השבוע התברר שעבור חלק גדול משרי ממשלת ישראל הסמכות האולטימטיבית לקביעת גבולות שלטון החוק אינה בית המשפט וגם לא היועץ המשפטי לממשלה. הסמכות הזו נתונה בידיה של קבוצה מצומצמת של מצביעים ועסקנים, חברי מרכז הליכוד והבית היהודי, המטילים את מוראם על השרים וחברי הכנסת שמתקוטטים ביניהם על אהדתם ומצייתים בהכנעה לתכתיביהם.
מי שמעוניין להבין לעומק את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל בשנים האחרונות, מן הראוי שיפסיק לשים לב להצהרותיהם של שרי הממשלה ויתחיל לעקוב מקרוב אחר ההעדפות והאינטרסים של חברי מרכז הליכוד והבית היהודי, שהפכו לאחד ממוקדי הכוח השלטוניים החזקים ביותר בישראל. בעקבות איומיהם החליטה השבוע ועדת השרים לענייני חקיקה לצפצף על שלטון החוק ולאשר את הצעת החוק להלבנת מאחזים בלתי חוקיים, הקרויה בשפה מכובסת "חוק ההסדרה". לפי הצעה זו יוכלו מתנחלים להתגורר על קרקע פרטית של פלסטינים, שיקבלו פיצוי כספי על הפקעת הקרקע.
מי שעמדו בראש היוזמה להעברת הצעת החוק, בניגוד לעמדת ראש הממשלה, היו שרי הבית היהודי – שקד ובנט. שקד, צריך להזכיר, מנהלת בעקביות מלחמת חורמה נגד בית המשפט העליון כשהיא נושאת את נס הפרדת הרשויות. היא קובלת בתקשורת פעם אחר פעם על מה שהיא מכנה אופיו האקטיביסטי של העליון, שחורג לדעתה מסמכויותיו, חודר לתחומן של הרשות המחוקקת (הכנסת) והרשות המבצעת (הממשלה) ונוגס בסמכויותיהן. למרות זאת, לא הייתה לשרת המשפטים בעיה להתעלם השבוע מפסיקתו של בג”צ ולרמוס תוך כדי כך ברגל גסה אותו עקרון הפרדת הרשויות.
חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט, שלפיה חוק ההסדרה סותר את החובה המוטלת על רשויות המדינה לכבד את הכרעות הרשות השופטת, לא עניינה אותה. עקרון הפרדת הרשויות תקף בעיניה רק כל עוד הוא פועל להחלשת כוחו של בית המשפט העליון. באשר לשר החינוך בנט, השיעור על שלטון החוק שאפשר ללמוד מהתנהגותו בפרשה ישתלב היטב בתפיסת לימודי האזרחות ברוח הבית היהודי שהוא מקדם במערכת החינוך.
כאמור, היועץ המשפטי ניסה, ללא הועיל, להסביר לשרים שהצעת החוק המפקיעה קניין פרטי של פלסטינים לא רק פוגעת בהכרעות הרשות השופטת ואינה מתיישבת עם העקרונות הבסיסיים של שלטון החוק אלא גם מנוגדת לכללי המשפט הישראלי ולמחויבותה של ישראל לפעול בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי. אחד האיסורים הברורים ביותר במשפט הבינלאומי הוא הפקעת רכוש פרטי בשטח כבוש. חוק ההסדרה, שאינו אלא החרמה בקנה מידה נרחב של רכוש פרטי שלא לצרכים צבאיים, יכול להיחשב לפי המשפט הבינלאומי כפשע מלחמה.
פרשת הלבנת המאחזים הבלתי חוקיים מחייבת אותנו גם להביט פנימה, לתוך גבולותיה של מדינת ישראל. להתבונן באוכלוסייה אחרת שזכותה לקורת גג נמצאת תחת איום מתמיד – אוכלוסייה מזרחית ענייה שנשלחה לפני עשרות שנים על ידי המדינה להתגורר במקומות כמו שכונות גבעת עמל, הארגזים וכפר שלם. בשנים האחרונות חלק מתושבים אלה גורשו באלימות מבתיהם, ומעל ראשיהם של רבים אחרים תלוי איום גירוש. ח”כי ושרי הליכוד והבית היהודי לא ינסחו עבורם שום הצעת חוק שתסדיר את זכותם לקורת גג. ההלבנה וההסדרה גם לא יחולו על הבדואים ביישובים הלא מוכרים וגם לא על תושבים ביישובים ערביים – אנשים שלא חמסו רכוש של אף אדם פרטי. היא לא תחול על אותן קבוצות אזרחים שהדרך של השלטון לטפל בהם היא הוצאת צווי הריסה. ¿
