אל תשלו את עצמכם. דונלנד טראמפ יעשה את רוב הדברים שהבטיח לבוחריו. לא רק מפני שהוא רוצה, והוא רוצה. גם מפני שהחוגים והקבוצות שתמכו בו, יעצו לו, ריפדו את דרכו לנשיאות ידרשו ממנו לפרוע את השטר. לו היה זה שטר חוב כספי, ספק אם היה פורע. הוא רגיל לא לפרוע. אבל זהו שטר חוב פוליטי ולכן המימוש חיוני ליכולתו להשיג את יעדיו.

ההנחה שפוליטיקאי קיצוני מתמתן עם תפיסת השלטון הופרכה פעמים רבות בהיסטוריה, ובכל זאת היא ממשיכה לקונן בלב ובתודעה של אנשים שלא מוכנים להתייצב פנים אל פנים מול המציאות. האופטימיסטים הבלתי נלאים. עוברי האורח שלא רוצים לסטות מהרגליהם. החברים המתונים של הנבחר, המבקשים לתת לו אשראי ציבורי. אנשי אופוזיציה שנאבקו מולו בבחירות וכעת מקווים שאולי, אולי, תימצא דרך לשלב גם אותם במשטר החדש. בספריו על תפיסת השלטון בגרמניה על ידי הנאצים ב־1933 מבהיר ההיסטוריון איאן קרשו שלא הייתה זו תפיסה בלתי נמנעת; בבחירות בסוף 1932 רק שליש מהעם הגרמני תמך בהם, לעומת 48% תמיכה בשמאל ומרכז. גרמניה נמסרה לידי הנאצים בגלל שורת טעויות בהערכות פוליטיות של השמרנים המתונים. הם היו בטוחים כי עם קבלת האחריות לניהול גרמניה, "מר היטלר" ייסוג מהצהרותיו הקיצוניות וייכנע לכללים המקובלים של המשחק הפוליטי. יהפוך למדינאי מכובד ו"השטויות", כפי שהם כינו את האידיאולוגיה הנאצית שלו, ייצאו לו מהראש.

"השמרנים", כותב היסטוריון אחר, וולקר אולריך, "היו בטוחים ביכולתם לתמרן את היטלר. בפועל, הוא תימרן אותם". לקח להיטלר פחות משנה מיום השבעתו לקנצלר כדי לשנות מהיסוד את גרמניה ולהעלותה על מסלול של דיקטטורה רצחנית.

המומחה להסתה וקונספירציה

הדוגמה של הנאצים קיצונית מאוד, אך אירופה מלאה כיום בדוגמאות מעוררות חלחלה של מנהיגי מפלגות לגיטימיות המשלבים את המגוחך עם המסוכן, את האידיוטי עם הדמגוגי, את הפופולרי עם הפופוליסטי. מנהיגי המפלגות האלו, אגב, ממארין לה פן והלאה, בירכו את טראמפ בחום וחגגו את בחירתו. הגעגועים למשטרים של "יד חזקה" איפיינו את ההיסטוריה הפוליטית של אירופה בשתי המאות שחלפו, וגם בנוכחית. על ארה"ב הם פסחו, או כמעט פסחו. עד עכשיו. לא מעכשיו.

כמובן שטראמפ אינו חלילה נאצי, לא באופי, לא בהתנהלות ולא בחלקים מסוימים מהשקפת עולם. הוא בסך הכל קפיטליסט חזירי קטן וכושל שעלה למעלה באמצעות תעמולת שנאה ושקרים אין־ספור. לכן צריך להתקומם נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה יהודים וישראלים מוכנים להנפיק לו תעודת כשרות, בהנחה שחבורת הגזענים והאנטישמיים הסובבת אותו לא מייצגת את "דעותיו האמיתיות" ושהוא יתפטר מהם כמטען עודף ומיותר.

לא כל כך מהר, מסתבר. בצוותי המעבר שמקים טראמפ בולטים שמות של לוביסטים, מנהלי קרנות הון פרטיות, בנקאים לשעבר, פוליטיקאים והוגי דעות מהימין הטורף ובעיקר הסהרורי. לרוב הישראלים מינויו של סטפן באנון ל"אסטרטג ראשי" ו"יועץ ראשי" לנשיא הנבחר לא אומר כמעט מאומה, אך אתר החדשות ברייטבארט שהאיש עומד בראשו מתמחה בהסתה פרועה נגד המיעוטים, בהפצת סיפורי קונספירציה מסמרי שיער, בשקרים ושנאה, ברמזים אנטישמיים גסים ועוד כהנה וכהנה פנינים. באחד הראיונות שהעניק לאחר ניצחונו בישר טראמפ, הנזהר עדיין בלשונו, על כוונתו להשתמש באתר הזה כאמצעי בקרב שינהל נגד התקשורת הדמוקרטית. את מושג "חופש העיתונות" תופס טראמפ — ולא רק טראמפ — כחופש להשתמש בעיתונות כנשק פוליטי אישי.

לצוות המעבר של טראמפ מונה גם פול אטקינס, הידוע כאחד המתנגדים התקיפים ביותר לרגולציה של ענף הפיננסים ותומך בביטול חקיקת הרגולציה הגדולה והחדשנית של תקופת אובמה. חקיקה זו, פרי פשרה נדירה בין דמוקרטים לרפובליקאים, הידקה והעמיקה את הפיקוח על שוקי הכספים, במטרה למנוע הישנות משבר כמו זה שפרץ ב־2007. עתה מתחייב טראמפ להסיג את מחוגי השעון לאחור, לימים של התרת הרסן הקטלנית. אטקינס, שכיהן גם כחבר במועצת רשות ניירות ערך, מתנגד נמרצות לקנסות שמטילה הרשות על תאגידים עברייניים בכלל ועבריינים פיננסיים בפרט. השוק כבר יעניש אותם לבדו, הוא פוסק, השוק יודע הכי טוב.

יש האומרים, בהקשר הזה, שתופעת טראמפ היא הגלגול האמריקאי למחאה החברתית שלנו. ספק אם יכולה להישמע השוואה יותר מופרכת, ולא רק ביחס לרגולציה של הפיננסים. המחאה הישראלית דרשה צדק חברתי, טראמפ דורש אי־צדק חברתי. המחאה הישראלית דרשה העלאת מסי חברות ומסי הון, טראמפ הבטיח לחתוך אותם בחצי. המחאה הישראלית דרשה להוריד מכס על יבוא, טראמפ התחייב להעלאה מסיבית של מכסים והגנות על תוצרת מקומית. המחאה הישראלית דרשה מעורבות גדולה יותר של מדינה, טראמפ חותר לצמצם למינימום את מעורבותה. "טראמפיזם" כאידיאולוגיה הוא במידה מכרעת ההפך מהמחאה החברתית, בארץ ובעולם.

על כן כה מגעילה החנופה של חלקים מהשמאל כלפיו. עדיין לא למדתם, סוציאל־דמוקרטים, שאתם במלחמת תודעה מול הפופוליזם השועט? שהוא הכובש קודם כל את לבבות הבוחרים שלכם?

לא הכלכלה הכריעה

לו המניעים להצבעה בעד טראמפ או קלינטון היו מעמדיים־כלכליים, טראמפ היה מובס שוק על ירך. הוא קיבל תמיכה עודפת, הוכיח ההיסטוריון וחוקר החברה הנודע פרופ' סיימון שאמה, באזורי בחירה בהם ההתאוששות מהירה יחסית, גם אם לא מהירה מספיק. מצבו הכלכלי והחברתי של מעמד הביניים הנמוך האמריקאי כיום טוב בהרבה לעומת 2012, בכל התחומים, מתעסוקה ושכר ועד מחירים וביטוח בריאות. צריך להודות באמת, אומר פרופ' שאמה, טראמפ עלה לשלטון בזכות תעמולה לאומנית־גזענית־לבנה ולא בגלל תסיסה כלכלית־חברתית.

והגרוע עדיין לפנינו, כתב בחרדה בלתי מוסוות חתן פרס נובל לכלכלה, פרופ' פול קרוגמן, במאמר לאחר בחירת טראמפ. קרוגמן, בדומה לקולנוען הדוקומנטרי מייקל מור, ראשי האיגודים המקצועיים האמריקאים, הליגה למניעת השמצה וצעירים נזעמים היוצאים מדי ערב להפגנות מחאה, מסרבים להתנחם בתחזיות לאילוף הסורר. מסרבים לסכן את אמריקה באמונה שטראמפ אכן ימיר את עורו ויהפוך מטורף לשה. הרבה יותר סביר להניח שטראמפ ייגש במלוא המרץ למימוש רעיונותיו הכלכליים, המדיניים והחברתיים מיד לאחר השבעתו לנשיא. ועד אז יגזור על עצמו ריסון מסוים. יעניק ראיונות ממותקים ומפויסים, ינאם על אחדות העם, יקרא לחמומי המוח להצטנן ויעמיד פנים של עוד פוליטיקאי המתנער מדבריו לפני הבחירות.

בכך הוא מקווה להרדים את ההתנגדות אליו כל עוד התהליך הפורמלי של העברת השלטון לא הושלם. למחרת ההעברה, היו מוכנים להפתעות. ליתר דיוק, לאי־הפתעות.