מאושרי והלאה // הילה עמית (עם עובד, 191 עמודים)
כדי להסביר את הסיפוק שמעורר הספר הקצר הזה; את פעימות הבכי הנעים שהופיעו בתדירות של פעם ופעמיים לאורך כמעט כל אחד משבעת הסיפורים שכלולים בו; את ההיענות לטיפול הבטוח של הילה עמית, בטוח אך לא כוחני, בשורת דמויות הניצבות על סף אובדן ואבל — כדי להסביר את כל אלו צריך לחזור לרושם הראשוני והמטעה בפגישה עם ספר הביכורים 'מאושרי והלאה'.
שם הספר נדמה רציני, מתייפייף. סגנון התיאור ומסגרת העלילה נצמדים לריאליזם פסיכולוגי, נטול הומור. הסיפור הפותח עוקב אחרי הגיבורה, רופאה ערבייה, בנסיעה מתל־אביב לעיר הולדתה, אום אל־פחם. מערבלת, תוך כדי הזדחלות בכביש, את שני הסיבוכים שעומדים לפניה ומאחוריה: פגישה עם אביה הנוטה למות, עם משפחתה השמרנית; ודרמה זוגית שמחכה לה בתל־אביב - האם להישאר עם בת הזוג שלה מזה שנים או להתמסר להתאהבות חדשה.
כל כלי עבודה ספרותי נראה מוכר, שגרתי, מציית לנוסחה של פרוזה ישראלית רגישה, מודעת פוליטית. כמו עצם השימוש בסצנת הנסיעה בפתיחת הסיפור, במסגרת תיאור של שיבה הביתה. אבל הקובץ הזה — שכמעט כל סיפוריו נוגעים במוות משפחתי, בטראומה משפחתית — מזכיר את המובן מאליו. אין סגנון פסול, אין מסורת ספרותית שחוקה. הכל תלוי בהגשה, במחויבות, ביושרה הספרותית והרגשית.
הספר אמנם מוקדש, בפתיחתו ובסיומו, לאבי המחברת. אבל הסיפורים מתמקדים בדמויות נשים ונערות, ויוצרים רושם מצטבר של השתוקקות לאהבת אם מצד מי שעוד מפענחת את ילדותה, את הפיכתה לאישה בוגרת. סיפור הנושא, 'מאושרי והלאה', חותם את הקובץ. הסטייה שלו לצורת סיפור בגוף ראשון מאפשרת לקורא לפרש באופן אוטוביוגרפי את הקשר בין הסיפורים הקודמים, המתארים לרוב פרידה ופגישה מחודשת בין דמויות אם ובין בנות ממשיות או מאומצות. ההתרסה הגלויה, ההתחשבנות עם אמה של מספרת הסיפור — מאירות מחדש את האופן שבו עמית מתארת אמהות מתפוגגות או שבות לחיים.
ככלל, עמית מצליחה לתאר במשולב היקסמות, התאהבות, משיכה מינית, היקשרות טוטאלית באדם חדש — תוך התעכבות לא מבוהלת, מתוודעת, על האפשרות הבלתי נמנעת: סוף האהבה, פרידה, היקרעות מהאדם האהוב. בין אם הוא מפנה עורף — ובין אם הוא מוכרע בידי מחלה, דיכאון או מוות.
זה תיאור מכביד וחמור שאולי עושה עוול לסיפורים. בניגוד לנטייה המזוכיסטית, הטראומטית, שהלכה והתגבשה לתו תקן בפרוזה הישראלית — עמית מוצאת דרכים שונות, חלקן פשוטות ואפקטיביות מאוד, לרסן את הטרגדיה ואת הנגיעה הזולה בכאב לב. האמפתיה החד־משמעית שלה לגיבורי הסיפורים, אהבת הגיבורות וגיבורי המשנה לזולתם הקרוב — בנות זוג, ילדים צעירים, ילדים בוגרים — אמנם לא מונעות את האסון עצמו, אבל האהבה או המחויבות הזאת יכולות להפוך למשהו נבון, יציב, בעל ערך.
הסיפור השני בקובץ נקרא 'שיטפון'. בני משפחה יוצאים לנופש אחרון. האמא חולה כנראה בסרטן. בחזרה הביתה, הם מצטרפים להתקהלות של מכוניות ואנשים, צופים בשיטפון מדברי לצד הדרך — בהתגלמות הסמלית והממשית של הגל שעומד להכות בחייהם הפרטיים. עמית מזגזגת בעדינות בין כמה נקודות מבט, הראשית שבהן שייכת לאם המותשת — שמבינה את חשיבות הזיכרון, החופשה, הרגע הסמלי, ומוכרחה להתנהג בהתאם, למרות הרצון המובן להתפרק, להפסיק לתפקד כראוי. הסיפור כולו היה יכול להפוך לסרט ישראלי שגרתי שיתאים לימי זיכרון, אבל עמית מתמקדת בבלימת השיטפון, בבלימת הסמליות הברורה. היא אמנם לא נבהלת מעלילות מלודרמטיות, מאנלוגיות דרמטיות זועקות — אבל מוצאת דרך לעדן אותן, להכניען.
גם כשלסיפור נכנסות דמויות כאילו זרות לעולמו של קורא יהודי מדומיין — לסביות, ערבים — לא הזרות שלהן היא המוקד. גיבור פלסטיני, הומו, שוהה בלתי חוקי, מתואר קודם כל בעזרת השיקולים המעשיים והרגשיים שמנחים אותו: איזו דירה לשכור, איך ליצור קשר עם הומואים ערבים אחרים, איך להשיג טיפול רפואי בלי להסתבך אחרי שמפוצצים אותו במכות. כל דילמה או התרחשות דרמטית קשורות למישור הגיוני ופרקטי של החיים. ובו בזמן, לאפשרות להתקרב לאדם אחר, למרות קשיי ההישרדות, חוקי המשחק הקשוחים, בתחום הפוליטי והמשפחתי.
לא תמיד עמית עומדת ברף הגבוה הזה. לפעמים מתפלק לה הסבר פסיכולוגי מיותר. לחיצה פחות בוגרת על תיאורי הרגש של הדמויות. גם כך, היא מצליחה לעשות דבר שהולך ונעשה פחות שכיח בספרות הישראלית. אחד הסיפורים שחורגים מתחום האבל, למשל, מתאר משיכה של ילדה יהודייה לנערה ערבייה. שכנות ביפו. בניגוד לרומן האחרון של דורית רביניאן, עמית יודעת לגעת בקשרים כאילו לא קונבנציונליים בלי תרועות חצוצרה. לתאר רגע קטן, מדוד — במקום לטפוח לעצמה על השכם, על הנגיעה הכאילו־חתרנית בסוגיה פוליטית. יש לזה ערך אתי ופוליטי — במיוחד בתקופה הזאת. והוא נובע דווקא מהגישה העניינית של עמית. מהיכולת של הדמויות שלה להתמודד עם אלימות ומשבר באופן שפוי, הגיוני — גם אם הציפורניים נאחזות במושב האוטו.
הילדה היהודייה נכנסת לראשונה לשטח המשפחה הערבית, בשוק שנתי של מכירת פירות הדר בפרדס. האסור, המסוכן, המושך נמצאים כאן — אבל דבר אינו מנופח ומתמוגג מעצמו. הדמויות עצמן שולטות במצב, משחקות בעדינות במותר ובאסור. כל תפוז שהילדה קונה — מלווה בנגיעה נעימה, משחקית, מצד המוכרת. יד נוגעת ביד. קשר נוצר, גם אם הגבולות ברורים. קשר דומה — אמפתי, מדוד, מוכן להתמסרות בגבולות האפשר — נוצר בין הקורא לסיפורים. ●
