קבצנים וגאים // אלבר קוסרי מצרפתית: ניר רצ'קובסקי (הספריה החדשה, 227 עמודים)

זה רומן טוב מאוד ומקומם מאוד. הוא טוב מאוד למרות שהוא מקומם מאוד, וגם בגלל שהוא מקומם מאוד. כלומר, בגלל שמבוטאת בו עמדה מקוממת, אך מנוסחת בכוח, בתבונה, שמכריחה את הקורא להתעמת איתה, להתנגד לה.

אלבר קוסרי נולד בקהיר ב־1913 אך מ־1945 חי בצרפת, כתב שם בצרפתית והפך להיות סופר המוכר בעיקר לאניני טעם, שרק בערוב ימיו (הוא מת ב־2008) זכה להכרה רחבה. 'קבצנים וגאים', שראה אור ב־1955 ותורגם לאחרונה לעברית, נחשב ליצירת המופת שלו.

הרומן מתמקד בחייהם של שלושה אינטלקטואלים שחיים בחלק העני של קהיר. מסביבם עוני חרוף, דלות משוועת. בעוד אחד מהשלושה מאמין במהפכה סוציאליסטית שתמרוד בזוועת העוני שסביבם, שני האחרים אינם מאמינים ששינוי כזה יכול לקרות ואף לא שהוא רצוי. גוהאר, איש האקדמיה לשעבר, כמו גם חברו המשורר והמכוער הידוע, יֶגֶן, בחרו בחיי עוני ועליבות. הם לועגים לחברם אלכורדי על חלומות המהפכה הרומנטיים שלו. ואלכורדי הוא אכן דמות נלעגת מעט, לא רק בעיני חבריו, אלא גם בעיני המספר, שעמדתו קרובה לזו של שני גיבוריו הבטלנים להכעיס. הפילוסופיה של גוהאר ויגל היא זו: החיים אינם טרגדיה, כי אם קומדיה. יש לחיות אותם מתוך קלות דעת והיעדר שאפתנות. כל ניסיון לתיקונם ייגמר בדיכוי חדש. ובאופן עקרוני יותר: החתירה להפוך את החיים למכובדים נוגדת את טבעם הליצני וחסר הכבוד.

קוסרי הערמומי נוטל את ההאשמה השגורה כלפי המזרח - על כך שהוא נרפה, עצל, לא מסוגל לתיקון חברתי, פטליסטי וכו' - והופך אותה על פיה. הוא מתהדר בתכונה הזו של המזרח, שאינו שוגה כמו המערב באשליות על "קדמה" וגם אינו מוליד על בסיס האמונות האלה משטרים רצחניים. את התזה הפילוסופית העקרונית הזו משבץ קוסרי באופן מענג בכתיבה אוורירית ודוהרת, תוך דילוג בין תיאורים מרשימים של טיפוסים גרוטסקיים, מתוך ציניות מרעננת. וגם בסיוע עלילה מרכזית ממוקדת.

אבל בעלילה נגלה בבירור גם מה שמקומם בטקסט הזה. גוהאר, שכמו יגן מעביר את ימיו בעיקר בעישון חשיש, נתקף בקריז בגלל היעדר חומר. הוא רוצח זונה מבית הבושת שבו הוא עובד כמנהל חשבונות, כדי לשדוד אותה. גוהאר אינו סדיסט ואינו רע לב, אבל הוא גם לא מתחרט אחרי שהתפכח. הרצח הוא רק עוד משהו שאירע בעולם חסר השחר, האבסורדי, שלנו. בסקרנות אדישה למדי ממתין גוהאר לראות מה יקרה. האם ייתפס. במילים אחרות, הניהיליזם של גוהאר - ושל הרומן בכללותו - כולל גם אדישות לתוקפנות כלפי הזולת.

שני רומנים אחרים עלו במחשבתי בקריאת הרומן הפיקחי הזה. הראשון הוא 'אובלומוב' של איבן גונצ'רוב מ־1859. כמו גוהאר ויגן, גם אובלומוב בוחר בחיים פסיביים לחלוטין, ומבקר את אורח החיים האמביציוזי שסביבו. אבל 'אובלומוב' הוא יצירה הומניסטית עמוקה - אובלומוב פסיבי כי חיי הפעולה שמוצעים לאדם הרוסי בן ימיו נראים לו מוגבלים - ואילו הטקסט של קוסרי אנטי הומניסטי. החיים אצלו הם מהתלה. נזכרתי גם ב'בית יעקוביאן' של עלאא אל־אסוואני. ברומן המצרי הזה מ־2002 מתוארת קהיר ענייה מרודה באופן שאינו שונה בהרבה מזו שמתאר קוסרי. אבל 'בית יעקוביאן' מוּנע בדלק של מחאה, זה רומן רושף התקוממות ומרי על עליבות החיים במצרים, שרוצה לעורר את בני האדם לשנות את חייהם. קוסרי, לעומת זאת, רוצה להניאם מתקוות כאלו. לא לחינם, כנראה, נכתב 'בית יעקוביאן' בערבית ואילו 'קבצנים וגאים' בצרפתית. בפריז אפשר להתענג ביתר קלות על הפילוסופיה הפיקנטית של קוסרי.

יש להודות לניר רצ'קובסקי על הבאת הספר הזה לקורא העברי בתרגומו היפה ועל אחרית הדבר המעניינת שכתב. 'קבצנים וגאים' מסב לקוראו גם את הנאת הוויכוח, את התקוממות החלקים בנפש שלא משלימים עם הכאוס, והעוול, והעליבות; את התעוררות אותה השקפה הומניסטית אנטי־פטליסטית שניסח ברנר ב'מכאן ומכאן': "העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. צריך, בכל זאת, לעבוד. כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים". •