בבית האבלים בחיפה מתקשים השבוע לדבר. טרם נמצאו מילים לזעזוע. ארבע שנים נלחם ק' על אבהותו, עד שנכנע ושם קץ לחייו בסוף השבוע שעבר. הוא נחשב לתלמיד המבריק של השכבה בישיבה התיכונית שבה למד. כמצופה הפך למדען מבטיח באחד ממכוני המחקר החשובים בארץ. חתני פרס נובל ששמעו את הרצאתו, התפעלו מהדוקטורנט המוכשר. ק' היה איש משפחה עדין, אב משקיען. עד שהתפרקה החבילה הזוגית צעד במסלול מבטיח. תהליך גירושים בקונפליקט גבוה, הסיט את הכוכב ממסלולו עד שהלך ונבלע בחור שחור. רק משפט אחד מוכנים לומר בבית האבלים: הגירושים רצחו אותו.
הוא לא היחיד. הפרמדיק חנן דדון היה דובר מד"א של מרחב נגב. איש צנוע. מדויק. שקט. מרעיף אהבה. אדם שעסק כל חייו בהצלת חיים ובטיפול באחרים. לצד עבודתו האינטנסיבית היה גם הורה במשרה מלאה. הוא טיפל בשלושת ילדיו, בישל, רחץ, האכיל, לימד וטייל. את ביתו ועבודתו השאיר מאחור רק כאשר הוזעק תכופות לשירות מילואים כפרמדיק ביחידת 669. חנן אמור היה להתחיל לימודים בבית החולים סורוקה במסלול חדש וייחודי שרק בודדים הצליחו להתקבל אליו. אבל תהליך גירושים סוער הוביל אותו לייאוש. ההחלטה על ההתאבדות לא התקבלה ברגע אחד. אחרי מותו התברר כי שבועיים קודם לכן ניסח צוואה מפורטת שבה הבהיר כי בכוונתו לשים קץ לחייו. עבור אוהביו הייתה זו הפתעה מוחלטת. הם ראו את מצוקתו, ואת ירידתו הדרסטית במשקל, אבל לא העלו על דעתם כי חנן, סמל היציבות הנפשית, יפגע בעצמו.
חנן נמצא ללא רוח חיים על ידי חבריו ההמומים ממד"א בגן השעשועים הסמוך לביתו. למרות החודשים שחלפו משפחתו מתקשה עדיין לדבר. היא החליטה לתת למילותיו האחרונות לדבר בעד עצמן: "שלום לכולם", כתב חנן במכתב שנמצא בכיסו. "היום הבנתי כי אין ערך לחיים. החיים שלי לא שווים כלום. לא משנה מה אני שווה, הגירושין יביאו אותי לפת לחם (...) איך אשאר עם חובות ואשלם מזונות של 14 אלף שקל בחודש? איך אעבוד בשתי עבודות ולא אוכל להסתכל על הילדים שלי בעיניים? אני אמור להתחיל בדרך חדשה בחיים ולהתחיל ב־15 לחודש תהליך הכשרה לעוזר רופא. מה הטעם בלעבוד ולעשות משהו עם עצמי אם בסופו של דבר לא יהיה לי לחם ומרגרינה ואגור אצל אבא שלי? 12 שנות נישואין מסתכמות בזה שהחוק המעוות שלנו במדינה נותן לנשים כוח מוגזם. מוגזם מדי. (...) איפה הצדק? מבקש שמכתב זה יעבור לחבר כנסת כלשהו שירים את הכפפה. הגברים אינם זבל במדינה וצריך להיות צדק".
כאן פנה חנן אל כל אחד מילדיו במילים אישיות. הוא הסביר שלא הייתה לו ברירה לאחר שנדחק לפינה, ביקש את סליחתם והבטיח שישמור עליהם מלמעלה. חנן פנה גם לאחיו, אחותו ואביו, הודה להם על התמיכה וביקש גם מהם סליחה. "שלום לכולם, וסליחה אם אני פוגע או פגעתי בכם במהלך החיים הקצרים האלו. ביום ההולדת שלי תפריחו בלון לשמיים. יום העצמאות מחר ואני יוצא לדרך חדשה עצמאית, חופשי מכל דבר, שלכם, חנן". בדף האחרון כתב את הפסוק המלא של שמע ישראל, והוסיף כמה מילים על המקום שבו בחר לסיים את חייו: "בחרתי במקום הזה, כדי להיזכר איפה הייתי הכי מאושר עם הילדים שלי".
יותר מסוכן מהכביש
השבת ב־19 בנובמבר יציינו בכ־70 מדינות ברחבי העולם, מארצות־הברית, דרך שוודיה ועד פקיסטן את יום הגבר הבינלאומי. בישראל מארגנות את יום הגבר דווקא נשים. רונית סמדר־דרור ודנית רז הן שתי עובדות סוציאליות ותיקות, שמעזות לגעת בכאב הגברי. עמותת "לצדכם" שהקימו לפני כשנתיים, ומנהלות מאז בהתנדבות, מסייעת לגברים נפגעי תקיפה מינית ואלימות פיזית ולאבות בהליך גירושים בקונפליקט גבוה. קמפיין שיזמה העמותה מציין את יום הגבר השנה תחת הכותרת: די להתאבדויות גברים.
"לגברים האלה למעשה אין מענה ממשי. אין שום גורם שמלווה גברים גרושים ומוכים. החוסר הוא אדיר לעומת התמיכה שנשים מקבלות, וטוב שהן מקבלות", אומרת סמדר־דרור. "אנחנו לא מצליחות לתת מענה למאות הגברים שפונים אלינו. אין לנו גם תקציב לטפל בחינם, כך ש'לצדכם' מציעה טיפול בעלות נמוכה יחסית אצל מטפלים פרילנסרים של העמותה. בינתיים לא הצלחנו לגייס תמיכה מהרשויות. זה לא פוליטיקלי קורקט לתמוך בגברים. אם הייתי מקימה מעון לנשים מוכות, היו שופכים עליי כסף. יש מאות עמותות שתומכות בנשים ומקבלות תקציב מהמדינה, וטוב שכך. אבל אין תמיכה של המדינה בגברים. בסופו של דבר גבר מרוסק ומיואש שלא מתפקד, או גבר שהתאבד, עולה למדינה הרבה יותר. אין לי ספק שהמציאות הזו תשתנה. המדינה מתחילה להבין שחייבים לעשות פה שינוי. אבל בינתיים אנחנו עוד פורצות את הדרך".
הסטטיסטיקה בישראל מבהירה כי חבל התלייה מסוכן יותר ממכונית עם נהג שיכור. בכל שנה מתאבדים בישראל בין 400 ל־500 איש. על הכביש לעומת זאת נהרגים בין 300 ל־400 איש. גברים מתאבדים פי ארבעה מנשים, כך פירסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מבין הגברים המתאבדים, קבוצת הסיכון הגדולה ביותר היא האבות המתגרשים. בשנת 2012 ארתור לנק, מנהל המחלקה למשפט בינלאומי במשרד החוץ, דיווח לאו"ם כי בכל שנה מתאבדים כ־150 גברים גרושים בישראל. "גברים גרושים מתאבדים פי שבעה מגברים נשואים. אין ספק שגברים גרושים או בהליך גירושים, הם קבוצת סיכון גבוה להתאבדות", אומרת עו"ד שושי הרץ, מנהלת היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות, שהוקמה בהחלטת ממשלה לפני כשנתיים. "משרד הבריאות חקר את התופעה. הנתונים הכמותיים הרשמיים שיש לנו הם על שנת 2013, שבה התאבדו 53 גברים גרושים. הנתונים הללו לא כוללים גברים פרודים, מפני שהם רשומים כנשואים, גם אם התאבדו תוך כדי הליך הגירושים. גם גבר שהתאבד בהליך פרידה מזוגיות של ידועים בציבור, ייכנס לסטטיסטיקה כרווק. כך שבפועל מדובר בהרבה יותר. בעקבות הנתונים המדאיגים, התחלנו ביחידה תהליך התערבות, והזמנו נציגי ארגוני אבות לשיח סביב שולחן עגול. אנחנו בתהליך פיתוח של הכשרת שומרי סף מהאוכלוסייה הזו ומקרב עורכי דין, שופטים, שוטרים ורשויות האכיפה והגבייה. אנחנו בתחילת הדרך. המשימות עוד רבות".
"משרד הבריאות הוא אחד הגופים הבודדים בישראל שמתייחס למצוקת הגברים ואני מברכת על כך. במשרד הרווחה עוד לא התחילו להתמודד עם הסוגיה", אומרת סמדר־דרור, שלצד הפעילות בעמותה מרצה בתל־חי וכותבת דוקטורט על אלימות במשפחה. "כשנחשפתי לראשונה למחקרים שלפיהם יש לא פחות גברים מוכים מנשים מוכות, נכנסתי להלם לא קטן. בהמשך אחי עבר תהליך גירושים קשה, והתחלתי להבין שיש פה סוגיה מוזנחת".
נקודת השבר: הילדים
לשם הקמת "לצדכם" חברה סמדר־דרור אל דנית רז, עובדת סוציאלית ותיקה, מנהלת סניף "אנוש" בכרמיאל. לרז, כמי שצמחה מהשטח, חשוב להבהיר כי העמותה לא מלווה בשום אופן גברים אלימים: "אנחנו מטפלים רק בגברים שהם קורבנות, אחרי בדיקה מעמיקה. יש לנו כלים מקצועיים כדי לבדוק במי אנחנו תומכים. מדובר באנשים נורמטיביים לחלוטין שטיפלו לפני הגירושים בילדים ולא הייתה עליהם שום תלונה. לפעמים נשים יכולות להיות מניפולטיביות, נקמניות, אינטרסנטיות, כל אחת מסיבותיה. לצד נשים מדהימות, יש גם נשים אלימות. נקודה. וצריך לדבר על זה. צריך לדבר גם על נשים שמשתמשות בטקטיקות אלימות. אלימות היא לא רק פיזית. להרחיק אבא מהילדים שלו ומהבית באמצעות תלונת שווא, זו טקטיקה אלימה. לעיתים לא מדובר בנקמה אלא בנשים שסובלות מחרדתיות וצריך לטפל בהן. היום מספיק שאת אומרת שאת מפחדת מבן הזוג שלך, וגמרנו. הוא יורחק מהבית. אני שומעת מקרים כאלה על בסיס שבועי. זה מרסק את הגברים האלה. אנשים שמעולם לא קיבלו דוח תנועה, מוצאים את עצמם עם חמישה תיקים במשטרה, וכל שני וחמישי מורחקים מהבית. על מה? על כלום. על שום דבר. זה נורא. מגיעים אלינו גברים תשושים, נפשית, כלכלית ומנטלית".
איך מגיעים לייאוש עמוק עד כדי אובדנות?
"שליש מתהליכי הגירושים בישראל הם בקונפליקט גבוה", מסבירה רז. "הגבר חווה את הגירושים כמסלול ייסורים, בעיקר כאשר לא הוא יזם את הפרידה. רבים מתמודדים עם מעצרים והרחקה מיידית מהבית ומהילדים בלי לבדוק את אמיתות התלונה. גם בסיטואציות שבהן האישה היא זו שהפעילה אלימות פיזית כלפי הבעל, מי שיורחק הוא הגבר. בתי משפט מוציאים בסיטונות צווי הרחקה לשבוע במעמד צד אחד. סכומי המזונות, בהתאם להלכה היהודית שמזונות הילדים על האב, ניתנים באופן בלתי פרופורציונלי להשתכרות הגבר, ולא מאפשרים לרבים את היכולת לכלכל את עצמם ולהשתקם. ואז מגיעות תביעות בהוצאה לפועל הכוללות סנקציות של מעצרים, שלילת רשיון נהיגה ועיכוב יציאה מן הארץ. גבר שהיה אב נורמטיבי לחלוטין רגע לפני שהתגרש, הופך באחת למסוכן, חסר מסוגלות הורית ועבריין. נקודת השבר היא הניתוק מהילדים. המערכות מנתקות אלפי אבות מהילדים שלהם רק בגלל שהאמא מביעה פחד. עשרות אלפי ילדים בישראל גדלים בלי אבא. זו תופעה ענקית ומחרידה. שולחים אנשים נורמטיביים ל'מרכז קשר' (יחידות הפועלות ברשויות המקומיות המאפשרות מפגשים מוגנים בין הורים לילדיהם), רק בגלל שהאישה אמרה משהו. המערכות לא יודעות לאבחן מי אכן גבר אלים ומסוכן לילדים, ומי הוא גבר נורמטיבי. הבדיקות נמשכות שנים, ובינתיים הילדים גדלים בלי אבא".
איך אפשר לדעת שאכן מדובר באלפי אבות נורמטיביים?
סמדר־דרור: "לפי מי שפונה אלינו. אבות שלפני הגירושים גידלו את הילדים באופן נורמטיבי. את רואה תמונות של ילדים מאושרים, את רואה שמעולם לא הייתה על האבות תלונה כלשהי ופתאום מרגע הגירושים הכל התהפך עליהם. איך יכול להיות שפתאום ברגע אחד הם לא כשירים לגדל ילדים? ואת רואה שמרבית התיקים שנפתחו במשטרה נסגרים בלי כלום, והם היו רק טקטיקה של האישה כדי להשיג הישגים כלכליים או נקמניים. כשאת רואה קבוצות בפייסבוק של עשרות אלפי גברים ובתוכם אלפי אנשים בוכים, כי קרעו אותם מהילדים שלהם וכי הם עוברים סבל בל יתואר, את מבינה שמדובר בתופעה. ההערכה הזהירה והממעיטה שלנו היא שמדובר באלפי אבות שהיו יכולים לגדל את הילדים שלהם ולא מגדלים. כלי הנשק של נשים היום נגד גברים הוא הילדים. איך להשיג יותר מזונות? איך לקבל יותר רכוש? איך להרחיק אותו ממנה? איך לנקום? על גב הילדים. זה הכי קל".
מה עובר על גבר שהוגשה נגדו תלונת שווא?
"הוא עובר תהליך מטורף שנמשך שנים. ברוב המקרים התיק ייסגר מחוסר עניין לציבור או מחוסר ראיות, אבל אז זה ימשיך להפריע לגבר בהמון תחומים בחיים. כדי לסגור את התיק מחוסר אשמה, צריך להיאבק. צריך משאבים כלכליים ונפשיים אדירים. יש גברים שכשהם מוצאים את עצמם חסרי אונים מול תלונות שווא, הם נכנסים לבהלה ועלולים להשיב מלחמה. זה רע, כי זה מדאיג עוד יותר את המערכת. אחרים נכנסים לייאוש מוחלט ולדיכאון ועלולים גם להגיע לקצה. ברגעים הללו צריך להיות לצידם, לתת להם את התחושה שהם לא לבד, ולעזור להם לעמוד מול המערכות השונות".
"החזון שלנו הוא שגברים יפנו אלינו בתחילת הדרך", מוסיפה רז. "שנהיה הסנגורים שלהם, מול המשטרה, בתי המשפט ורשויות הרווחה. מטרת־העל שלנו היא להוריד את הלהבות של המלחמות הנוראיות הללו, ולהרגיע את האווירה לטובת הילדים. המערכות כיום לא מאוזנות, ותומכות בנשים, מפני שכולם חוששים מהרצח של האישה הבאה. ברור שאף אחת מאיתנו לא רוצה שעוד אישה תירצח, אבל הסיכוי שגבר ישראלי ממוצע ירצח את אשתו הוא פרומיל. צריך להיות זהירים, אבל אי־אפשר להתייחס לעשרות אלפי גברים בתהליכי גירושים כאל רוצחים פוטנציאליים, ולגרום נזק אדיר לחברה. גלי ההדף פוגעים במשפחה המורחבת, בסבים ובסבתות, בבנות הזוג החדשות של הגברים, ובעיקר בילדים".
תחושה קשה של החמצה
קמפיין העמותה למיגור התאבדויות של גברים מבקש לשנות את השיח והאווירה הציבורית. כשאסתי וינשטיין התאבדה אחרי שלא יכלה לסבול את הניתוק מילדיה, מדינת ישראל רעשה. כשעשרות אבות בישראל מתאבדים מדי שנה מסיבות דומות, מתקבלת התופעה בקול דממה דקה.
"איזה אנשים יש בעולם", כתב א"ב בפוסט קצר ומר בפייסבוק במארס האחרון. "אני נשוי 23 שנים. הערצתי את אשתי ואפילו פעם אחת לא בגדתי בה. היום כשהיא הבינה שתפסתי אותה בוגדת היא רוצה להתגרש. לא מספיק שהלב נשבר, גם להרחיק אותי מילדיי. כמה סבל, שקרים וצביעות יש בעולם הלא שווה הזה. אין מי שיעזור ואין עם מי לדבר. אין לי לאן ללכת ואין תקווה בכלל. היו שלום כולם כי מאסתי בחיים הצבועים האלו". חבריו בפייסבוק של א"ב, כתבו לו תגובות מעודדות. הוא לא הספיק לקרוא אותן. בני המשפחה שהוזעקו אליו מצאו אותו אחרי שירה בעצמו למוות. כמה שעות אחר כך הפוסט שכתב הוסר. בקבוצות האבות סערו הרוחות.
"מישהו חשב שיש לו הזכות להיכנס לפייסבוק של המנוח ולמחוק את הפוסט", אומר אבי קסב, צלם במקצועו. "זה מצטרף לניסיונות השתקה נוספים של מצוקת גברים בהליך גירושים. א"ב היה הטריגר שלי להקמת 'חבל הצלה'. מדובר ב־40 מתנדבים שמאתרים ברשתות החברתיות גברים במצוקה בהליך גירושים. רוב הניטור הוא דרך הפייסבוק. אנחנו רואים את הפוסטים שמשדרים ייאוש ויוצרים קשר ראשוני. אנחנו לא אנשי מקצוע, אבל יש לנו את היכולת להקשיב, להזדהות עם הכאב ולנתב לטיפול מקצועי. יש מקרי חירום של פוסט פרידה, ואז אנחנו מקפיצים מיד את המשטרה ומוסרים את כל המידע שיש לנו על האדם. יש כישלונות כואבים, אבל כבר הצלחנו להציל אנשים בדקה האחרונה. היה לנו מקרה באפריל השנה של גבר שהשאיר את הילד שלו בן ה־13 לבד ואמר לו, 'אבא הולך, אל תתקשר אליי'. הבן אדם היה ממוטט. למרות שהוא מטפל בילדים במשמורת מלאה כבר שלוש שנים, הגרושה הלכה להוצאה לפועל ופתחה לו תביעה על 140 אלף שקל. הוא נחנק מזה. הוא לא ידע איך הוא יחזיק את המשפחה עם חוב כזה. אחרי שהוא נעלם ולא ענה לטלפונים, המשטרה עשתה איכון לנייד שלו והתברר שהוא בנמל תל־אביב. אנחנו שלחנו למשטרה תמונות עדכניות שלו, כדי שיידעו איך הוא נראה. מצאו אותו עומד על השובר גלים, רגע לפני קפיצה. שוטרת הצליחה להרגיע אותו, והבטיחה לו שלא יפגעו בו, והוא הלך איתם. הוא אושפז אחר כך לכמה ימים בתל־השומר כדי להירגע. הצלחנו לחבר אותו לעורך דין שביטל לו את תיק ההוצאה לפועל ותבע את האישה בבית משפט על שקרים. אבל הבן אדם הזה כמעט הלך ברגע של מצוקה.
"במקרים שהגיעו לידיעתנו", מספר קסב, "הצלחנו עד היום להשיג תוצאות טובות, וכל האבות נשארו בחיים. הבעיות לא נעלמו אמנם אבל לפחות חזר הרצון להישאר בחיים למען הילדים הודות לחיזוקים של הקבוצה.
"בתוך כל זה, דווקא מקרה אחד של 'כמעט' מלווה אותי בתחושת פספוס קשה עד היום. גילינו על התאבדותו של אבא שפירסם קודם לכן את מצוקתו בפייסבוק בשל ניתוק שנכפה עליו מהתינוקת שלו, בעקבות תלונות השווא של גרושתו במשטרה, וכיצד המצוקה הזו לא נותנת לו מנוח. בגלל שלא הכרתי אותו מהקבוצות לתמיכה באבות שיש ברשת, חיפשתי את שמו בכל מיני דרכים. התברר שהוא היה חבר בקבוצה הציבורית של 'חבל הצלה' אבל הוא היה משתתף דומם. השגתי את המספר של אחיו ובשיחה ארוכה איתו מסתבר כי היו סימנים, היו גם דיבורים על מוות, היה ניסיון אובדני, אבל הם לא ידעו איך לסייע לו. הם לא ידעו על קיומו של 'חבל הצלה'. כשסיפרתי להם על הארגון תחושת ההחמצה הייתה מעיקה מאוד. אילו רק ידענו, אילו רק.
"כמות האבות שמסתובבים שם בחוץ עם מחשבות אובדניות היא עצומה. אני מגיע לחלק מהם, אבל לא מספיק. כל שבוע יש לנו הרבה אבות חדשים. או שהשמות שלהם מגיעים אלינו או שהם פונים ביוזמתם לקבל איזה מענה או לפחות אמפתיה.
יש בי אכזבה כשאני רואה את כל המשאבים והמאמצים לסייע לנשים מוכות, מוחלשות, מוטרדות, בודדות, אבל כשזה מגיע לסיוע לגברים זה לפתע מקבל תחושה של אי־אכפתיות. האבות נשארים למות בצד. אגב, המתאבדים הם לא אוכלוסייה בשולי החברה, לא נרקומנים או חסרי בית, לא פושעים או בעלי מחלות נפש קשות שיש בהן נטייה לאובדנות. מדובר לרוב בגברים שעשו שירות צבאי מלא, משרתים במילואים, בעלי תואר, עצמאיים שטיפלו בילדיהם"
את המצוקה מכיר קסב מקרוב. קרוב מדי. לפני שנתיים וחצי כתב פוסט פרידה בפייסבוק, רגע לפני שהתכוון לשלוח יד בנפשו. חברים שראו את הפוסט הזעיקו את המשטרה שהצליחה לאתר אותו מחוסר הכרה. במשך מספר ימים פירפר בין חיים למוות בטיפול נמרץ. "הייתי אז בשיאו של הליך פרידה מבת זוג, שכלל גם הרחקה מהילדים. חוסר האונים, הייאוש, ההשפלה – מרעילים את הנפש. אין מי שעוזר. אין עם מי לדבר. היום אחרי שיקום ארוך, התחלתי חיים חדשים, נישאתי בשנית ונולדה לי בת. החלטתי לתעל את הניסיון שלי להצלת אחרים. אני פוגש הרבה ייאוש, הרבה סיפורים מצמררים, אבל זה סיפוק אדיר לראות אבות שניצלו מעלים לפייסבוק אחרי כמה חודשים תמונות עם חיוך ותקווה".
