משה אדרי, האיש החזק של הקולנוע הישראלי, רץ בפארק כמו חתן. זאת תקופת פריחה יוצאת דופן עבור תעשיית הקולנוע שלנו. בשלושת החודשים האחרונים הגיעו לקופות יותר ממיליון צופים כדי לצפות בסרטים כחול־לבן. שיא חסר תקדים. שורה של להיטים כמו "ישמח חתני", "הלהקה האחרונה בלבנון", "לעבור את הקיר" עוקפים בסיבוב את השמות הגדולים מהוליווד. זאת הזדמנות טובה לחגוג עם אדרי, אחד שמכור לג'וגינג כמעט כמו לתמונות שעל המסך הגדול, בראיון יוצא דופן שנערך תוך כדי ריצה.
צילום: ירון שרון, עריכה: רותם שניר
אדרי מפורסם בחוש הריח המיוחד שלו: היכולת לזהות שובר קופות כבר משיחה של כמה שניות עם התסריטאי. קחו למשל את "הערת שוליים". שלמה בראבא, הכוכב הראשי, היה משוכנע שמדובר בסרט לסינמטקים שיביא כמה אלפי צופים בודדים במקרה הטוב. אבל אדרי הבין מיד את הפוטנציאל. "אפרים קישון מורי ורבי לימד אותי לשמוע את הבמאי חמש דקות ואז להחליט", הוא אומר. "אם זה נוגע לך בבטן — זה סימן טוב. יש טעויות, אבל הן מעטות יחסית. אני משתדל לא ללכת על כל פרויקט, כי צריך להשאיר קצת כסף לילדים ולנכדים, אחרת הם יתבעו אותנו בגן העדן".
אתה ואחיך בין היחידים שמהמרים בכספם הפרטי על הקולנוע הישראלי.
"תאמין לי שיכולנו להיות היום עם מאות דירות בשדרות רוטשילד בתל־אביב ובנווה צדק אם לא היינו משקיעים את הכסף בקולנוע הישראלי. אבל אני גאה ושמח במה שעשינו ולא מתחרט"
אז אפשר להרוויח בתחום הזה? לפי החודשים האחרונים זה דווקא עסק לא רע.
"לפעמים זה לא השיקול. אין כאן ביטוח, בקולנוע אתה מהמר. לפעמים אתה רואה משהו, ולפעמים אתה שם כיפה ואומר 'יתגדל ויתקדש שמי רבא'".
כמה עולה להפיק סרט?
"בין מיליון לעשרה מיליון שקל. בהוליווד הכסף גדול הרבה יותר, אבל שם יש שלוש מאות ומשהו מיליון איש לעומת שמונה מיליון במדינה שלנו, כש־25 אחוז זה ערבים, 25 אחוז חרדים, 25 אחוז תפרנים ו־25 אחוז גרים בתל־אביב. הקהל שבא אלינו הוא חצי מהאוכלוסייה בלבד".
הערבים והחרדים לא באים?
"רק אם יש משהו חריג כמו 'סופת חול' שמדבר ערבית או 'ישמח חתני' ו'לעבור את הקיר' שמביאים קהל דתי וחרדי. בגלל זה הבאנו מיליון צופים בפחות משלושה חודשים. 'ישמח חתני' מביא כורדים לבתי קולנוע. ממתי כורדים היו בבתי קולנוע? אף פעם, והם לא יודעים מה לעשות שם. הם קונים את הכרטיס ושואלים מה עושים עכשיו? כאילו הם באו לאיזה מבצע אנטבה. בבאר־שבע באו בדואים בפעם הראשונה בחיים שלהם כדי לראות את 'סופת חול', כי זה סרט עליהם. הם באו עם חמורים כי הם גרים קרוב ליס פלאנט. זה קהל שבחיים לא היה בא אם לא היה סרט של העדה שלהם".
אבל אוסקר עדיין אין לנו.
"יש לי הרגשה שהשנה נזכה באוסקר עם 'סופת חול'. היינו מועמדים לאוסקר עשר פעמים. בפעם האחרונה, עם 'הערת שוליים' של יוסף סידר, באו הפרסים יימח שמם (הכוונה לאיראנים — ת"י) ולקחו לנו את הפרס ככה בין הרגליים".
אנטישמיות, לא?
"חס וחלילה. זאת אמנות, אבל יש שופטים שלא מפרגנים לנו בגלל פוליטיקות. 'סופת חול' הוא נושא מרתק של במאית צעירה שחיה עם הבדואים 20 ומשהו שנים, אז יש לי הרגשה שדווקא הפעם נשחק אותה. אם זה יקרה, כנראה שבורא עולם בסביבה מתחשב בנו. מה אתה רוצה בסוף? שיגידו לך תודה ולזכות בסיפוק והכרה. והכרה זה פרסים".
סרטים לחמישה צופים
הסכסוך בין אנשי הקולנוע לשרה מירי רגב מדיר שינה מעיניו של אדרי. הוא דווקא משוכנע שאפשר לקיים דיאלוג עם השרה. "מירי רגב הבטיחה שתגדיל את התקציב לקולנוע ואני מאמין שהיא תעשה את זה", הוא אומר. "התעשייה צריכה לתת לה לעבוד. לא לריב איתה, אלא לריב עם משרד האוצר שייתנו לנו עוד כמה מיליונים".
אבל רוב התעשייה מתנגחת עם השרה.
"וזו טעות. לפעמים היא צודקת ולפעמים לא, אבל היא לא באה לכתוב תסריטים ולהיות צלמת — היא רוצה שקיפות, לדעת למה סרט התקבל בקרנות ולמה לא".
היא לא רוצה שליטה על התכנים?
"אני לא חושב. אני מכיר אותה אישית ונורא מעריך אותה. דיברתי איתה אינספור פעמים וזו לא הכוונה שלה. היא יודעת ש'סופת חול' זה סרט על בדואים, ו'ישמח חתני' סרט על כורדים, והסרט החדש של אבי נשר הוא על פולנים".
השרה רגב אומרת שהתרבות היא אליטיסטית — תל־אביבית, אשכנזית ומתנשאת.
"יש בזה משהו, אבל זה השתנה. הטענות שלה מופנות לקרנות. בזמנו הקרנות אישרו סרטים רק לסימנטק תל־אביב, והסרטים האלו הביאו חמישה אנשים. כשנכנסנו לפני 20 שנה לתעשייה, עשינו שינויים ובאנו עם קומדיות ועם 'סוף העולם שמאלה'".
למה כל התעשייה נגדה?
"אני אומר להם, תנו לה ימי חסד, אל תתנפלו עליה. בסופו של דבר הם חושבים שהכסף הוא שלהם, וזה לא נכון. הכסף של עם ישראל — מקריית־שמונה ועד אילת. אתה מדבר איתם עברית והם לא מבינים. בסוף הם יבינו את זה. אגיד לך מה הבעיה. מגישים יותר ממאה סרטים ומתקבלים 15, אז ה־85 באים בצדק בטענות. תמיד למי שלא זוכה יש טענה. בגלל זה היא ניסתה לעשות סדר. היא אמרה, 'אני אעשה סדר, כי אם איקס יגיד לי, 'לא קיבלתי', אני אגיד לו, לא קיבלת כי התסריט לא היה מספיק טוב, לא היה מוכן לצאת לצילומים'".
מה יקרה אם ייפסלו תסריטים שלא מתיישרים עם האג'נדות של הממשלה?
"אין בעיה עם סרטים שמהללים את המדינה, זה טוב. ללכת נגד המדינה זה לא טוב, אבל השקענו בכל הסרטים, גם אם היו בהם פלסטינים וערבים. אבל למה, ריבון העולמים, לפגוע במדינה. אתה מקבל ממנה כסף והולך נגדה?! לשר או לשרה מותר להגיד, 'רבותיי, עד פה'. אני חושב שזה מובן והם הבינו את זה".
סוף העולם שמאלה־שמאלה
יש סרטים שנוגעים במיוחד בציפור הנפש של אדרי, כמו "סוף העולם שמאלה" של אבי נשר. "הוא בא עם התסריט של 'סוף העולם שמאלה', וזה נגע לליבי כי זה סיפור המשפחה שלי", הוא מסביר. "שלחו אותנו לדרום, ואמא שלי אמרה, לוקחים אותנו כנראה לסוף העולם. אז הנסיעה לדימונה הייתה ארבע־חמש שעות מנתב"ג, בתוך משאית. גרנו באיזה צריפון של 20 מטר. סוף העולם שמאלה? זה באמת היה ככה".
לאיזה עוד סרטים אתה גאה שעזרתם?
"אני גאה שאחי ואני רכשנו את כל הזכויות של סרטי העבר, אם זה 'הוא הלך בשדות', 'השוטר אזולאי', 'סאלח שבתי', 'חגיגה בסנוקר', 'צ'רלי וחצי' ו'גבעת חלפון', וחידשנו אותם לעותק דיגיטלי. מאוד האמנתי ב'זוהי סדום' של החבר'ה מ'ארץ נהדרת'. נלחמתי שנעשה אותו, והוא היה סיפור ההצלחה הכי גדול שהיה לי. ללכת על 'הערת שוליים' של סידר היה סיכון ענק. אבל סידר לקח אותנו לאוסקר וזו גאווה אמיתית".
טוענים שאתה ואחיך הפכתם למעין מונופול בתחום.
"אם מפיק הלך עם כסף פרטי ובסוף נתקע וחייב עוד מיליון שקל להשלמת הסרט, אני לא יכול להשאיר אותו לבד. אני לא מנסה לחסל אף אחד בתעשייה. כל מפיק יעיד שאני עוזר לכל אחד שצריך. תשמע, אני חייב להיות סוחר, בוא נקרא לילד בשמו, אבל אם בא משקיע פרטי, אני מברך אותו כי אני רוצה שהוא יישאר. אבל הם לא נשארים. המשקיעים אומרים, 'שמתי שקל ואני רוצה לקבל אותו בחזרה'. הלוואי שיבואו עוד משקיעים וישקיעו בקולנוע הישראלי". •
