המנוף המושלם
כשאומרים שחוק ההסדרה לא יעבור, דרושה קצת צניעות. אחרי מה שקרה השבוע, אי־אפשר להגיד שום דבר בוודאות. הנה, חוק ההסדרה, שלפני שבוע אמרו שלא יעבור אפילו את ועדת השרים לחקיקה, עבר בקריאה טרומית. ובכלל, האם יש משהו שאנחנו יכולים לומר היום בפסקנות שלא יקרה? גם אמרנו שאין מצב שטראמפ יהיה נשיא ארצות־הברית. אם טראמפ יכול להיות נשיא, כל דבר יכול לקרות.
לחוקים מהסוג הזה, דווקא השלב הטרומי הוא הבעייתי. הכי קל ליירט אותם שם. אחרי שהחוק עבר את השלב הזה, כדאי להיזהר מלפסול את האופציה שהוא יעבור גם בקריאה ראשונה ושנייה.
אם תשאלו את נפתלי בנט, הוא יגיד שיש לו היום את המנוף המושלם שיסדיר את בעיית ההתיישבות ביהודה ושומרון. מצד אחד הוא ממשיך לקדם בכנסת את חוק ההסדרה. מצד שני, אם יביאו בזריזות פתרון אסטרטגי להתיישבות ביהודה ושומרון ופתרון טקטי לתושבי עמונה — הוא יהיה מוכן לוותר על החוק.
במילים אחרות: לדעתו, הוא זה שמחזיק בשלטר של הסדר לכ־2,000 בתים ביהודה ושומרון שנמצאים על קרקעות פרטיות של פלסטינים.
השאלה, כמו תמיד, היא את מי שואלים. יש מי שטוענים שבנט הוא דווקא המפסיד. עמונה תפונה אחרי שיו"ר הבית היהודי נטע בתושביה אשליות. והנה, אפילו שר הביטחון אומר בפומבי שגורלה נגזר, ואף מציע להגיע לעסקה עם ארצות־הברית, לפיה ישראל תוכל לבנות רק בגושי ההתנחלויות ותקפיא את הבנייה בהתנחלויות המבודדות.
מה שבטוח, שבדבר אחד בנט כבר הצליח: במהירות שבה מחפשים עכשיו הסדר. המערכת המשפטית והפוליטית נמצאת עכשיו באטרף מוחלט בחיפוש אחרי הסדר שיניח את הדעת. אוכלוסייה מוגנת, המודל הקפריסאי, נכסי נפקדים — אלה המונחים שהמערכת המשפטית מתעסקת בהם עכשיו. אין ספק שבנט למד את הנוסחה מה צריך לעשות כדי להפסיק את גרירות הרגליים. או במילים אחרות: איך להוציא את נתניהו מהכלים.
ביום ראשון עוד חיפש נתניהו גוי של שבת. מכיוון שלא רצה להיות חתום כמי שהחריב את עמונה, הוא חיפש מישהו שיעשה את זה במקומו ויפיל את חוק ההסדרה. בזמן שוועדת שרים לחקיקה דנה בחוק, ישבו ראשי מפלגות הקואליציה קומה מתחת. נתניהו ניסה לעשות כל מה שניתן כדי לעצור את הדיון בוועדה. הוא אפילו ביקש מדרעי ומליצמן לעלות למעלה לוועדה ולהתנגד לחוק. למה אתה לא עוצר את החוק בעצמך, הם אמרו לו.
המפתח היה בידיו של כחלון. בכלל, נדמה שכחלון מחזיק בידיו צרור מפתחות ענק, מהסוג שמחזיק בידיו הקונסיירז', אב הבית, בבתים רבי־קומות. כמעט לכל נושא ועניין יש לו מפתח. אם כחלון היה רוצה, הוא יכול היה להעמיד את נתניהו בפוזיציה מאוד בעייתית. כל מה ששר האוצר היה צריך לעשות זה להגיש ערר לממשלה על חוק ההסדרה. הפריבילגיה הזאת עומדת לזכותו של כל שר, שיכול לטעון שהוא אינו מקבל את תוצאות ההצבעה בוועדת השרים לחקיקה ודורש דיון במליאת הממשלה. כששר מגיש ערר, עמדת הממשלה הופכת לנגד, עד שהיא יושבת ודנה בחוק. עד אז החוק לא מובא לכנסת.
אם כחלון היה עושה את זה, נתניהו היה צריך להחליט אם להביא את זה לממשלה ולהכריע — ואז להתייצב כמי שמוביל את החוק, יותר אפילו מבנט, מה שהיה חושף אותו לביקורת בינלאומית ולעמדה חזיתית מול בית המשפט העליון. אם לא היה עושה את זה, בנט היה מפעיל עליו מכבש לחצים וטוען כי נתניהו תוקע את החוק כשהוא לא מביא אותו להכרעה, ואז נתניהו היה חוטף מהימין ואולי אפילו מקבל אולטימטום מבנט, שמאז שהאופציה של ממשלת אחדות אינה על הפרק, מרשה לעצמו ללכת עד הסוף.
לפני ההצבעה במליאה נכנס כחלון ללשכת נתניהו. ישבו שם גם יריב לוין ודוד ביטן. כחלון ביקש לדעת לאן העסק הולך. אנחנו הולכים לתמוך בחוק טרומית כדי להרגיע את העסק, אמר נתניהו. כחלון הסכים להסיר את התנגדותו רק אם נתניהו יתחייב הצהרתית שלא תהיה פגיעה בבית המשפט העליון. ראש הממשלה התנגד. או־קיי, אמר לו כחלון, אז בוא נפרק הכל.
וככה נולדה ההצהרה שאותה קרא יו"ר הקואליציה, המגדלור דוד ביטן, האיש שספק אם מישהו היה קונה ממנו מכונית משומשת, שעמד על הדוכן והצהיר בחוסר חשק בולט על כך שבתהליך החקיקה לא ייפגע בית המשפט העליון.
הפארסה שאחרי
כל מי שהיה מעורב במשבר האחרון, בטוח בדבר אחד: שמשבר אמון כמו זה שיש בין נתניהו לבנט לא נראה כאן כבר הרבה שנים. יהיה עוד גלגול ועוד גלגול, אמר השבוע שר בכיר, אבל זה לא יחזיק מעמד. יש שם כזאת עוינות, כזאת שנאה, הם אפילו לא מוכנים לדבר אחד עם השני. קשה להאמין שאפשר יהיה להמשיך בשותפות הזאת.
את הביקורת הכי גדולה ספג כצפוי כחלון, שהסרת התנגדותו איפשרה את העברת החוק להלבנת המאחזים בקריאה טרומית. כחלון מבין היטב את המשמעות של מה שעשה. כולם ציפו שהוא יפיל את החוק, והוא לא עשה את זה. בשיחות פרטיות הוא מסביר שהמאמץ הגדול שלו הוא בעניין תאגיד השידור הציבורי. זה הקרב הגדול שאליו הוא מתכונן. במילים אחרות: יש לו כבר חזית אחת מול ראש הממשלה, הוא לא רצה לפתוח חזית נוספת. עד כמה כחלון מתכוון להילחם על תאגיד השידור הציבורי — את זה עוד נראה.
למען ההגינות צריך לומר שכחלון תמך בעבר בחוק ההסדרה. ב־2011, כשהייתה הצבעה קודמת בכנסת על החוק, כחלון אמנם לא הצביע בעד, אבל רק משום שנתניהו איים לפטר שרים שיתמכו בו. צריך לזכור שבאותם ימים מי שהיה היועץ של כחלון הוא מיכאל פואה, ראש המטה של פייגלין.
ועוד נקודה למחשבה: מה קרה שנתניהו, שהיה נגד חוק ההסדרה, הצביע בסופו של דבר בעדו? יש לכך כמה סיבות: יכול להיות שאם הבחירות בארצות־הברית היו מסתיימות אחרת, נתניהו לא היה משחרר את החוק. אבל הוא מרגיש יותר בטוח תחת טראמפ מאשר תחת קלינטון, שהייתה ממשיכה את מדיניות אובמה. מספיק בטוח כדי לא לתת לבנט להשתלט לו על הבייס. כי מה שנתניהו ובנט רואים כל הזמן לנגד עיניהם זה את המנדטים שמסתובבים בין הבית היהודי לבין הליכוד. מדובר בערך בשישה מנדטים, אולי יותר. זה עיקר הקרב האלקטורלי של הליכוד, אולי בנוסף לעוד כארבעה מנדטים שמתנדנדים בין הליכוד לבין ישראל ביתנו. כעשרה מנדטים סך הכל, שיכולים לנוע מצד לצד ולהכריע את הבחירות הבאות.
זה גם מסביר את הרגישות של נתניהו מול בנט. ב־2011 נתניהו התנגד לחוק ואפילו ביצע את הפינוי של מגרון וגבעת האולפנה, אבל אז לא היה לו אתגר מימין. לבית היהודי היו אז שלושה מנדטים, ולליכוד לא הייתה אופוזיציה אמיתית מימין. בקואליציה ההיא ישבה מפלגת העבודה, או ליתר דיוק מפלגת העצמאות. ברק מיתג עצמו כשמאל, לא כמרכז, בעוד שכחלון ממתג עצמו כמרכז־ימין. במילים אחרות: אין מישהו שיעצור את נתניהו ויגיד לו — עד כאן.
ויש גם את העניין הפסיכולוגי: נתניהו של היום הרבה יותר מעז מאשר נתניהו של אז. אחרי הבחירות הוא הוריד את הכפפות. הראש הסתחרר לו מתחושת הכוח. הרי הוא אפילו התעמת עם אובמה ושרד. זה גם מסביר את התנהלות שלו סביב התאגיד הציבורי ונגד התקשורת - היום הוא הרבה יותר תכליתי והרבה פחות מפחד.
אומרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה: פעם ראשונה זו טרגדיה, בפעם השנייה זו פארסה. פארסה, זה ככל הנראה מה שקרה השבוע. לא אחריות, לא ממלכתיות, לא צדק, לא היגיון, לא מוסר ולא יושר. הכל מאבקי אגו, משחקי כוח, התמודדות על אלקטורט. מצד אחד בני בגין, שקרא לילד בשמו: "חוק הגזל", ומהצד השני, באותה מפלגה, מירי רגב, זו שפינתה לפני עשר שנים את גוש קטיף, ושכותבת על ידה הלוחצת בכפתור ההצבעה: "עמונה לא תפונה".
ובכל זאת, גם לכחלון יש עוד דרך מילוט: ניתן להניח ערר שבועיים מיום ההצבעה בוועדת השרים לחקיקה. יש לכחלון יותר משבוע כדי לעשות את זה ולתקוע את החוק מהמשך ההתקדמות בכנסת.
ככל הנראה, זה לא יקרה.
הג'וניור והמואזין
השבוע נפוצה במסדרונות הכנסת שמועה, שלפיה מי שעומד מאחורי חוק המואזין, שאושר על ידי ועדת השרים לחקיקה, נבלם על ידי החרדים בכנסת ויגיע לממשלה ביום ראשון הקרוב — הוא בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו.
למה קולות המואזין מפריעים ליאיר נתניהו? זו שאלה טובה. אולי כשהוא הולך לישון לפנות בוקר, הקולות העולים מהמסגד מפריעים לו להירדם. הרי פורסם השבוע בערוץ 10 שהוא נוהג להתארח בדירתו של ידיד המשפחה, המיליארדר האוסטרלי ואיל ההימורים ג'יימס פאקר, שנמצאת במלון רויאל ביץ' בתל־אביב. קולות המואזין העולים מהמסגד ביפו הם לא בדיוק מוזיקה לשעת לילה מאוחרת. ואם אפשר להפסיק את זה, למה לא?
מה שבטוח, שהמעורבות של יאיר נתניהו בחיים הפוליטיים היא כבר מזמן לא סתם רכילות. אין כמעט שבוע שבו שמו לא עולה בהקשרים כאלה או אחרים. נראה לי שהגיע הזמן שנדע קצת יותר על עולמו הרוחני של יאיר נתניהו, לאור העובדה שהוא כבר לא הילד הקטן, זה שמשפחת נתניהו הייתה דוחפת למצלמות ואחר כך מתלוננת שלא שומרים על פרטיותו.
בתור מי שמשלמים על אבטחה צמודה לילד במשך כל כך הרבה שנים, כולל במהלך שירותו הצבאי ולאחר מכן בנסיעותיו המרובות לחו"ל — זה מגיע לנו. שלא לדבר על כך שהשפעתו הגדולה של יאיר על אביו אינה במחלוקת. הוא עבד כיועץ לראש הממשלה בתקופת הבחירות ולאחר מכן ביקש להפכו ליועץ בשכר. הוא גם היה זה שלחץ ופעל מאחורי הקלעים למינויו של רן ברץ לראש מטה ההסברה הלאומי. ויש טענות חוזרות ונשנות על מינויים של מקורביו לתפקידי מטה בליכוד.
אין דרך טובה יותר לבדוק מהן עמדותיו של נתניהו ג'וניור מאשר לחפש ברשתות החברתיות. חשבון הפייסבוק של יאיר נתניהו הוא Yair Netan. כמו רבים אחרים, גם בנו של ראש הממשלה משתמש בלייקים ככלי להבעת תמיכה. אפשר ללמוד הרבה על נתניהו הצעיר מהלייקים שהוא עושה.
למשל, יאיר נתניהו עושה באופן עקבי לייקים לפוסטים של הצל. אין ויכוח שתמיכה עקבית כזאת מעידה על תמיכה באדם השנוי במחלוקת שזה מכבר התפקד לליכוד.
מספר לייקים עשה נתניהו לפוסטים התומכים באלאור אזריה, החייל היורה מחברון.
הוא העניק שני לייקים לפוסטים נגד הנשיא ריבלין, נגד הנשיאה מרים נאור, נגד הסדר עם הפלסטינים.
נתניהו הצעיר עשה שיתוף למאמר שהכותרת שלו היא "שופטי בית המשפט העליון לוחצים ומגמישים את החוקים כראות עיניהם". הוא גם עשה לייק לתוכנית של ניוט גינגריץ' מהמפלגה הרפובליקנית, שמציע בידוק קפדני לכל מוסלמי שמאמין בחוקי השריעה ומגיע לארצות־הברית. הוא תומך בטענה שאין עם פלסטיני, בעונש מוות למחבלים ובכך שאבו־מאזן הוא ראש ארגון טרור.
אז הנה, תכירו את נתניהו ג'וניור. להלן היורש.
עב"ם בחקלאות
מה שהופך את כל העניין לאירוני, זה העובדה שמדובר ברחפן, שכן "רחפן" זה גם מה שאפשר לומר על שר החקלאות שלנו: השר הרחפן, שהעניק במתנה לשר החוץ הרוסי את אותו צעצוע שנפשו חשקה בו. כאילו ביקרו בבית חרושת לשוקולד, והמבקר חשק בחטיף. קוראים לזה בחיבה, ובלשון מקטינה, רחפן.
כנראה מדובר בהליקופטר קטן, ללא טייס, המבוסס על טכנולוגיה סודית. הוא נמכר לישראל מספרד תחת הסכם סודיות, אשר אוסר עליה להעתיקו או לייצאו, ורק שתי יחידות כאלה הגיעו לארץ, שתיהן פועלות עם שלט אחד. ואם זה לא מספיק, על הרחפן מותקנת מצלמה סודית מתוצרת ארצות־הברית, שמגבלות הייצוא עליה חמורות עוד יותר.
אריאל, בלי להתחשב במינהל תקין, בחוק, בהמלצות הדרגים המקצועיים וביחסיה הבינלאומיים של ישראל, העניק במתנה את הרחפן לראש ממשלת רוסיה. הרוסים, שלא כאריאל, אינם טיפשים, ובמהירות הבזק העמיסו את המתנה והסתלקו איתה לפני שאריאל הבין את גודל הטעות.
ואיך הגיב אריאל כשהתבררה השטות שעשה? הגיב כדרכו. אמר לאנשי מכון וולקני, שהרחפן היה בבעלותם, שלא יעשו עניין, והוא כבר יעביר להם בהקדם 200 אלף שקל מכספי הציבור שבשליטתו. הרי עד היום כך נהג תמיד, בלי בעיות.
וכדי לסבך את העניין עוד יותר, ולא לצמצם חלילה את המבוכה ליחסי ישראל עם ספרד וארצות־הברית, החביאו את השלט של אותו רחפן מהרוסים, ועכשיו גם הרוסים כועסים.
ולמרות שכל הסימנים מראים שאכן הייתה כאן טיפשות יותר מאשר פשע — או כדברי הדיפלומט הצרפתי מהמאה ה־18, שארל מוריס דה טליראן, "זה גרוע מפשע, זו טיפשות" — יש לזכור כי פעולתו הפזיזה של אריאל היא בכל זאת גם עבירה על החוק. יצרני רחפנים ישראלים נאבקים חודשים על גבי חודשים בתקנות ובחוקים המחייבים אותם בהשגת רישיון שיווק עוד בטרם יציגו ללקוח פוטנציאלי רחפן שהם מייצרים, ואפילו רחפן צעצוע. במידה שיחליט הלקוח שהוא מעוניין ברחפן, עליהם להשיג בנוסף גם רישיון יצוא. תהליכים אלה אורכים זמן רב ומקשים מאוד על יזמים ויצרנים הגונים.
אריאל, שכפי שאנחנו מכירים מנושאים אחרים לא נותן לחוקים או לנהלים להפריע לו, קיצר הליכים, ותוך שניות גם הציג את הטכנולוגיה ללקוח, גם נתן לו אותה בחינם וגם איפשר לו לייצא אותה מיד.
לו היה עושה את זה מישהו אחר, אריאל כנראה היה מכנה אותו "בוגד".
אבל שלא נתבלבל: פרשת הרחפן היא רק סימפטום למה שקורה תחת הנהגתו של שר החקלאות. השר אריאל מסתובב במשרד החקלאות כעב"ם מוחלט. מספיק לשמוע את זעקת החקלאים, את תחושותיהם על כך שהם מופקרים, כדי להבין שאריאל הוא אכזבה מוחלטת. וזה לא רק עמדת החקלאים של הקיבוצים או המושבים: זה כל החקלאים, כולל תנועת ההתיישבות. מפח הנפש הוא מקיר לקיר, או שמא יש לומר משדה לשדה, מפרדס לפרדס.
צריך לזכור שהאיש בעל הסנדלים היה מהפושרים של גוש אמונים. הוא בא מתנועת ההתיישבות, אלה שרואים עצמם כממשיכי דרכם של החלוצים בקיבוצים. היה מצופה שהוא יהיה שר יעיל שיראה את התמונה בכללותה. אבל בעוד שאריאל נלחם עד טיפת דמו האחרונה על כל פיסת קרקע בשומרון, הוא מאבד קרקעות בגליל ובנגב. הטענות הרווחות הן שהשר לא חי את הבעיות של החקלאים, שהאינטרסים שלו הם אחרים, שבבת עינו זו היחידה להתיישבות ולא תפקידיו הנוספים כשר חקלאות, כמו שימור הקרקע, שימור הסביבה ואספקת המזון, ושהוא מרחף מעל כל בעיות היומיום. אלא שלשר אריאל נסלחו השקרים, ההסתה ואפילו מה שכינה בג"ץ כהחלטה בלתי חוקית שנקטה מועצת מקרקעי ישראל, בראשות אריאל, כשהחליטה להעניק קרקע מקרקעות האומה למיזם של גלעד שרון, החלטה שהיא בלתי חוקית בעליל ובניגוד להמלצת היועץ המשפטי לממשלה ושבוטלה על ידי שופטים בירושלים. כל זה נסלח לאריאל, אולי כי הוא מנאמני ארץ ישראל השלמה.
אבל עכשיו נמתח החבל עוד יותר. אנו נדרשים לסלוח לו על טיפשות.
חביבים על חרדים
ביום ראשון תיערך במרכז הקונגרסים אווניו שבקריית שדה התעופה ועידת "כלכלה ועסקים" של העיתון "המודיע". העיתון מעוניין לערוך ועידת עסקים וכלכלה חרדית שתיתן פייט לכנסים הגדולים של המגזר הכללי, דוגמת כנס הרצליה ופורום קיסריה. הכנס צפוי להיות האירוע החרדי העסקי הגדול ביותר שהתקיים אי פעם, ועלות הפקתו כשלושה מיליון שקל.
בחינה של הנואמים המרכזיים בוועידה מהווה סייסמוגרף למצבם של הפוליטיקאים הבכירים בעיני המגזר החרדי. או ליתר דיוק: היא מעידה על מעמדם במפלגת אגודת ישראל החסידית ובקרב מנהיגי מועצת חכמי התורה של אגודת ישראל.
אז מי עולה ומי יורד? בחינה של המודעות בעיתונות לקראת האירוע מגלה מיהם הפוליטיקאים שהחרדים חפצים ביקרם. ראש הממשלה בנימין נתניהו יהיה הדובר המרכזי בוועידה. נתניהו נהנה ממעמד יציב במגזר החרדי. מי שיציג אותו בכנס יהיה שר הבריאות ליצמן, מה שמעיד על הקשר ההדוק בין השר לראש הממשלה.
הנואם השני בחשיבותו יהיה שר האוצר משה כחלון. קיימת ציפייה גדולה מצד הנהגת מועצת גדולי התורה להקשיב למוצא פיו של השר. המגזר החרדי משווע בכל שנה לכ־5,000 דירות, בהתאם למספר הזוגות שנישאים. עסקני הציבור החרדי מחזרים אחרי כחלון מאז חג סוכות ומבקשים לפתור את המצוקה, לדרישת האדמו"ר מוויזניץ שדוחק בח"כים מאגודת ישראל, ובראשם ליצמן, להביא פתרון מהיר לבעיה.
הדמות המסקרנת ביותר בכינוס הוא השר לשעבר, גדעון סער, שתופס משבצת של כבוד באירוע. סער עשה מהפך תדמיתי בציבור החרדי בשנים האחרונות: כשהיה שר החינוך, היה סדין אדום ומטרת חיצים לעיתונות החרדית, בעיקר בגלל פרשת הבנות מעמנואל, אך מאז עשה דרך ארוכה, התחבר למזכירי מועצת גדולי התורה והפך לבן בית אצל עסקני החברה החרדית. עם הולדת בנו הצהיר שהוא שומר שבת, וקרנו עלתה עוד יותר. נראה שבציבור החרדי סער נתפס כחלופה האפשרית לנתניהו.
גם שר החינוך נפתלי בנט נואם בוועידה. בקדנציה הראשונה שלו היה בנט מוקצה בציבור החרדי בגלל ברית האחים עם לפיד שהשאירה את החרדים מחוץ לקואליציה, אבל מאז הוא עשה תשובה, ועכשיו בנט מתקבל באירוע בזרועות פתוחות אחרי שיישר את ההדורים מול ליצמן וקיבל את חותמת הכשרות של האדמו"ר מגור.
שר הפנים והשר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, אריה דרעי, יקבל גם הוא מקום של כבוד כבן בריתו של ליצמן. דרעי חייב לליצמן את חזרתו לזירה הפוליטית לאחר שליצמן טירפד את הצעת החוק של יש עתיד שהייתה אמורה למנוע זאת (חוק הקלון).
ומי איבד נקודות בשנה החולפת?
הראשון הוא שר התחבורה, ישראל כץ, שמעמדו במועצת גדולי התורה נפגע בגלל פרשת עבודות הרכבת בשבת. כץ קיבל בעבר במה באירועים שערך העיתון, אבל הפעם הוא נשאר בחוץ.
השני הוא שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים, יובל שטייניץ, שהעלה בערב פסח את חמתו של האדמו"ר מגור. ימים ספורים לפני החג, באירוע "שבתרבות" בחולון, העיד שטייניץ כי הוא שומר מסורת אך לא נמנע מלאכול לחם בפסח. התקשורת החרדית רעשה, ובליכוד התפתלו בחוסר נחת והסבירו כי על חברי הליכוד להקפיד, לפחות בפרהסיה, על רגישות לעניין.
כך שאם רוצים לדעת מי יזכה השנה לתמיכה של ההנהגה החרדית כשיבקש אותה, ומי לא — צריך רק להסתכל על הבמה של ועידת עיתון "המודיע". ¿
