דאלאס או: ד"ש מג'יי־אר יואינג
דאלאס היא עיר מוזרה ולוקח כמה דקות להבין זאת. יותר מ־26 מיליון איש חיים בטקסס, כ־1.3 מיליון מתוכם גרים בדאלאס עצמה, אבל המרכז השוקק ביותר בעיר נראה כמו דאון־טאון פתח־תקווה. כל כך שקט שם ברחובות שאמורים לסאון (יש מילה כזו?), שבשלב מסוים שאלתי את אפרת אם יש מצב שקנדי בכלל לא נרצח בדאלאס, אלא פשוט התאבד מהשיעמום. אחרת, איזו סיבה בכלל הייתה לו להגיע לשם?
אז הגענו לרחוב אלם, המקום שבו קנדי נרצח. עמדתי בנקודה המדויקת שממנה השקיף הרוצח לעבר המכונית הנשיאותית הפתוחה כשהיא התקרבה, מול החלון שממנו בוצע הירי, בקומה השישית של מחסן הספרים. הוא כנראה היה בן זונה קר רוח, לי הארווי אוסוולד הזה, כי לפי איך שזה נראה משם, הוא היה יכול לירות בכבוד הנשיא הרבה לפני שבאמת לחץ על ההדק, והמתין משום מה עד לרגע האחרון.
כמה ימים מאוחר יותר, כשכבר הייתי בוגאס, נזכרתי שוב בחלון הזה בקומה השישית. זה היה כשחלפתי בסמוך להפגנה זועמת נגד טראמפ. קומץ צעירים צעקו ליד המלון המפואר והקיטשי שקרוי על שמו שעליו ללכת הביתה. מה בעצם התוקף של הזעקה הזו, ימים ספורים לאחר בחירות? מה המשמעות של ההפגנות הללו, זמן קצר כל כך לאחר שהעם אמר את דברו? והאם האלימות הכבושה שיש בהפגנות הללו, חוסר היכולת לקבל את הדין, יובילו אדם נוסף לנסות לעשות מעשה קנדי?
בחורה צעירה עם כובע של דונלד טראמפ רואה אותי מביט על המפגינים ושואלת מאיפה אני.
"מישראל", אני משיב.
"אל תתרגש מהחבר'ה שם שצועקים", היא מסכמת עבור הנייטיב מהמזרח התיכון, "הם סתם מפונקים".
אבל רגע, בואו נעשה סדר. יצאתי לארה"ב לסיבוב הופעות סטנד־אפ, בדיוק בימים הקריטיים של הבחירות שם. לדאלאס — המקום הראשון שבו הופעתי — הגענו כמה ימים לפני שהקלפיות נפתחו. שלטי בחירות מסודרים בקפידה חיכו לנו בצד הדרך של המעוז הרפובליקני הזה, מעל מרביתם התנוסס שמו של טראמפ, אבל לא רק. היו שם גם כל מיני כרזות בנוגע להחלטות פנימיות שהאמריקאים מצביעים עליהן ביום הבחירות, בהן גם היתר למכירת מריחואנה, דבר שיעזור מאוד לאמריקאים לצלוח את ארבע השנים הקרובות.
במסעדה הכשרה הגישו לי סטייק בצורת מפת ארץ ישראל. היה טעים, אם כי קצת לא נעים לחלק את ירושלים ולנגוס בה. בין לעיסת הגליל לבליסת הנגב שאלתי את היהודים שהגיעו למסעדה במי הם תומכים. כ־45 אלף יהודים גרים בדאלאס, ואם לשפוט לפי המדגם שלי, עמדתם הייתה כמעט חד־משמעית: טראמפ. באותו זמן הסקרים עוד היו לטובת הילרי ולא חשבתי שזה אומר דבר מה. אדרבה: שמתי לב שכמעט אף אחד מתומכי טראמפ לא רואה בו אדם מעורר השראה, אדם בעל חזון או סתם מישהו שמוכן לנשיאות. הם פשוט מתעבים את הילרי קלינטון, ברמות שאנחנו בישראל כנראה לא ממש הבנו, והם גם מאמינים באמת שהממשל הדמוקרטי התעמר בישראל בשנותיו בשלטון.
באופן כללי, ההגינות מחייבת לציין זאת, בטקסס יש טיפוסים שמחבבים אותנו וגם אוהבים מאוד את נתניהו. הם באמת חושבים שהוא מהמנהיגים החשובים בעולם. כך שאם אילנה דיין בכל זאת תחליט להרים את התחקיר שהתבקשה על ידי נתניהו לעשות, היא יכולה להתחיל מטקסס.
כמה משעממת דאלאס? ביום האחרון שלנו שם, בבוקר שלאחר ההופעה, נסענו לראות את המקום שבו צולמה הסדרה המיתולוגית שנשאה את שם העיר. מתברר שאיזה מיליארדר קנה את הסט כדי לשמר אותו כפי שהוא. יש לי רק דבר אחד לומר בעקבות הסיור שם: מזל שהמיליארדר הזה איננו מעריץ של "סברי מרנן".
סן־פרנסיסקו
או: צ'אפחה בעורף של צוקרברג
לא הרבה יודעים זאת, אבל אריק איינשטיין כתב כאן בסן־פרנסיסקו שיר מאוד מפורסם שלו. הוא ישב על המים היפים בנמל והביט בהם, והמילים פשוט יצאו: "אדון שוקו הולך לבקר חבר שלו, אדון שוקו אחר". את "יושב בסן־פרנסיסקו על המים" הוא כתב בכלל ברחוב פרישמן בתל־אביב. איינשטיין ישב בסביח ופתאום זה בא לו. לא משנה. אני נמצא כעת בפיר 39 ומביט במה שאני חושב שהם כלבי ים. אפרת מתקנת אותי ומסבירה שאלה אריות ים. "את מבינה", אני אומר לה, "לא סתם אני טועה. זו שרלטנות. החיה המוזרה הזו, שנראית כמו לטאה שיכורה וגדולה שנפלטה לכיוון החוף ומשמיעה קולות של סקאדים, לא דומה לכלב ובטח לא לאריה, אז מה הפלא שכולם מתבלבלים? למה שלא פשוט ימציאו לה שם משלה?" אגב, זה נכון גם לגבי סוסוני הים: מה כל כך סוסי בהם? יש להם אוכף בכלל? באיזה קטע לקחתם בעלי חיים שנמצאים במים והדבקתם להם סתם שמות של חיות? מה זה הבית זונות הזה?
אבל שוב, גם זה לא משנה. מה שכן משנה זה שמצאנו רק מסעדה כשרה אחת ליד המלון, וביום השלישי שלנו שם המלצר כבר קלט שאנחנו קהל שבוי. בואו נגיד שבכלא באלקטרז השירות היה אדיב יותר. לכלא עצמו, אגב, לא נסענו. הרבה תיירים נוסעים לשם כשהם מגיעים לעיר, אבל כדי לראות מקום שאנשים היו תקועים בו בלי לצאת, אני לא צריך לנסוע עד לסן־פרנסיסקו. מספיקים לי הפקקים באיילון.
זה כבר היה עמוק בתוך שבוע הבחירות, אלא שבסן־פרנסיסקו כמעט שלא הרגשנו אותן. ברחובותיה של העיר — שכולם עולים ויורדים, ובמקרה של רחוב לומברד גם מסתובבים כמו מבוך — בקושי הייתה פוליטיקה באוויר. הסיבה היא שסן־פרנסיסקו היא דמוקרטית, ולא התחולל בה מאבק אמיתי, אז המועמדים לא משקיעים בה.
שיטת בחירות משונה, אני חייב לומר, יש באמריקה. במקום אחד נאבקים על כל קול, ובאחר שממה. באחד הבקרים הסתובבנו בלב העיר וראינו אישה מבוגרת, לדעתי היספנית, אוחזת שלט של טראמפ ומישהו בא וקורע לה אותו. זה היה משונה. האם אין זו זכותה לתמוך באיש הזה? זה משהו שקורה לפעמים עם אנשים ליברלים: הם פתוחים להרבה דעות וקבוצות באוכלוסייה, אבל יש להם אפס סבלנות לשמרנים. אולי בגלל זה היה כה חשוב לשמרנים להחליף אותם כעת, ולהכות בהם דווקא איתו, עם האדם הזה שגם בעיניהם הוא חזיר שוביניסט וחסר יכולות ראויות.
ביום המופע הגענו לפאלו־אלטו, מרכז הסיליקון העולמי. עשרות אלפי ישראלים עובדים שם במקומות כמו גוגל ופייסבוק ובאינספור סטארט־אפים שונים. בחור ישראלי שעובד בפייסבוק עשה לנו סיבוב במקום. הוא סיפר לנו שצוקרברג לא יושב במשרד משלו, אלא באוׁפּן־ספייס פתוח עם כולם. ניגשתי אליו מאחור ונתתי לו קטנה על העורף. "כל הכבוד, אחי", אמרתי. כשהוא הסתובב הבנתי שזה לא הוא. אפילו לא דומה, למען האמת. זה היה בחור שנראה יותר כמו עופר טלקר.
"אתה צריך משהו?" הוא שאל.
"ובכן", גימגמתי, "אתה יודע מתי צוקי מגיע היום?"
סיאטל
או: אפוקליפסה אחר כך
יום הבחירות הגיע ואני בסיאטל. מעולם לא הייתי כאן, והדבר היחיד שאני יודע על המקום הזה הוא שלטום הנקס היו פה נדודי שינה ועשו על זה סרט. טוב שלא היו לו טחורים.
בבוקר אני שותה קפה בסטארבקס הראשון שהוקם אי פעם ותוהה איך החרא המגעיל הזה הפך לאימפריה. מה יש להם, לאמריקאים? המצאתם את הכלכלה החופשית, אז את הקפה שלכם לא יכולתם לעשות בטעם קצת יותר טוב משל טחינה גולמית?
ערב. אני מאחורי הקלעים לקראת ההופעה, מסתכל בשידור החי של ynet ומבין שאמריקה בוחרת לנשיאות את הגרסה הג'ינג'ית שלה לאורן חזן. מדינה אחר מדינה נופלות לידיו של טראמפ. הקהל מגיע ואנשים קצת נסערים. נדמה לי שכמה מהם מבררים על הדרך הקצרה ביותר לשחות לקנדה. רוב הקהילה דוברת העברית פה מורכבת מאנשי היי־טק שעובדים במייקרוסופט, אמזון וחברות מהסוג הזה. הם חוששים מטראמפ, ומסבירים לי שאמריקה מפולגת לשני חלקים קוטביים. מי יודע למה טראמפ מסוגל, הם אומרים לי. אולי כשהוא אומר שיחזיר את אמריקה לגדולתה, הוא מתכוון להחזיר את העבדות?
ב־ynet מדווחים שהפזו, המטבע המקסיקני, צונח. עוד מעט יהיה אפשר לנגב איתו. יש אווירה של סוף העולם. אני עומד על הבמה ותוהה, אם מחר מתחילה האפוקליפסה, האם טראמפ יפתח בקרוב במלחמות נגד מדינות שלא קיימות בכלל? האם הוא יקום בשלוש לפנות בוקר ויפתח בקרב ציוצים עם סין, שיתפתח למלחמה גרעינית כוללת? האם חיים סבן ירכוש מחדש את הפאוור ריינג'רס כדי להגן על עצמו?
אבל אולי אני טועה. אולי כולנו טועים. אולי טראמפ הוא אדם פגום, אבל לא אדם רע, ואולי דווקא האיש הזה, שמגיע כל כך לא מוכן לתפקיד — יעשה את הדברים נכון, ככה בטעות, כמו שקורה לפעמים בסרטים של האחים כהן. הרי היה לנו נשיא כמו אובמה, מופת פרזנטטיבי, שבמשמרת שלו קרסו פה במזרח התיכון מדינות מבלי שהוא התערב. אולי אצל טראמפ זה יהיה אחרת.
ואולי לא.
לאחר ההופעה אני חוזר למלון ורואה שזה רשמי: טראמפ הוא הנשיא ה־45 של ארה"ב. בזמן מערכת הבחירות שאלו את טראמפ אם יקבל את התוצאות במידה שיפסיד, אבל כעת הוא ניצח ודווקא הילרי עוד לא הודתה בכך, עוד לא באה לנאום בפני תומכיה. אנחנו מנסים לישון ולא מצליחים.
אכן, נדודי שינה בסיאטל.
לאס־וגאס
או: סליחה, מה עושים עם הז'יטונים?
לאס־וגאס. יש פה ארבעה אנשים שמחופשים לשחקנים מהסרט "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס". הם משכירים את עצמם למי שרוצה לבלות איתם, ובכן, בוגאס. זה מטורלל כמו שזה נשמע, אבל הכל מטורלל כאן. גם העובדה שאני מופיע בונִישיאֶן, האולם שבו, ערב לפני, הופיעה דיאנה רוס.
בלילה הסתובבנו בקזינו. חמש דקות ליד שולחן הימורים הספיקו כדי שיבוא אחראי מיוחד לגעור בי ולרמוז לי שכדאי לצמצם נוכחות. מתרבר שהפרעות הקשב שלי גדולות על החוקים שם: לא הבנתי איפה לשים את הז'יטונים, הזזתי כמה מהם כשכבר היה אסור, ובאופן כללי גרמתי לכולם לאי־נחת.
יצאנו החוצה והסתובבנו בסטריפ. לי כל המתחם נראה כאילו חבורת אנשים במַנְיָה ישבה יחד והעלתה רעיונות מפגרים למלונות: "בואו נעשה מלון ממש גדול ומכוער שנראה כמו צרפת! כן!! ובואו נעשה גם מלון שנראה כמו ונציה ואנשים ישוטו בנהר המלאכותי שעובר בו! וואו, זה גאוני!" אבל לא, חברים, זה לא גאוני. לא רוצה לבאס, אבל כשתצאו מהשפעת הדבר שלקחתם תגלו שהקמתם מלונות דוחים ומוגזמים לגמרי באמצע המדבר, ובתוכם יושבים אנשים בודדים ליד מכונות וזורקים לפח את חסכונותיהם. מצטער על הדאונר, אבל וגאס כל כך מופרכת וסרת טעם, שפתאום התגעגעתי לאיזו רחצה הגונה בסחנה. מצד שני, הצלחתי להבין איך אומה, שוגאס היא מהמקומות שהיא מתגאה בהם, בחרה בטראמפ.
במלון של טראמפ, אגב, המקום שבו בילינו את הלילה, אין אווירה נשיאותית. את הכובעים שלו, העשויים באיכות ירודה ובהם מובטח כי הוא יחזיר את אמריקה להיות גדולה, מוכרים ב־30 דולר. נשיא או לא נשיא, הבן אדם נשאר מאכער.
לוס־אנג'לס
או: ויש, כמובן, לקח ישראלי
בדרך לאל־איי, להופעה האחרונה שלי באמריקה, אני מבין שנשבר לכולם סופית מכל הפרשנים שמסבירים רטרואקטיבית מה קרה כאן; אבל עוד יותר נמאס מאלה בישראל שמיד משווים הכל למערכת הפוליטית שלנו ומסיקים מסקנות מהתחת, כאילו תפקיד אמריקה בעולם הוא להיות משל לנעשה במחוזותינו, וכאילו כל שמוטל עלינו הוא להבין את הנמשל. והרי בסופו של דבר, מי שרוצה לטעון שארה"ב בחרה חזיר שוביניסט לנשיא יש לו על מה להישען; ומי שרוצה לטעון שארה"ב בחרה בחזיר השוביניסט הזה כמחאה לגיטימית על עוולות שהובילו הדמוקרטים — גם לו יש על מה להישען, וכל זה בעיניי לא באמת משנה. מה שמשנה הוא מה עושים מכאן. כי ארה"ב הגיעה לרמת סכסוך פוליטי כה עמוקה, ואנחנו צריכים לברר אם אנחנו מסוגלים ורוצים מספיק לעשות זאת אחרת. אם אנחנו מסוגלים לקיים כאן דיונים ענייניים ומכבדים יותר מאלו שהביאו את טראמפ על אמריקה. וזה מחייב את הימין כשם שזה מחייב את השמאל, וזה מחייב את כל מי שיש לו השפעה כלשהי על השיח הציבורי, לא לפחד להשמיע ביקורת, אבל גם לא להתנשא על קולות אותנטיים של מחאה, ולדעת לקבל את דעת האחר.
עשר בערב, יום שני, ההופעה האחרונה שלי כאן הסתיימה. יותר מ־600 ישראלים הגיעו, והיה מרגש וכיף גדול. רגע לפני שחוזרים הביתה, אני מספיק לבקר את בובי, אח של סבתי המנוחה, דוד של אבי ז"ל, שבעוד שישה חודשים יהיה בן 100!
בובי סיפר לי איך ירו על ספינת המעפילים שלו, איך חמק עם אביו מצ'כיה ארבע שעות לפני שהיטלר הגיע אליה, איך התחתן בתל־אביב לפני 75 שנה, כמה התרגש ביום הכרזת המדינה ואיך ביקש מכל אחד מילדיו שיביא לעולם חמישה ילדים, כמספר בני משפחתו שהנאצים טבחו בשואה באכזריות. בכניסה לבית, על סידור התפילה שלו, יש רשימה של כל נכדיו וניניו. עברתי עליה. הם עמדו במשימה של בובי.
בובי צלול מחשבה, מלא הומור, מתגורר אצל בתו שמטפלת בו כאן באל־איי, אבל ליבו בירושלים. הוא ככל הנראה אחד היהודים המבוגרים ביותר בעולם, אבל בשונה ממני, עדיין לא הקריח.
הייתי מאחל לך עד 120, בובי, אבל למה להגביל כל כך? אז שתהיה לי בריא, דוד יקר, ושאלוהים ישמור על כולנו. שבת שלום.
