשת והמסורת היהודית, כפי שהכרנו בבית אמא ואבא, ללא כפייה וללא קונוטציה של מאבק. כיום אין במדינת ישראל מספיק מענה לחילוניים או מסורתיים שמעוניינים בתרבות יהודית או מסורתית. רוב הציבור לא מזדהה עם ההגדרה הקשיחה של חילוניים ודתיים, והישראלים רוצים לשמוע פיוטים מבית אבא ואמא בלי מאבקים ומריבות. לפיכך, אני רואה חשיבות ערכית לתמיכה במוסדות תרבות אשר מספקים תקצוב ליהדות ישראלית שאינה מיועדת רק לדתיים, ותחום הפיוט הוא אחד מהם".
יו"ר מפלגתה, שר האוצר משה כחלון, שתומך בהצעה ולכן היא צפויה לעבור ולקבל תקצוב ממשרדו, מרגיש שפיוטים הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה והתרבות של עם ישראל, וכמובן גם שלו מהבית. "בשבילי, פיוטים זה משהו מאוד יהודי ותרבותי. זו מסורת", הוא אומר. "לאורך כל הדורות ליוו אותנו פיוטים, אם זה בבתי כנסת או בכל מקום אחר. אין מצב שאשמע פיוט ולא אתרגש. הפיוט שבחרתי הוא מתוך הסליחות".
שפיר, על הנייר אולי שם מפתיע ברשימה בגלל הסטריאוטיפ, שמעה על היוזמה והצטרפה בשמחה. הרקע המוזיקלי שלה כמובן לא הזיק. דרך הפיוטים, היא מסבירה, אפשר ללמוד לא מעט על החברה הישראלית. "הפיוט מחזיק דרך המוזיקה את הדי־אן־איי של להיות יהודי", אומרת שפיר. "דרך הפיוט אפשר להבין כמה מהדי־אן־איי הזה מורכב עשיר ומלא בפרטים. דרך הפיוטים ניתן ללמוד מה העסיק כל קהילה וקהילה, ובזמן שאנחנו מדברים על בניית חברה ישראלית אחת – האפשרות להאזין יחד לפיוטים השונים היא הזדמנות להכיר את השונות והגוונים שיוצרים את היהדות והישראליות. פיוט הוא כמו כמוסה שמחזיקה בתוכה את הלב הפועם של הקהילות, ויש לשמר את הלב הזה למען מה שהיה ומה שעתיד להיות".
אוז, שבחר בקלאסיקה, מסביר שלפיוטים אין קצב ומקצב קבועים, ובוודאי שלא לחן ספציפי. "אני אוהב במיוחד פיוטים עם תחכום לשוני ולחן ממכר, לא כאלו המתרפסים", הוא אומר. "כאלה שקב"ה בהם הוא יותר 'אבינו' מ'מלכנו'. וגם אני מאוד אוהב את לשון הקרבה לשם, למשל בפיוט 'יה חביבי'".
אלקיים, שמבצעת בעצמה פיוטים גם בלי קשר להצעת החוק או לפרויקט, בחרה להדגיש את העובדה שלמרות שנשים רבות שרות פיוטים, רק מעטות מהן מצליחות לפרוץ החוצה אל המיינסטרים. "מי שכן פרצה", היא אומרת, "הקריבה המון בחייה האישיים. המודעות לפיוט גדלה בזכות ארגונים כמו 'קהילות שרות' ופסטיבל הפיוט, אך ככל שנחדיר את הפיוט למערכת החינוך ויותר נשים ייחשפו לפיוט בסביבה, יצוף גל נשי של פייטניות שיביאו איתן קולות מרעננים וחדשים".
ומיכל ברמן, מנכ"לית "פנים – איגוד ארגוני יהדות ישראלית" שעוסקת רבות בנושא, מסכמת: "הפיוט הפך בשנים האחרונות לתופעה רחבה שמחברת בין מסורת, תרבות, משפחה ורוחניות. עשרות אלפי ישראלים צורכים תרבות יהודית ישראלית ובפרט את תרבות הפיוט; תרבות שבכוחה לחבר בין קצוות העם ולהדגיש את המכנה המשותף המחבר בין המגזרים השונים. אנו מברכים על חתירתם של שר האוצר כחלון ושל ח"כ רחל עזריה לתמוך בתחום". •
