אדם עובד במקום עבודה שהציע לו לרכוש ביטוח לשירותי סיעוד במסגרת קבוצתית, שתעניק לו בשל כך הנחות והטבות מיוחדות. הוא אינו מהסס ומצטרף. במשך עשרות שנים הוא משלם עשרות אלפי שקלים לחברת הביטוח, כדי להבטיח שאם לא יוכל לדאוג לעצמו בימי זקנתו יוענקו לו – תמורת דמי הביטוח הרבים ששילם – כל השירותים להם יזדקק. אולם יום אחד מודיעה לו חברת הביטוח שהביטוח בטל ומעתה הוא צריך לדאוג לעצמו, או להוסיף מאות שקלים בחודש כדי לזכות בכיסוי הרפואי שהובטח לו.
מתברר שהוא וחבריו לעבודה לא שמו לב לכך שבחוזה הביטוח הקבוצתי שעליו חתמו היה סעיף עלום המאפשר לחברה לבטל בכל עת את הפוליסה. חברות הביטוח הסיעודי זכו ב־2011 לגיבוי למהלך זה על ידי המפקח על הביטוח במשרד האוצר, עודד שריג, שהכריז כי הפוליסות הללו לא כדאיות כלכלית לחברות ואסר על שיווקן לציבור.
לא מדובר כאן באנשים ספורים. במהלך חמש השנים האחרונות נזרקו מהביטוחים הקולקטיביים הללו כ־200 אלף גמלאים. לפי הוראות משרד האוצר, עוד כמיליון מבוטחים בביטוח קבוצתי אמורים לאבד את הכיסוי הביטוחי שלהם עד סוף השנה. כאלטרנטיבה מציע להם האוצר להצטרף במחיר אחיד לביטוח הסיעודי של קופות החולים, שתנאיו ירודים בהרבה מאשר הביטוח שעבורו שילמו במיטב כספם במשך השנים.
מצבן של חברות הביטוח הסיעודי, שהאוצר מודאג מהחוסן הכלכלי שלהן, לא צריך להטריד אתכם. לפי נתוני משרד האוצר, בין השנים 2003־2013 הרוויחו חברות הביטוח יותר מ־5 מיליארד שקל נטו רק על הביטוחים הסיעודיים הקבוצתיים. ומה עשו אנשי הפיקוח על הביטוח במשרד האוצר בזמן שחברות הביטוח מכרו במשך שנים למאות אלפי עובדים פוליסות ביטוח פגומות וחסרות ערך? שום דבר. הם התחילו להיות מוטרדים רק כשהתעורר חשש לחוסנן של חברות הביטוח.
השבוע איימה הסתדרות העובדים הכללית בהשבתת המשק אם יופסק הביטוח הקבוצתי של כמיליון עובדים עד סוף 2016. האוצר נבהל, וסוכם שבינתיים הביטוח לעובדים אלה יוארך עד סוף 2017. אלא שזה אינו הפתרון למשבר ביטוח הסיעוד. צריך לזכור שלכ־35% מהגמלאים אין כלל ביטוח סיעודי. כמו כן, ביטוח סיעודי כלל אינו מבטיח שאכן תזכו לקבל שירותי סיעוד, גם אם שילמתם לאורך שנים את דמי הביטוח הסיעודי. לפי נתוני האוצר, חברות הביטוח אינן מאשרות כשליש מהתביעות המוגשות להן, וחלק מהתביעות מאושרות רק באופן חלקי.
צריך לשים לב שביטוח סיעודי אינו מתחשב בהכנסת המבוטח, ולכן הוא פוגע יותר בגמלאים חסרי אמצעים ומשפחותיהם. וכל זה במדינה שבה הכנסתם של מחצית מהזקנים היא מתחת לקו העוני, וגם לאחר קבלת קצבאות עדיין 20% מהם חיים מתחת לקו העוני.
שירותי סיעוד לקשישים שאינם יכולים לדאוג לעצמם לא צריכים להיות סחורה הנסחרת בשוק. הם אינם צריכים להיות תלויים באמצעים כלכליים של הזקן או ילדיו. הזכות לשירותי סיעוד היא חלק מהזכויות הכלליות יותר – הזכות לבריאות והזכות לקיום בכבוד. כפי שלא היינו מעלים בדעתנו לומר לאנשים הלוקים במחלות לב ללכת לרכוש ביטוח פרטי, כך אין הצדקה שלא להכליל את שירותי הסיעוד, שכיום המדינה מספקת רק חלק מהם באופן קמצני ביותר, בסל הבריאות. יוזמה אותה מנסים לקדם שר הבריאות יעקב ליצמן וקואליציית ארגונים בחברה האזרחית, שאותה חוסמים משרד האוצר האחראי למשבר העצום הזה וחברות הביטוח המרוויחות מיליארדים ממצוקה זו.
