"ביקשו ממני לשכוח"
חן, בת 19, נאנסה על ידי קרוב משפחתה, וננטשה על ידי הוריה שבחרו בתוקף שלה על פניה
"נאנסתי מספר פעמים כשהייתי בערך בת חמש על ידי קרוב משפחה. כל החיים גדלתי בתחושה שנפגעתי אבל לא ידעתי מה ולא ידעתי לשים אצבע על הפגיעה. היינו עולים חדשים והתרבות שלנו הייתה מאוד סגורה. מיניות לא הייתה נושא מדובר. אפילו כשקיבלתי מחזור לא ידעתי מה זה, כי אף אחד לא דיבר איתי על זה. בגיל ההתבגרות היו לי פלשבקים של תמונות מהפגיעה שהתרחשה מספר פעמים, ותמיד נכחה שם קרובת משפחה נוספת שגם היא הייתה ילדה.
כשהייתי בת 15 פניתי אליה וסיפרתי לה ש'יש לי זיכרונות מוזרים'. תיארתי לה מה אני זוכרת, וגיליתי שאני זוכרת דברים לפרטי פרטים. קרובת המשפחה אישרה לי שזה אכן מה שקרה, ונדהמה שזכרתי מגיל כל כך צעיר. כשהפגיעה נחשפה אני זוכרת שהיו צעקות בבית, בכי, ואז שקט. שקט שלא הכרתי.
הפגיעה הכואבת יותר הייתה כשפניתי לאמא שלי וסיפרתי לה שאני זוכרת מה היה, ושאלתי אותה למה לא דיברה איתי על זה מעולם. אמא שלי יצאה מיד להגנת קרוב המשפחה שסבל מקשיי קליטה וביקשה ממני לשכוח מהאירוע ולהמשיך הלאה. לא רציתי, הרגשתי שבוצע בי פשע ומטייחים. הבנתי שהיא בחרה בו. שהיא שמה אותי, הבת שלה, במקום שני, ונפגעתי מאוד. לא יכולתי להשלים עם העובדה הזו. זה עירער מאוד את היחסים בינינו לאורך השנים. זעמתי עליה, זו אמא שלי ואני מאוד אוהבת אותה, אבל התפקיד של אמא הוא להגן על הילדים שלה ואמא שלי בחרה להגן על מי שפגע בבת שלה.
יותר מזה, לאורך השנים היא הכריחה אותי לקבל אותו ולסלוח לו. כשהוא התחתן, אמא שלי הכריחה אותי לבוא לחתונה. הייתי צריכה ללכת לחתונה של מי שאנס אותי כילדה, של מי שהרס לי את הילדות, את הנערות, את החיים. אמא שלי הודיעה לי שאם אני לא באה גם היא לא הולכת, ואז כל המשפחה תקלל אותי. אז הלכתי, פחדתי שכולם יכעסו עליי. הבורות והרצון לשמור על המשפחה מאוחדת גרמו לאמא שלי להזניח אותי ואת הנפש הפצועה שלי".
