שמי דניאל שחר. ואני האדם המאושר ביותר בעולם.

הייתי ילד בן 13 כשעברתי אינספור התעללויות מילוליות, פיזיות, רגשיות. הייתי ילד בן 13 כשהושקיתי מדי יום ב-3 סוגי כימיקלים, בוקר, צהריים וערב. הייתי ילד בן 13 שהתחנן לאלוהים ובכה את נשמתו, למה דווקא אני, למה.

היום אני בן 23 ואני אדם אחר. אני מאמין, שכל אדם נברא עם ייעוד מסוים. שהעולם הוא בעצם משחק תפקידים, וכל אחד מאיתנו לוקח בו חלק. יש רופאים, יש ליצנים, יש הייטקיסטים ויש אינסטלטורים. כל מקצוע מכבד את בעליו, וכולנו נועדנו לכבד את המקצוע. כל אחד מאיתנו, בין אם עשה תואר או לימודי תעודה, בין אם לא למד כלום והחליט למכור פירות בשוק כדי שיהיה לנו משהו מתוק לפרוס על שולחן שבת. כל אחד מאיתנו יוצר את העולם הזה, ואילו אחד מבעלי התפקידים היה חסר, העולם שלנו היה לוקה בחוסר הרמוניה. אני נועדתי לעשות דבר אחד בחיי – להדריך ילדים ברכיבה טיפולית. לעולם טוב יותר, לערכים חיוביים יותר, לחברה חיונית יותר. לאהבת העצמי והזולת.

אז נכון, לא יכולתי לעשות צבא כי המצב של התסמונת שלי היה מאוד רגיש בגיל 18. וכן, זה חסר לי קצת. אבל היי, עשיתי שירות לאומי. ואני מכבד את הלוחמים, והג'ובניקים, ומשרתי השירות הלאומי והלא משרתים. אם כי לכולנו חובות, לא ניתן לשפוט שום אדם. אדם "חכם" וגבוה במיוחד שלמד איתי בתיכון אמר לי פעם: "יא משתמט". הוא היה בטוח שבגלל שהוא קרבי ואני לא מסוגל לקחת אחריות של ללחוץ בחוסר שליטה על הדק של רובה – אז אני שווה פחות ממנו. ואני אגיד לו: איפה אתה היום, ואיפה אני? אתה יודע מה אני עושה בחיי? אני דואג שהילדים האלה, שיתגייסו יום אחד, או שלא, יהיו אנשים טובים יותר ממך, ולא יהיה להם הצורך לומר "אתה משתמט", כי הם יבינו שלכל אחד יש זכות בחירה, ושצריך לכבד כל אדם בפני עצמו.

על השירות הלאומי שלי אני ממש, אבל ממש לא מתחרט. עשיתי אותו בבית חולים הדסה הר הצופים במחלקת ילדים, שם שיחקתי עם ילדים, עזרתי להם בשיעורי הבית, אספתי אותם לבית הספר הניסויי וערכתי להם, יהודים וערבים יחדיו, שיעורים על אהבת הזולת, על כבוד, על ערכים. הייתי להם למדריך ולחבר. ושם, שם אני הבנתי. הבנתי שאני, דניאל שחר, אעבוד לצד ילדים עד אחרון ימיי. זה לא אני שהייתי האור שלהם, אלא הם שהיו לאור שלי. הם גרמו לי להבין שכשרון הוא לא בושה, שלמרות כל מה שעברתי – השברים שלי כבר נאספו ואני מוכן להתקדם הלאה – אל העתיד הבוגר והטוב שלי, ולנסות להצליח בו הכי הרבה שרק ניתן.

כילד עם טורט, לא פניתי לרכיבת סוסים מעולם כמטרה טיפולית, אלא פשוט לשם ההנאה. אבל אני מעולם לא אשכח, הייתה זו בין הפעמים היחידות שהבנתי שאני בשליטה, וזה עשה לי כל כך טוב. לשקול 50 קילו ולשלוט בחיה אצילית ועצומה ששוקלת 500 קילו. ושום טיק לא היה לי. היינו רק הסוס, הטבע, הרוח ואני. תמיד היה להם מקום בלב שלי, לחיות העדר החופשיות והמופלאות הללו. וכשסיימתי את השירות הלאומי, ידעתי שאני רוצה לתור אחר מקצוע שישלב את התשוקה שלי בעבודה עם ילדים בבריאות שמעניקים הסוסים.

ואז – מצאתי את זה. "מדריך רכיבה טיפולית". זה היה נשמע זוהר, מדהים. לא חשבתי פעמיים ונרשמתי. זאת הייתה אחת התקופות היפות ביותר בחיי. למדתי לרכוב, למדתי להרכיב, למדתי להדריך ולהנהיג. מילת המפתח במקבץ המילים האלה היא "מנהיג", בהחלט. מהרגע שסיימתי את הקורס והוסמכתי, הפכתי למנהיג. אני מדריך כבר מזה שלוש שנים עשרות ילדים להצלחה.

אני אוהב את העבודה שלי. אני קם בכל בוקר עם חיוך, וחוזר בכל בוקר עם חיוך אפילו גדול יותר. אני מתחיל את העבודה באנרגיה מטורפת של ה-ADHD שלי, ומסיים אותו כך, בשמונה בערב, צועק לכל שאר המדריכים באזניים ומתלהב לראות את התלמיד שלי מצליח. אני אמשיך להדריך את הילדים האלה. במקצוע שלי יש כסף, אבל לא יותר מדי. מה שכן יש בו ואף פעם לא נגמר – הוא הסיפוק. הלב שלי מלא, הוא כל כך מלא שאני יכול להעיד על עצמי כאדם המאושר ביותר בעולם. עד שאני אפול מהרגליים, אני אמשיך לגרום לילדים האלה שעל אף שהם מתקשים בחייהם מסיבות כאלו ואחרות – הם יכולים, הם מוצלחים. הם שווים הכי הרבה בעולם, הם יגיעו הכי רחוק ביקום. הם, המנהיגים.

אני רוצה לסיים את הטקסט הזה בתובנה ממוקדת מאוד (עד כמה שאפשר... נו, זרמו איתי, בחייאת, ADHD):

לעולם אל תכנעו למוסכמויות חברתיות. לעולם אל תתנו לאנשים אחרים להוריד אתכם. תמיד יהיה מי שינסה לפגוע בכם, להפיל אתכם, לקלקל לכם. אבל העוצמה האמיתית היא לא בלבכות על כמה מר היה, אלא לשמוח על כמה מוצלח יהיה. בכוונה תחילה לא פירטתי על כל הזוועות שנעשו לי עקב התסמונת, כי אני מי שאני היום לא "בגלל" הטורט, אלא בזכותו. אני בן 23 ויודע את יעודי בחיים, אני חסין לאויבים רבים, אני מלא כוח, מרץ ומוטיבציה להראות לא רק לכולם אלא במיוחד לעצמי – שאנשים עם קשיים, הם שעושים היסטוריה.

אז תודה, בעלי חוות שנתנו לי הזדמנות להשתפשף, ותודה לכאלה שבעזרת ה' ירצו לעבוד איתי ביחד בעתיד. תודה להורים, שנותנים לי להרגיש אהוב ואהוד, שמעניקים לי בכבוד רב ובעונג את הסמכות להוביל את ילדיהם להצלחה. וחשוב מכל: תודה לכם, תלמידים יקרים שלי, שאתם נותנים לי את הזכות – להיות למענכם.