בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. בסדר. אני אתן לו את זה. והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני מרק קדמון, ואורגניזמים רב־תאיים החלו לבצבץ מתוכו, והפכו לתולעים שמהן התפתחו פרוקי רגליים וחסרי חוליות, ומשם לחולייתנים ששחו באוקיינוסים, ומהם לדו־חיים שטיפסו ליבשה, ואז לזוחלים של ממש שמהם התפתחו העופות, הדינוזאורים וגם היונקים, ומתישהו הגענו אנחנו והמצאנו פחות או יותר את הכל, כולל אלוהים. ואחר כך הרגנו אותו, או לפחות ביקשנו ממנו לזוז הצידה. אמרנו לו שזה בסדר, אנחנו נטפל בהכל מכאן ואילך. הוא יכול להיות חבר דירקטוריון, אבל לא יותר.
ואולי אני טועה. אולי אלוהים באמת היה שם וברא את השמיים ואת הארץ, ואולי הוא עדיין שם כמו שהיה מאז ומעולם – אל נקמות עם בעיית שליטה בכעסים – שלא מצליח להירדם לשנ”צ בשבת מרוב עצבים על שמישהו בדרום הארץ הדליק אור או התניע מכונית. אולי. לא יודע. וגם לא דחוף לי לדעת. ועוד פחות דחוף לי שהילדים שלי יידעו.
כי הנה מה שאני יודע: שהעולם הזה – לא כולו, רק החלקים שבהם אשמח לראות את ילדיי משתלבים – מעדיף להפריד בין אלוהים לפרקטיקה היומית שאנחנו קוראים לה החיים. בין דת למדינה. בין אמונה פרטית לתפקוד ציבורי. כי ההיסטוריה האנושית אינה סך תלאות היהודים; הקידמה האנושית אינה רק היציאה מהחומות ותפעולה המוצלח של פלטת שבת; התרבות האנושית אינה נעה על הציר שבין זמירות תהילים לפיוטי רבי שלמה אבן־גבירול; ההומניזם האנושי אינו סימן רשום של שלמה המלך; והאבולוציה האנושית אינה נעצרת בבצלאל סמוטריץ’, תודה לאל.
אני יודע שמערכת החינוך הישראלית מעדיפה שלא לדעת את כל זה, ולפחות לא לשתף את קהל היעד העיקרי שלה; ילדינו. כי בישראל הנוכחית, שבה צה”ל עובר משליטת מפקדיו לשליטת רבניו ובה עמדות המפתח – מלשכת ראש הממשלה, דרך ראשי המוסד והשב”כ ועד המקום הרלוונטי מכולם: משרד שר החינוך – מאוישות על ידי חובשי כיפות, גם מערכת החינוך יודעת את מקומה. לחנך לאהבת הארץ, לאהבת הבורא, ולאתוס המושתת על “מורשת ישראל”, “תרבות ישראל”, “מסע ישראלי” ו”שבת ישראלית”.
אין ספק; מערכת החינוך עושה הכל כדי להכין את ילדינו לחייהם במאות הקודמות, תוך הגדלה מתמדת של התכנים היהודיים ודילול עקבי של תכנים אוניברסליים חיוניים, כגון אזרחות, תרבות, הומניזם, אמנות, פילוסופיה, כלכלה והיסטוריה עולמית. כולם נראים שייכים פחות ופחות למקום שאליו ישראל מתקדמת, אם זו המילה.
אני לא מאמין גדול בפנאטיות משום כיוון. אני לא מאמין שכשליאור שליין תוחב בפרצופו של הציבור הישראלי את האין־אלוהים שלו, הוא או אנחנו מרוויחים משהו. כי יש בינינו יותר מדי ישראלים שנמצאים על הספקטרום: רחוקים מלהיות דתיים כפי שהם רחוקים מלהיות אתאיסטים. ואני ביניהם, ואני לא רוצה לאבד אותי. או את ילדיי.
אני רוצה עבורם את מינימום החינוך שניתן לי; את הנאורות, המדע, ההכרה האוניברסלית והבנת מיקומנו שלנו – כיהודים וכישראלים – בתוכה. אני לא רוצה עבורם שקרים לאומיים, אתוסים יהודו־צנתריים, או מפת העולם עם ישראל על תקן השדרה התשיעית שלידה מתגמד היקום. אלה דרישות לא מפליגות, ואני לא משוכנע שצעדים הפגנתיים, כמו הקמת זרם חינוך חילוני חדש ונפרד לחלוטין, אחת האפשרויות שיידונו בכנס “הפורום החילוני” שיתקיים מחר, מוכרחים להיות הפתרון.
אבל פתרון מוכרח להיות. חינוך חילוני, הומני, דמוקרטי ואוניברסלי מוכרח להיות. ואתם לא צריכים להיות אתאיסטים כדי לרצות בזה ולהביא לזה. אתם צריכים להיות פשוט הורים שחושבים על עתיד ילדיהם בעולם של אפשרויות במקום במדינה של אפשרות אחת.
