ימי הסתה אינם זמן מוצלח לאירוניה וסאטירה, זה מה שגילה אנס אבו דעאבס בימים האחרונים. אבו דעאבס, עיתונאי ופעיל חברתי מרהט, פירסם לפני כמה ימים בפייסבוק שני פוסטים ביקורתיים שלעגו לכל מי שצהל על האש המשתוללת בישראל. בפוסט הראשון מחה על הבורות וחוסר המודעות של ערבים החיים מחוץ לישראל שמשבחים ומהללים את אלוהים על כך ש"ארצנו נשרפת". "מופלא בעיניי", כתב, "איך השכל יכול להפסיק לחשוב ולהפוך לדבר כזה אידיוטי".

עד כאן, על פי השופט אלון גביזון, היה עדיין אבו דעאבס ראוי להיות אדם חופשי. הבעיה שלו החלה בפוסט השני, שבו נקט, לרוע מזלו, בלשון אירונית וסאטירית. הבחירה הספרותית עלתה לו ביוקר. הטקסט שלו היה מתוחכם מדי וקשה לפיצוח עבור מתורגמני המשטרה, ששיבשו לחלוטין את כוונתו. גם השופט התקשה לפרש את משמעותו כאשר קבע שיש בדברים שכתב אבו דעאבס "לבסס חשד סביר בשלב זה להסתה ולפגיעה בביטחון המדינה" ושלח אותו למעצר.

"על הכותב במרחב האינטרנטי", כתב השופט, "לחשוב היטב כיצד הוא כותב, ויתרה מזו – עליו לחשוב היטב כיצד יבינו את מה שכתב". עצה ראויה, אלא שאם המשטרה הייתה פועלת לפי אמות המידה שקבע השופט לצורך הגדרת פעולת הסתה, אולמות בתי המשפט היו צרים מלהכיל את כל אלה שכתבו בשפה ברורה, לא מתוחכמת, נטולת סאטירה ואירוניה דברי הסתה נגד האוכלוסייה הערבית. מקרה זה מהווה אולי ראיה לכך ששופטים אינם חיים בחלל ריק ומושפעים בפסיקתם מהאווירה הציבורית.

מעצרו של אבו דעאבס אינו מקרי. הוא עולה בקנה אחד עם רוח המפקד, השר לביטחון פנים גלעד ארדן, שלתפיסתו האחריות לפיגועי הטרור ולכל פגיעה ביהודים באשר הם מוטלת על ההסתה המשתוללת באינטרנט וברשתות החברתיות. לולא פייסבוק וגוגול, הארץ הייתה שוקטת לפחות 40 שנה. לפי ארדן, מה שחשוב אינו מה שמתרחש במציאות של הסכסוך היהודי־ערבי אלא מה כותבים על כך ברשתות החברתיות. הוא חזר על תפיסה זו שוב בישיבת הממשלה המיוחדת שהתכנסה בחיפה כשהצהיר "הכל מתחיל בהסתה ברשת".

קיימת בעיית הסתה ברשת, שמן הראוי לטפל בה על פי החוק, אולם בעיית ההסתה החמורה יותר, שנזקיה לטווח הארוך הרבה יותר חמורים מנזקי השריפות האחרונות וכדי לכבות את להבות השנאה שלה יהיה צורך ביותר מסופרטנקר, היא זו ששותפים לה ראש הממשלה וחלק מחבריו לשולחן הממשלה והקואליציה.

נבחרי ציבור אלה מיהרו להכתים ציבור שלם של אזרחי המדינה כטרוריסטים. כך, לפי דבריהם של שר החינוך וראש הממשלה, "אין גל שריפות מקרי – יש גל טרור לאומני של מחבלי אש". אזרחים ערבים, שחלקם היו קורבנות של השריפות, אנשים שסייעו לשכניהם היהודים בחיפה, באבו־גוש ובמקומות אחרים. ציבור שמנהיגותו יצאה באופן נחרץ נגד המציתים וקראה להענישם ביד קשה.

אולם בעוד ראש הממשלה, שר החינוך ושרים אחרים מצהירים מעל כל במה שהשריפות הן תוצאה של "גל טרור לאומני", הם נמנעו מלקבל בישיבת הממשלה האחרונה החלטה המכריזה על כך. משמעות ההכרזה שהשריפות הן בגדר "אירוע טרור" הייתה שהפיצויים לנזקים שנגרמו לאזרחים כתוצאה מהן ישולמו מקופת המדינה ולא על ידי חברות הביטוח שחלקם מבוטחים בהן. מתברר שהסתה נמשכת כל עוד היא משתלמת פוליטית, היא נפסקת ברגע שצריך לשלם עבורה מחיר כלכלי. √