הבשורה הטובה היא שבממשלת ישראל יושב מבוגר אחראי. אביגדור ליברמן. הבשורה הרעה היא שספק אם יש לו השפעה כלשהי. ההצהרה של ליברמן השבוע, בזכות הגבלת הבנייה לגושי ההתנחלויות, ונגד האשליות שמפזר הימין לתושבי עמונה, הייתה ראויה לאימוץ על ידי הימין הציוני, ויש ימין כזה. משום שסיעת הליכוד מתדרדרת לשוליים של השוליים.
ההצבעות השבוע, בממשלה ובכנסת, מעידות שבכירי הליכוד חושבים שחברי מפלגתם הם עדר של כהניסטים, שמצפים להקצנה ימינה, ועוד ימינה. הם לא יעזו לומר את מה שליברמן אמר. וזה רק עניין של זמן עד שהם יציירו אותו כשמאלני מסוכן.
בכירי הליכוד טועים. לפחות שליש ממצביעי הליכוד שייכים לזרם הלאומי־ליברלי, ולא לזרם הימני־לאומני. הם הופכים ליתומים. פעם היה להם, למשל, את מיכאל איתן. גם אבי דיכטר וצחי הנגבי יכלו להיות שם. אבל הם מ־פ־ח־ד־י־ם. אימת הרוב נפלה גם עליהם. הקצנת הליכוד והתמתנות ליברמן יכולות לבשר על היערכות פוליטית חדשה. זו רק ההתחלה. ההמשך יבוא.
דו"ח המאחזים של טליה ששון, לשעבר בכירה בפרקליטות, הוא מסמך מכונן. כל מילה בו צריכה להדליק נורה אדומה בנוגע להתנהלות גורמים בממשלה, שנתנו יד לעקיפת החוק כדי לסבך את ישראל בחזון המדינה הגדולה. מאחז עמונה הוא אולי הבולט שבמאחזים. המאבק נגד החלטת בג"ץ בעניינו מעמיד את שלטון החוק בפני אחד ממבחניו הקשים.
ששון הפכה לנשיאת הקרן החדשה לישראל. אפשר וצריך היה להניח שגם בלי קשר לעמדותיה הפוליטיות, היא תקפיד שהקרן תשמור על שלטון החוק. אלא שהמציאות קצת שונה. משום שגופים הנתמכים על ידי הקרן עומדים בראש הקמפיין לרמיסת החלטות שיפוטיות חוזרות ונשנות בעניין עמונה הבדואית, הידועה גם כאל־עראקיב. לא מדובר בביקורת לגיטימית על החלטות שיפוטיות. מדובר בצפצוף על שלטון החוק. פעילי הארגונים עוסקים, שוב ושוב, בבניית מבנים ביישוב, לאחר שהוא נהרס, שוב ושוב, בהתאם להחלטות שיפוטיות.
כיצד הקרן שששון עומדת בראשה הפכה לרומסת חוק סדרתית? בתגובה לשאלתי טענה דוברת הקרן: "מבלי להיכנס להשוואה בין המקרים, הקרן מאמינה שמותר לחלוק ואף למחות נגד החלטות בג"ץ. יחד עם זאת, אנו מקבלים את מרותו של בג"ץ ובשום דרך לא מערערים על הלגיטימיות שלו".
תגובה לחוד ומציאות לחוד. להלן מה שנכתב באתר הקרן: "המאבק נגד הריסת הכפר (לאחר שכבר נהרס שלוש פעמים, ב"י) מובל על ידי ארגונים רבים הפועלים בסיוע הקרן — אמנסטי, אג'נדה, האגודה לזכויות האזרח בישראל, האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל, הפורום להסכמה אזרחית, המועצה לכפרים הלא מוכרים בנגב, יוזמות קרן אברהם, המכון לקידום אזרחות משותפת, פורום נשים ערביות בנגב, מוסאווא, עמותת סינגור קהילתי, סיכוי, צופן ושתיל (שירות תמיכה ויעוץ לקידום שינוי חברתי)".
הדברים ברורים. האידאולוגיה גוברת על הדין. כשהימין עושה את זה, הטענות על קץ הדמוקרטיה, פאשיזם, ושאר ירקות — עולות ופורחות. השמאל של הקרן עושה את זה בראש חוצות. שמעתי השבוע את טליה ששון מתראיינת על תקן של יודעת דבר. היא כמובן מטיפה מוסר ומלמדת משפט. בפעם הבאה שהיא תעלה לשידור, כדאי שהמראיינים יציגו לה שאלות קצת יותר קשות. משום ששום הפרת דין מצד שמאל לא מצדיקה הפרה דומה מצד ימין. אבל זה בדיוק מה שעושים ארגוני הקרן החדשה. הם מעניקים הכשר לפורעי החוק מימין.
הצעת החוק להגבלת קריאות המואזין הולכת והופכת לעוד מלחמת דת שבה השמאל הישראלי מצטרף, כהרגלו, למתנגדי החוק, בעיקר משום שהימין יזם אותו. קריאות המואזין אינן חלק מהמורשת המוסלמית, משום שעד לפני קצת יותר ממאה שנים לא היו רמקולים לעידוד המאמינים. אלא אם כן אונסק"ו יחליט לאמץ נרטיב חדש. עד שזה יקרה, צריך להזכיר שרמקולים החלו להיכנס למסגדים רק לפני פחות ממאה שנה. עם השנים עוצמת הווליום עלתה, ושעת הקריאה הוקדמה. בחלק מהמסגדים מעדיפים להתחיל דווקא בארבע לפנות בוקר, בעוצמה שנשמעת ברדיוס של חמישה ק"מ. אין הרבה להקות רוק שמגיעות לעוצמות כאלה. קריאות המואזין, בגלגולן החדש, גורמות לפגיעה באיכות החיים והסביבה. הקורבנות, כמו תמיד, הם בעיקר מוסלמים.
זו גם המתכונת של הג'יהאד. 99% מהקורבנות הם מוסלמים. אבל המאבק, כביכול, הוא מול המערב.
מכיוון שהמוסלמים הם הקורבנות, הם יזמו חקיקה להגבלת המפגע. מדינות מוסלמיות החלו לרסן את התיאבון ההולך ומתגבר של אימאמים בתחרות הדציבלים. ההגבלות הללו חלות גם בסעודיה, מעוז הפצת האיסלאם הרדיקלי. המקור ההלכתי להגבלות מצוי, הפלא ופלא, דווקא בקוראן (תרגום: אורי רובין), סורה 17 (אל־איסרא) פסוק 110, הקובע כהאי לישנא: "אל תישא קולך בתפילה ואל תלחשה, כי אם נקוט דרך ביניים". על הבסיס הזה קבע השייח' תאופיק אל־סאייג' מג'דה ש"חל איסור על הגברת הקול מהרמקולים מעל רמה מקובלת". השייח' מוחמד אל־עותיימין, חכם הלכה איסלאמי, מתנגד להפעלת רמקולים בזמן תפילה, כדי למנוע פגיעה בתושבים. כן, גם הסעודים הם בני אדם. כשמעלים את הווליום באמצע הלילה הם סובלים.
אפשר להמשיך. מצרים, אינדונזיה, הודו, וערים רבות באירופה הגבילו את רמת הדציבלים של קריאות המואזין, או אסרו עליהן לחלוטין, כדי למנוע פגיעה סביבתית. במקומות רבים לא הסתפקו בחקיקה הקיימת נגד רעשים מוגזמים, אלא יזמו חקיקה מיוחדת שמכוונת לקריאות המואזינים.
אבל לעזאזל העובדות. הרי אנחנו בעידן הפוסט־עובדתי. כשההיסטוריון הדגול אחמד טיבי קובע שלפני מסגד אל־אקצה "לא היה שם כלום", אפשר לטעון גם שהנביא מוחמד ציווה על מאמיניו להפעיל רמקולים בארבע לפנות בוקר. המתמחים של טיבי עדיין מתווכחים אם הרמקולים היו מתוצרת סוני או פנסוניק. חבל, משום שטיבי מסוגל להיות גם איש רציני. אבל הוא מתעקש לעשות צחוק מעצמו.
חוגים מקורבים להיסטוריון העלו את הטענה שגם צפירת כניסת השבת מפריעה. נציגי המפלגות החרדיות נבהלו, ומיהרו לערער על החוק, שמא גם צפירת השבת תיאסר. ובכן, ההשוואה היא לעג לרש. משום שלא מדובר באותו רעש, לא מדי יום ולא בשעות מוקדמות.
הגברת הווליום של מואזינים לא נבעה מציווי דתי, אלא מפרובוקציה פוליטית של מעטים. ולכן, יש משהו עצוב בהתייצבות האוטומטית של אנשי שמאל דווקא לצד הפרובוקטורים. ולמרות זאת, ספק אם יש צורך בחקיקה חדשה. הרי יש חקיקה שמאפשרת את הגבלת הרעש. מה שברור הוא, שצריך לעשות משהו. בעיקר לטובת המוסלמים, שהם הקורבנות העיקריים. ובאותה הזדמנות אפשר למנוע סבל גם מהכופרים. ¿
