yed300250
הכי מטוקבקות
    לאשה מיין
    כללי • 04.12.2016
    לא עסק של אף אחד
    אני לא מצטערת שעשיתי שתי הפלות, חסכתי מעצמי ומשני ילדים חיים של סבל
    ליאת בר-און, לאישה

    עשיתי את זה פעמיים. בגיל 27 ובגיל 35. שני הריונות לא מתוכננים משני גברים לא רצויים. פעמיים  

    השתנתי על מקל, פעמיים חטפתי חום, אמרתי "הולי שיט", בכיתי לכל החברות שלי, הלכתי לרופאה, ראיתי שק היריון, קבעתי תור, עשיתי הפלה. בפעמים אחרות, בגיל 40 ו־41, היו לי שני הריונות רצויים מגבר מצוין. פעמיים השתנתי על מקל, פעמיים חטפתי חום, אמרתי "הולי שיט", בכיתי לכל החברות שלי, הלכתי לרופאה, ראיתי שק היריון וילדתי בן. ארי נולד במאי, החודש של ההפלה השנייה, וגוני נולד ביום השנה להפלה הראשונה. 30 בדצמבר. 12 שנים אחריה ודקה לפני שנה חדשה.

     

    אני בעד הפלות. אני לא מצליחה להבין אנשים שמתנגדים לזה. מה זה עניינכם? זה כמו שתתנגדו ללידות. זה לא קשור אליכם. יש אנשים שנועדו להיוולד ויש כאלה שלא. ואל תחשבו שאני מאלה שאומרות: "שטויות, זה אפילו לא תינוק אמיתי, זה קל". זה לא שטויות וזה כן תינוק וזה בהחלט לא קל. בגללי מתו שני יצורים חיים עם הגנים שלי ודנ"א משל עצמם ונשמה. כן. אני יודעת את זה, ובכל זאת החלטתי להכניס את עצמי לחדר ניתוח ולעבור גרידה בהרדמה מלאה, כי לא הייתה לי ברירה. זה לא עניין של כסף ולא של העצמה נשית ולא שום דבר. זה עניין של אחריות. אחריות על משפחה.

     

    בכוונה אני כותבת על זה עכשיו, בסתם יום משעמם של סוף הסתיו. לא ביום ההפלות הבינלאומי, לא ביום האישה הבין־תחומי ולא ביום התעשי־מה־שבא־לך המזרח־תיכוני. בכל יום נשים נכנסות להריונות לא רצויים. כל הזמן. זה לא נגמר. ממש עכשיו יש מישהי בשכונה שלך שתופסת את הראש. ה"הולי שיט" שהיה שלי הוא ה"הולי שיט" שנפל עליה. בא לי להגיד לה שיהיה בסדר ולחבק אותה. להגיד לה שתעשה מה שהיא רוצה ומה שהיא צריכה. שלא תקשיב לאף אחד, חוץ מאשר לעצמה ולילד שבבטן שלה. בא לי להגיד לה שהיא צריכה לתת לו כבוד, גם אם היא תחליט לעשות הפלה.

     

    אני זוכרת כמה זה מפחיד. כמה זה אמיתי. איך שבתוך מהפכת הורמונים ובחילות, את אמורה להיות שקולה ויציבה. ולא רק את. גם הבחור שהכניס אותך להיריון, והאנשים שאת מספרת להם, והאישה שמראיינת אותך בוועדה מטעם המדינה, זו שמחזיקה בידיים שלה את ההחלטה אם את ראויה לקבל תוקף חוקי לגורל שלך. אני זוכרת שהיא אמרה לי, תגידי תודה שאת לא נשואה. בחיים לא אמרו לי משפט כזה. לשנייה זה נשמע כמו קללה.

     

    אני בקושי חושבת על העוברים ההם שלי. אלה שהרגתי. בטח שלא אחרי כל כך הרבה שנים. מי זוכר את זה בכלל. אין טעם להתעסק בזה. ככה כיוונתי את החיים שלי, וגמרנו. זה היה נכון לאותו זמן ואני לא מתחרטת. אם להיות רוחנית, הנשמות שלהם עברו הלאה ואם להיות שפויה, הם מתו ונגמרו וחסכו ממני ומעצמם חיים של סבל עם אמא בודדה ומרירה ואבא מתוסכל שלא רוצה אותם. כל השאר זה מזל. מזל שחיכיתי, מזל שפגשתי את אבנר, מזל שנולדו לי שניים אחרים. מזל שאני חיה בעידן שבו הצלחתי לקבוע את מזלי בחיים.

     


    פרסום ראשון: 04.12.16 , 16:25
    yed660100