בית הכנסת בגונדר, אתיופיה. ליד הכניסה, עומד אדם לבוש בחולצה: "רק הליכוד. רק נתניהו". הוא קיבל אותה פעם במתנה, ולא ידע מה כתוב עליה. את בית הכנסת הזה פוקדים מתפללים שחיים בהמתנה. המתנה לרגע שבו יעלו לירושלים, לציון, והם מתפללים בעברית ובאמהרית. "כבר כשנכנסנו לבית הכנסת והייתה בו מזוזה, התרגשתי", אומרת יפית, אחת מבנות המשלחת של סטונדטים ישראלים ממוצא אתיופי, שטסו להכיר מקרוב את שורשי הקהילה שלהם. "למרות שאני מבינה עברית הרבה יותר טוב, לשמוע אותם מתפללים באמהרית היה מרומם".

בדרך, אחת מחברות המשלחת פגשה את בן דודה שאותו לא ראתה כבר 20 שנה. היא עלתה ארצה כשהייתה בת שמונה וזו הפעם הראשונה ששבה לבקר במחוזות ילדותה. בעוד מרבית בני משפחתה עלו ארצה, הוא נותר מאחור, ממתין לאישור העלייה שאולי, בתקווה, עוד יגיע. הוא הראה לה בסלולרי תמונות שלה ושל בני משפחתה, מתעדכן מרחוק.

עשרות נשים התפללו בבית הכנסת בעזרת הנשים. המבוגרות בשורות הקדמיות, הנשים הצעירות לאחריהן, ולבסוף שורת הילדים המשתובבים שאף בית כנסת אינו שלם בלעדיהם. התיישבתי בתחילה בספסל האחורי כדי לא להפריע למתפללות. תאתו (TATU), נערה בת 13 שנולדה במחנה המעבר, הזמינה אותי להצטרף אליהן בשעת התפילה.

הרגשתי מוזר, לשבת בקצה השני של העולם ולשמוע תפילה לחיילי צבא ההגנה לישראל. אחת הנערות שאלה אותי בעברית רצוצה אם הייתי חיילת. השבתי שכן ועיניה אורו. שרה, נערה אחרת, פרצה בבכי בתגובה לבכייה של אחת מחברות המשלחת. היא בכתה ובכתה וכל הניסיונות להרגיעה לא צלחו. עבורה, לפגוש אנשים מארץ הקודש זה מאורע מרגש ובו בזמן מכאיב. ההמתנה לעלייה עבור אותן נערות, שמרביתן נולדו במחנה, היא מצב חיים נתון.

"בית עלמין יהודי באמצע שום מקום זה מכאיב". בית העלמין בוולקה

כאן, בביקורי הראשון במולדת הוריי, ראיתי כיצד מדינת ישראל בוחרת להשאיר מאחור יהודים שקיבלו על עצמם עול תורה ומצוות וחפצים לחיות בארץ הקודש. בעקבות המפגש הזה התעוררה אצלי ואצל משתתפים נוספים במסע, שגם הם ישראלים ממוצא אתיופי, תחושה קשה. אם היו לבנים, האם עדיין הייתה המדינה מערימה קשיים?

איפה שאבא פגש את אמא

למסע באתיופיה יצאו סטודנטים, אנשי סגל והנהלה ממכללת אורנים לחינוך, חבורה של 50 איש. עבור אחדים הייתה זו שיבה למחוזות ילדות, לאחרים הייתה זו שיבה למולדת הוריהם. מסע אל המדינה שבה מהדהדים סיפורי העלייה, סיפורי האהובים שנותרו מאחור. מרחב שהוא בו זמנית זר ומוכר. זה הנוף שבו גדלה אמי, זוהי שפתה וזו לי הפעם הראשונה בחיי שם. מנסה למצוא את נקודות ההשקה בין האדם שאני לילדה שהיא הייתה.

לתפילת השבת בגונדר הצטרפנו כ־20 מאנשי המשלחת. חלקנו הלכנו ברגל מפאת השבת. "הליכה קצרה, ממש כמה דקות", הגדירו זאת המדריכים. כעבור חצי שעה הגענו. זמן הוא עניין יחסי באתיופיה. תאתו הצביעה על רחמים אלעזר, שדרן קול ישראל שהתלווה למשלחת ושאלה אותי מי הוא. סיפרתי לה שרחמים עלה לארץ כשהיה בן גילה פחות או יותר. היא נראתה מופתעת מהאפשרות שאדם יהיה זמן רב כל כך בישראל, ויבלה בה את מרבית חייו הבוגרים. לרגע הרגשתי רע שהפחתי בה תקווה. כשעברו עם ספר התורה מול עזרת הנשים ואלו פצחו בצהלולים, נפתחו ארובות שמים.

גשר להולכי רגל, חמורים ואלונקות. בדרך למקורות הנילוס

ואם בגונדר פגשנו בהווה, בכפר אמבובר מצאנו זיכרון. הגענו לבית הכנסת שם בדרך־לא־דרך. לא אחת התבקשנו לרדת מהאוטובוס כדי שיוכל לצלוח את המכשולים הרבים. באחת העצירות פגשנו באישה מבוגרת שביקשה מאיתנו טרמפ. לא יכולנו לסייע לה, מכיוון שלא היה עוד מקום. אף על פי שעבורה מדובר בחוויה יום־יומית, להותיר אותה מאחור היה לא פשוט עבורנו.

האוטובוס הוריד אותנו, ואנחנו המשכנו את דרכנו בטיפוס בהרים בנוף יפהפה. עבור אלה שבני משפחותיהם הגיעו מאמבובר, לאורך הטיפוס הידהדה המחשבה שאת אותו מסלול הלכו הסבים והסבתות, האבות והאמהות. את הדרך הלא מבוטלת שגמענו באוטובוס, הם הלכו ברגל.

לפני שעלה להר, דמוז התקשר לישראל לספר לאמו שהוא עומד להגיע לכפר שבו גדלה. לאביו אמר: "אני הולך למקום שבו פגשת את אמא". כבר מתחילת הדרך ההתרגשות שלו הייתה רבה. כשהגיע לכפר, התחיל לשוחח באקראי עם אדם מבוגר שמתגורר שם. "מתברר שהוא מכיר את כל המשפחה שלי", סיפר. "הוא התחיל להסביר לי איפה כל אחד ואחד מהם גר וידע לנקוב גם בשמות של דודים שגרו באזור יותר רחוק. ככה ידעתי שהוא דובר אמת. זה ריגש אותי שכל כך הרבה שנים אחרי, יש עוד מי שזוכר את המשפחה שלי שם".

בית הכנסת ובית הספר היהודי באמבובר הם העדות לחיים היהודים שניהלה הקהילה בכפר בעבר. היום תושביו היהודים חיים בישראל, ובאמבובר חיים נוצרים. בכניסה לבית הכנסת פגשנו באישה המבוגרת שהותרנו מאחור מחייכת בשביעות רצון. היא הגיעה ממש מעט אחרינו, למרות שעשינו את מרבית הדרך באוטובוס והיא הלכה ברגל את הדרך במלואה.

"לא ציפיתי לראות אנשים שמכירים את המשפחה שלי". אישה מקומית באמבובר

בית הכנסת בכפר נשמר על ידי בני הקהילה שעלו לישראל, בזכות חברים בעמותה שהוקמה לטובת העניין. הוא נעול משך רוב ימות השנה, ועל מנת לפתוח אותו יש לקרוא לשומר שמקבל את שכרו מחברי הקהילה היושבים בישראל. תפקידו לוודא שבית הכנסת לא יושחת.

קרוב לכניסה, אנחנו מוצאים שיירי עטיפות של סוכריות ישראליות, שמלמדות על המבקרים המגיעים לכפר ומעניקים תשורות לתושביו. כשהתיישבנו בבית הכנסת, דמוז בירך. "התרגשתי לראות שבית הכנסת עדיין קיים", הוא אומר. "להיות במקום שכל הזמן שמעתי סיפורים עליו. כשיצאתי למסע חשבתי שאתרגש דווקא במקום שבו אני גדלתי, אבל היה משהו במקום הזה שאמא גדלה בו, בבית הכנסת, שגרם לי להרגיש שייך".

גם אמא של קובי, סטודנט להוראת מקרא ב"מכללת אורנים", הגיעה מאמבובר. "ללכת על האדמה שעליה אמא שלי הלכה זה לא מובן מאליו", הוא אומר. "העניין שלי היה לראות את האזור שהמשפחה שלי חיה בו. לא ציפיתי לפגוש אנשים שמכירים את המשפחה שלי. ידעתי שסבא שלי מוכר, גם בארץ הוא מכובד, וזה עדיין לא הכין אותי למפגש. לאורך הטיפוס בנוף המטורף חשבתי על אמא שלי עושה את זה. בביקור בבית הכנסת חשבתי לעצמי שכאן אמא שלי למדה. פתאום הדברים הפכו מסיפורים ותמונות מדומיינות בראש, לזיכרון אישי שלי מאותו מקום. פתאום הגיעה זקנה והצביעה על החלק הספציפי שהמשפחה שלי גרה בו, ונאנחה באנחה של געגוע וזיכרון. היא התחילה לשאול שאלות על המשפחה שלי, שאלה על הילדים של אמא שלי, ואני מאושר מכל שם שהיא אומרת".

החלל שבלב

חולצה שקיבל במתנה. גבר מחוץ לבית הכנסת בגונדר

הדרך לבית העלמין בוולקה יפהפייה. דמוז חש בתחילה לא בנוח להיכנס לבית העלמין, אבל אחרי שנכנס וראה את הכתובות בעברית משהו בו התרכך. אצל יפית בית העלמין הציף תחושה קשה. היא סטודנטית להוראה, שעזבה בשנת 1980 את הכפר ארמצ'ו ושהתה במחנה הפליטים בסודן במשך שלוש שנים. במחנה זה מצאו את מותם אחיה ואחותה. כשהייתה בת עשר הגיעה לארץ ובה היא הביאה לעולם את ארבעת ילדיה. "בית עלמין יהודי באמצע שום מקום זה מכאיב", היא אמרה. "לראות את כל האנשים האלה שלא זכו לקבורה בישראל, משאיר חלל בלב. בוודאי לדעת שאלה קרובים של אנשים שחיים היום בישראל".

המשכנו במסע לעבר מקורות הנילוס, בדרך שעוברת בהר עם מקטעים לא פשוטים להליכה. בין השאר, עוברים על גשר שאותו הגדיר המדריך: "ככה קצת מתנדנד". מרגיע. הנופים מרחיבים את הלב, קולות פכפוך המים משמחים. מפעם לפעם צריך לאפשר לחמור לעקוף אותך.

לפתע עוברים את הגשר שני אנשים שאוחזים באלונקה, עליה מונחת אישה באמצע חייה. עבור דמוז התמונה הזאת מציפה זיכרון ילדות. "אני זוכר איך שאחי הקטן הנולד, היינו צריכים לקחת אותו לבדיקות", הוא משחזר. "היינו לוקחים אותו על חמור, על סוס. אדם מבוגר היו לוקחים על אלונקה. לצערי הרב, אחי הקטן נפטר בסוף. מי שהלך לבית החולים, לא חזר. לא כל אחד יכול היה ללכת לבית החולים, בגלל התשלום, וגם אז זה היה מוצא אחרון, אחרי שכל הטיפולים הלא־קונבנציונליים נכשלו. כשכבר הגעת לבית החולים, לרוב הבנאדם היה במצב מאוד קשה. בודדים היו חוזרים".

המסע הזה טילטל את כל המשתתפים. השאיפה האקדמית מאחורי הנסיעה — העמקת הידע על אתיופיה בכלל וקהילת ביתא ישראל בפרט — כמובן מומשה. אבל מעבר למידע הקר, הלמידה האמיתית כללה שאלות שנשאלות בלב, ומופנות פנימה. השיח הפנימי שנוצר בעקבות המסע, רק העיד על היקף אי־הידיעה, וכמה עוד יש לעשות כדי שהמורשת של קהילת יוצאי אתיופיה תזכה לכבוד הראוי לה, בתוך הקהילה ומחוץ לה.•