הרבה עיירות ציוריות וידע אינסופי התגלגלו על לשונה של טטיאנה הופמן בדסק החדשות של ערוץ 2. שלשום נדם לפתע קולה. הופמן בת ה־69, הכתבת המיתולוגית של חדשות החוץ, הלכה לעולמה מבלי להיפרד ממשפחתה וחבריה הרבים. במערכת שבה בילתה את רוב זמנה היו המומים ממותה הפתאומי. אבל לדמעות התלוו גם חיוכים כשנזכרו בהומור המיוחד שלה. "היא תמיד ידעה להצחיק אותך", אומר המגיש דני קושמרו, "לא משנה כמה לחץ היה מסביב".
הופמן, שמתה מדום לב, נמצאה שלשום בדירתה בירושלים, ללא רוח חיים, על ידי בן זוגה הצייר והצלם, אריה אזן. "אני מתקשה לתפוס מה קורה כאן", הוא אומר. "היא לא התלוננה על כאבים, והייתה בריאה מאוד. עברו כמה שעות שבהן לא שמעתי ממנה, התקשרתי לנייד שלה ולא הייתה תשובה. אחרי זמן מה התקשרתי, ושוב לא הייתה תשובה מטטיאנה. הגעתי לבית שלה, נכנסתי ומצאתי אותה מתה. התיק שלה היה מוכן לידה לחדר הכושר ולבריכה, והיא נעלה נעלי ספורט. הצוות הרפואי שהגיע למקום קבע שמדובר בדום לב. לצערי הרב, לא הספקנו להיפרד".
הופמן ואזן הכירו לפני 20 שנה, "במסיבה אצל חברה. מאז אנחנו יחד — שלושת הילדים שלה, הילדים שלי. המשפחות התחברו", הוא מספר. "מה שהיא הכי אהבה זה את המקצוע שלה, העיתונות. זה זרם לה בדם והכי עניין אותה. היא קראה כל יום מבחר עיתונים מהעולם והתעדכנה כל הזמן. היו לנו 20 שנה יפות מאוד שבשבילי היו אתגר אינטלקטואלי. מאוד נהנינו יחד. הקפדנו לנסוע פעם בשנה לחו"ל, ובפעם האחרונה היינו בפולין. היא התאכזבה מאוד ממה שקורה פה, בישראל, מבחינה פוליטית".
אי־אפשר היה ללכת ברחוב לצד הופמן מבלי שתזכה במחמאות מכל עבר, אומר אזן. "זה קרה פשוט כל הזמן. אנשים שבאים לומר משהו על השידור אתמול ועוד מילה טובה. זיהו אותה מרחוק ובאו להגיד שלום, ותמיד באמפתיה גדולה. היא כל הזמן אמרה לי, 'אני לא מבינה, אני בנאדם עם מבטא כזה, עברית כזו לא הכי־הכי, מראה מסוים מאוד. איך אני מעוררת תגובות כאלה ברחוב?' אבל היא נהנתה מהן מאוד".
ותודה לאורנה בנאי
בדיוק לפני עשור הפכה הופמן לאייקון תרבות של ממש. שנים של עבודה מאומצת ואינטיסיבית בדסק החוץ לא היו יכולים להכין אותה להתעניינות סביבה בעקבות הדמות לה זכתה ב"ארץ נהדרת" — הכתבת כרסיטיאנה הוכמן, שהוצגה כפריקית של אסונות ושטפונות — בגילומה של אורנה בנאי. "אני מקבלת המון תגובות", אמרה אז הופמן בראיון ל"ידיעות אחרונות". "כולם קוראים לי כריסטיאנה, ניגשים אליי, מדברים. יכול להיות שהעבודה שאני עושה ביומיום מקרינה משהו, למרות שאף אחד בארץ לא ממש מתעניין בחדשות חוץ. זה תחום בעיתונות שבישראל לא מעריכים אותו במיוחד. אבל החדשות הן אהבת חיי. אני מרגישה בעלת זכות גדולה לעבוד בתחום הזה בלי שטיקים. אין כמו להיות עיתונאי, אני תמיד חושבת שיש לי מזל שזה המקצוע שנפל עליי".
החיקויים ב"ארץ נהדרת" גוררים בדרך כלל לא מעט עלבונות, אבל הופמן הייתה מרוצה מאוד. "בהתחלה לא הבנתי את כל העניין של הדמות הזו", אמרה. "בסוף הגעתי למסקנה שאני הדמות החיובית היחידה שיש ב'ארץ נהדרת'. הם עושים אותי שם עם המון אהבה ופרגון. המשחק של אורנה בנאי באמת מעולה. אני בטוחה שהיא עשתה עבודה נורא קשה כדי להיכנס לדמות בגיל שלי. כל הכבוד לה".
בנאי המשיכה לחקות את הופמן לאורך השנים במופע היחיד שלה. עכשיו, אחרי מותה, היא החליטה להפסיק. "זהו, הגיע הזמן להוריד את טטיאנה מהבמה לצערי", נאנחת בנאי. "לא הכרתי אותה באופן אישי, אבל מותה העציב אותי מאוד. זה מדהים, קיבלתי כמות הודעות כאילו מישהי מהמשפחה שלי נפטרה, ובאמת התמלאתי צער. היא וג'ודי הן הדמויות היחידות שאני עושה על הבמה עד היום, והחיקוי של טטיאנה היה האהוב עליי ביותר. היה בה משהו מאוד לבבי שנורא אהבתי. היא שידרה חום, והמבטא, עם הקול העולה ויורד, הרכיב משהו קומי במובן הטוב של המילה. באתי עם המון אהבה לחיקוי הזה, ומרגש אותי לשמוע שהיא אהבה אותו".
"עליתי לארץ בטעות"
הופמן — שאז עדיין נשאה את שם המשפחה שטפנקובה — נולדה בפראג בשנת ,1946 לאב עיתונאי ואם שעוסקת בפיננסים. היא בחרה ללמוד בפקולטה לעיתונאות, ובגיל 18 התקבלה לרדיו פראג והגישה תוכנית יחיד סמי־מחתרתית שעסקה בפוליטיקה. בגיל 22 הגיעה לישראל בעיתוי מדהים: בדיוק באותו יום, באביב ,1968 פלשה ברית המועצות לצ'כוסלובקיה. "עליתי לארץ בטעות", סיפרה, "זכיתי אז בפרס על עבודתי בתקשורת, וכמתנה קיבלתי טיול למזרח התיכון ולישראל. לא יכולתי לחזור לצ'כוסלובקיה אחרי פלישת הסובייטים, כי המשטר החדש הבטיח לי שבע שנות מאסר על הפעילות החתרנית שלי נגד המשטר הקומוניסטי. אז נשארתי בארץ."
הופמן מונתה לעורכת חדשות בקול ישראל כבר בגיל 23, ואז פגשה את שלום קיטל, לשעבר מנכ"ל חדשות 2, שלו היא חייבת לא מעט מהקריירה התקשורתית שלו. "תמיד חשבתי שזו זכות גדולה לעבוד איתה", אומר קיטל. "כשהקמנו את חברת החדשות של ערוץ 2, היא הייתה אחת הראשונות שפניתי אליה. ידעתי כמה היא מקצועית וקיבלנו החלטה בסופו של דבר שהיא תהיה גם בקדמת המסך. היו כאלה שהרימו גבה בגלל המבטא, אבל אני ראיתי בזה יתרון לאותנטיות של השידור. היא הפכה לעורכת וכתבת ציורית, כמו שיוחס לה בחיקוי ב'ארץ נהדרת'. היא תרמה המון לחדשות 2. גם 'ארץ נהדרת' התייחסה אליה בהרבה חיבה ובצדק. בסוף, לכישרון אין גיל ומבטא. טטיאנה הייתה מוכשרת, מקצועית והיה לה מה לומר. לא לכל אחד יש מה לומר".
הופמן אכן עברה שש שנים מתסכלות עד שאושר לה לקריין את כתבות החוץ שהיא עורכת, אי שם ב־1999. הקולגות בחדשות 2 סיפרו אז שהיא התקשתה להבין מדוע לא נותנים לה הזדמנות ללוות את כתבותיה בקריינות עצמית, ובחברת החדשות הסבירו לה אז שהמבטא הבולט שלה יצרום לאוזני הצופים. "היא הרגישה שבתום כל העבודה הסיזיפית שהיא משקיעה, מגיעים קריינים אחרים וגוזלים ממנה את דקות התהילה", הסביר חבר לעבודה.
אבל הופמן התעקשה, ניסתה לשפר את המבטא ועבדה עם קלינאי תקשורת. קיטל ראה את המאמצים וקידם אותה. "היה לי חשוב לשבור את מעגל הקסמים ולהוכיח שמדינת ישראל מסוגלת לקלוט אותי", אמרה אז הופמן ל"ידיעות אחרונות". "אני חושבת שהצופים התרגלו עם הזמן. אני מרגישה שהאנשים מאוד התחברו למבטא שלי, ואין בנאדם שלא מזהה אותי לפי הקול. אם אני מתקשרת 144 ואני רוצה מספר טלפון כלשהו, ישר שואלים אותי בבזק: 'את טטיאנה, נכון?' כל קופאית בסופרמרקט מזהה אותי ישר לפי הקול. אין אפס. איך אומרים? 'אני תופעת טבע'".
בחדשות ערוץ 2 מסכימים מכל הלב עם ההכרזה הזאת של הופמן. "אני קורא את ההספדים מלאי האהבה על טטיאנה, וזה מזכיר לי שוב שכשאתה אוהב מישהו ומעריך מישהו, תגיד לו את זה לפני שהוא מת", אומר דני קושמרו. "אמרתי לה את זה, אבל אני מרגיש שאולי לא מספיק. הייתה בה קלאסה, ידע ענק על אירופה ובכלל על כל מה שקורה בעולם, יחד עם שובבות שנשארה כנראה מהנעורים בסיקסטיז. היה בינינו היזון חוזר. היא השלימה לי פרטים מחו"ל, ואני השלמתי לה פרטים מהארץ. הייתה איזו מהפכניות מסוימת שאישה מבוגרת, עם מבטא חזק, מופיעה על המסך. וזה לא קורה לצערי מספיק. הייתה בה גם המון חיוניות. הופתעתי פתאום להיווכח שהיא כמעט בת 70. הרגיש לי שהיא הרבה יותר צעירה".
קצת אמא וקצת ילדה
ערד ניר, עורך חדשות החוץ של חדשות 2, היה אחד מהאנשים היותר קרובים להופמן. "זה בלתי נתפס, מאוד קשה, משום שמבחינתי טטיאנה תמיד הייתה שם", הוא אומר. "תמיד התייעצתי איתה לפני כתבות. לפני שהלכתי לקבלת פנים בשגרירות כלשהי, שאלתי אותה מה ללבוש ואיזו מתנה להביא, והיא תמיד ידעה לענות. מעבר לזה שהיא הייתה קולגה וחברה טובה, היא הייתה קצת אמא וקצת ילדה. כשרצתה עזרה, ידעה להתיילד בקולה. היא הייתה סופר סקרנית ואמביציונית. טטיאנה מתה צעירה מאוד מבחינתי, אבל עדיין הייתה הסיניוריטי בדסק. תמיד היה בה את הילדותיות ואת הרצון לעוד משהו, נטייה להרגיש שאולי היא קצת מקופחת ולהתעקש על מה שמגיע לה. היא הייתה בנאדם מדהים והיו לה חיים מאוד קלים".
הופמן הותירה שלוש הילדים — גיא, טליה ודני. "היא תמיד הייתה שם כאמא עבור הילדים ואף פעם לא איבדה את האופטימיות ולא ויתרה לעצמה", מספר ניר. "היא הייתה כל כך גאה בילדים שלה, בגיא הגדול, שהוא פרופסור ואקדמאי ומומחה לרובוטיקה, בטליה שהיא אמנית והתקבלה לתוכנית אקדמית לחקר האמנות בהולנד, וגם בדני, שלמרות מחלת כליות שסבל ממנה הצליח להיות עצמאי, לעמוד על הרגליים וללכת לעבודה. בשנים האחרונות נראה היה שהיא מגיעה למנוחה ולנחלה".
בחדשות 2 מספרים שהופמן הייתה מלאת חוש הומור. "פעם, בכתבה על האתר 'אשלי מדיסון', דיווחה על זה שגנבו פרטים של המשתמשים", אומר המגיש אורן וייגנפלד. "אמרתי לה: 'לך בטח אין מה לדאוג'. אז טטיאנה ענתה: 'לא, אני בטינדר'. היא הייתה פצצת אנרגיה שכל הזמן הייתה עסוקה בעבודה, רצה, עושה וחוקרת. היא תמיד עבדה בקפדנות על כל אייטם, מהקטן ועד הגדול. היה חשוב לה להפגין את הידע שלה, שיראו שהיא לא סתם מדברת באוויר על משהו שאין לה מושג. היא הייתה מאושרת מכל רגע במערכת, ולא לקחה כמובן מאליו את העבודה. טטיאנה ידעה גם לחיות. סיגריה ביום, כוס יין בערב, בלנד מיוחד של קפה. לאחרונה גיליתי שהיא גם הייתה גולשת סקי מקצועית. אפשר היה לדבר איתה על הכל. אישה מיוחדת ונדירה".
"היא הדריכה בסבלנות ובאהבה את כל הדורות בדסק, גם אותי", כתבה אתמול יונית לוי. "היא בלעה שלושה ספרים בשבוע ואי־אפשר היה לעמוד בקצב שלה. קשה לי לדמיין איך אגיע למערכת בנווה אילן בלי שנדבר ארוכות על כמה את גאה בילדים שלך. על מי חתיך יותר, ג'סטין טרודו או מיק ג'אגר, ועל העיבוד הקולנועי של 'לבד בברלין'. בין השיחות הרבות שלנו לא הספקתי להגיד לך תודה על הכל, שאני מעריצה אותך ואוהבת אותך".
ערד ניר כבר מתגעגע. "זה קלישאתי מאוד, אבל עכשיו, כשאכנס לדסק, השולחן שלה יהיה ריק, וזה בלתי נתפס. אני לא מעכל את זה שהיא לא איתנו".
