השבעה הדמיונית / כל השבוע זרמו לשבעה של לאונרד כהן שמונה זמרים, ואלו הם: מיק ג'אגר המוחצן, פול סיימון היהודי הביישן, בוב דילן (זה שגנב לו את פרס נובל), בילי ג'ואל השותה עם סינטרה האלמותי, ברברה סטרייסנד שתיבדל לחיים ארוכים (שנישקה אותי פעם בלחי), דיוויד בואי הנפלא וזמרת הג'אז בילי הולידיי (כי גם המתים עשו לו כבוד). רק סטינג לא בא כי הוא הופיע במועדון באטקלן בפריז שבו נרצחו 89 איש לפני שנה בפיגוע טרור. וגם ליאון ראסל הנשכח שמת.
האזינו לטור של שלמה ארצי
איך לשמר יצירה / אהיה כן איתכם, אני חי יצירה מהבוקר עד הערב. זה חשוב לי כמו אוכל, כמו המשפחה, כמו הירח וכמו החלומות. ואפילו לפני שבוע, כשהתחלתי לעבוד על אלבום חדש (למרות שאני יודע שאת השירים הכי טובים כותב אדם בנעוריו), אמרתי למפיק אייל מזיג ככה:
"אבל תגיד לי תמיד את האמת על הכל. טוב?"
"למה אתה אומר את זה?" שאל אייל.
"כי לא כולם אומרים לי אותה", עניתי.
רוצים אמת מקיר תזעק? רבין לא חלה פתאום באיזו שפעת ומת ממנה. הוא נרצח בכיכר לפני 21 שנה אחרי חודשי הסתה נגדו. ואמת שנייה: זה באמת קרה.
אמרתי לכם / הסתכלו מה שאוכל, ירח, השיזוף של טראמפ והמוות עושים לנו בזמן האחרון. ממנות האינסטגרם המפונפנות ב"מאסטר שף", ועד לירח שלעניות דעתי הירחית לא רק שלא היה גדול יותר השבוע, אלא אפילו קצת קטן מהרגיל.
וכמובן משם לטראמפיאדה, חָזוּק שאמריקה דחפה לנו בבחירות. ועליהן מה יש להוסיף כבר? הן היו הסיוט הכי כיפי שלנו בחודשים האחרונים. הן העסיקו אותנו עד שלמזלנו באו דברים טריוויאליים כמו: "תעביר מהמחסן את הסדין החשמלי, כי תכף נהיה קר בלילות", או "תחליף מנורה בשירותים". דיבורים שביטלו סופית כל דיבור אחר, כולל על השיר "המכתב" של ביבי להו־אילנה.
ואז בא המוות, המכובד מכולם והכי מפחיד. וכשהתעוררתי לפני שבוע בדיוק מוכה שינה בשש בבוקר וקלטתי שלאונרד כהן מת, חטפתי זץ של אבלות ונזכרתי שגם בטור שלי באותו יום כתבתי עליו, אבל הוא היה עדיין חי.
"תגיד, ידעת שהוא ימות?" שאלו אותי כל השבוע, כאילו אני סייקי. אז ידעתי. כן. כי כולם מתים. אבל לא ידעתי מתי. אין לי קשרים כאלה. אבל זוכרים שאמרתי לכם כל הזמן שטראמפ יזכה? זה כיף להיות צודק, רק שזה שווה בערך כמו ההיפוכונדר שביקש שיכתבו על הקבר שלו "אמרתי לכם".
שיר שלו / עצוב על טטיאנה הופמן ז"ל, שמתה השבוע במפתיע, כי היא הייתה הכתבת האצילה עם המבטא הכי חינני בחדשות 2. וכמה שעצוב על לאונרד כהן שלנו, אני לא רוצה לדבר עליו יותר. לא על הרכילויות אם הוא התאבד או אם היה מת כבר כמה ימים לפני שהידיעה פורסמה. פשוט נגמרו לי המילים. אז הנה שיר שלו וזהו. כי הרי הוא דיבר הכי טוב בשם עצמו:
"אהבנו כל הבוקר / התנשקנו חם וטוב./ שערותייך על הכר / כמו סערת חלום זהוב./
אני יודע שרבים כבר אהבו, זה לא חדש/ ביער או בעיר חייכו אותו חיוך ממש.
אבל עכשיו אנחנו שניים, ובינינו התהום, כמה עצוב בעינייך, וככה לא אומרים שלום".
(התרגום הנהדר של קובי מידן)
גבר בהיריון / לפני זמן מה פגשתי גבר נורמטיבי שמדבר רק על הילדות העשוקה שלו ועל איך לדעתו דפקו דווקא את האשכנזים. אבל הפעם הוא סטה ממנהגו והתוודה בפניי במפתיע שחלם בלילה שהוא נכנס להיריון, ועוד בגיל 50 הלא־הגיוני.
"וכמה זה נמשך ההיריון הגברי שלך בחלום?" הסתקרנתי לדעת.
"14 חודשים קשים", השיב.
"ומה היה אחר כך?"
"כשהגיע הזמן ללדת עצרתי מונית, כי הייתי לבד בעולם", כך סיפר, "ואמרתי לנהג: 'קח אותי לבית חולים ליולדים'. אחר כך נכנסתי לחדר היולדים ואמרתי לרופאים: 'יאללה תולידו אותי, כי בא לי להיוולד מחדש'".
"משפט יפה", אמרתי לו, "נו. ומה היה הלאה?"
"זה היה מטורף, הלידה. כי כל מה שראיתי ושמעתי מנשים יולדות עבר עליי, כלומר הכאבים, האפידורל, הדחיפה והצעקה האחרונה", סיפר.
"נו, ומה היה בסוף?" לחצתי.
"בסוף התעוררתי נסער ומיוזע", סיפר בהתרגשות. "הבטתי לכיוון נקודה בחושך בחדר וראיתי את אשתי שוטפת ידיים, מחייכת ואומרת לי: 'אמרתי לך, יא טמבל, שזה לא פשוט. רק חבל שטראמפ לא נהיה קצת אישה'".
מה משפיע על העולם / לפני שבוע, כשהוכח שוב שהתקשורת לא ממש משפיעה על הלך הרוח של הרחוב בבחירות (כי העולם ניזון משאריות דיבור זול), הירהרתי לעצמי אם שירים כן משפיעים. ותשובתי היא שאולי על התדרים הרגשיים שלנו, אבל כנראה לא יותר מזה.
אבל הנה קרה לי דבר מפתיע. מישהי תפסה אותי באיזה אירוע וסיפרה לי שבעלה משתמש במילים משירים שלי כדי להגיד לה דברי אהבה.
"למה הוא עושה את זה?" שאלתי ונבוכותי.
"כי הוא גבר סגור וקשה לו להמציא אותן לבד", צחקה.
"אז בעצם זה כאילו אני אומר לך אותן בהפוך על הפוך", צחקתי, נבוך עוד יותר.
ליל האירוע / גרושתי סימסה לי לפני כמה ימים והזכירה לי שהשבוע לפני כך וכך שנים התחתנו. זה נקרא אפקט הזיכרונות. כי ישר עלו לי תמונות כמו איך הגעתי לליל האירוע היישר מהבריכה עם עיניים אדומות מהכלור, ואיך אחרי השבועה, הכוס והטבעת, שבנו לדירתנו הקטנה כמו שני צעירים בני 21, שהתחתנו מאוהבים בלי לדעת מהחיים שלהם.
המון דברים מילאו את חיינו אחר כך. מילדים נהדרים שעשינו יחד ועד רגעי אושר, וגם רגעים אחרים פחות מאושרים. האמת שאין על מה להתלונן. משכנו את הנישואים כמו כרטיס אשראי עד שפג תוקפו וזה נגמר. ומתי זוג נשוי אומר שלום? כשהם מבינים שהם יכולים לחיות ולמות אחד בלעדי השני (לידיעת המעוניינים להתגרש).
שיחת ועידה / הפרק של זמרותו של לאונרד כהן והשפעתו על חיינו תם. וזה הדבר הכי עצוב במערכת היחסים הישראלית הצפופה והסחבקית שניהלנו איתו. העובדה שכבר לא נוכל לקפוץ לראות אותו בהופעה כשמשעמם לנו (איפה לאונרד מופיע השבוע? שאלה ששמעתי מיליון פעם).
אבל היום (בערך בסוף השבעה) עברה בי מחשבה שאולי ככה לא אומרים שלום. כלומר שלאונרד המחושב היה יכול לנסות להיפרד מאיתנו נניח בשיחת ועידה שכוללת את אלוהים, סוזן, מריאן ואנג'ליקה, הפחות מפורסמת מהשתיים הראשונות בשיריו.
אני זוכר שהיה לו שיר אחד שקרא לו "המנון", והוא כתב שם: "קום צלצל במה שעוד אפשר. נתת את כולך וזה נגמר". יפה לסיום חיים, לא?
אבל זה לא הספיק לי. אז הלכתי אל מאיר אריאל, הלאונרד כהן שלנו, וחיפשתי ומצאתי הספד שכתב פעם ושמתאים לנסיבות: "איש צדיק ותמים, איש ישר. לא זמם, לא חרש ולא קשר. את חייו העביר עד מותו, בשקידה על קווים לדמותו".
