כה מטופשת העבירה הזו, שתגובתו הראשונה של ראש הרשות פרופ' שמואל האוזר, כשהובאו בפניו הוכחות להרצת מניית אי־די־בי, באותם ימים גורליים בדצמבר 2012, הייתה – בינו לבין עצמו, כמובן – "לא יכול להיות שנוחי דנקנר כה טיפש, כדי להיכשל בעבירה כה גלויה לעין". בחלוף הזמן התחלפה ההשתוממות בכעס, התוקף אותו בכל פעם שהוא נתקל בעברייני בורסה, המערערים בפעולותיהם את יסודות המסחר ההגון בה. כאילו אין לה די צרות אחרות.

אתמול, עם מתן גזר הדין המאוזן, חזרה לא רק התהייה הפסיכולוגית למעשי דנקנר, אלא גם התאגידית: דנקנר הקיף את עצמו ביועצים משפטיים ובאנשים שהיו בכירים ברשות ניירות ערך. אין ספק שלו שאל לדעתם, היו עונים לו, 'השתגעת? מה שאתה שקול לעשות לא חוקי ולא יעיל, ויתפסו אותך מיד'. אך דנקנר כנראה לא שאל, או – גרוע מזה – שאל והתעלם מהתשובות. באותו זמן עמדה לעיניו מטרה אחת, שימור שליטתו באי־די־בי, ולמענה היה מוכן להשתמש בכל האמצעים, כולל פסולים. ייתכן שכמו מלך צרפת, לואי ה־14, הוא פיתח זהות גמורה בינו לתאגיד "שלו", בבחינת: "אי־די־בי זה אני ואני זה אי־די־בי, ואין זולתי מי שמסוגל וכשיר לנהל את הקבוצה, ולהובילה לחוף מבטחים". ביטוי אחר להזדהות זו ניתן מאוחר יותר, כשדנקנר סירב לחלוק בשליטה בקבוצה שווה בשווה, עם המשקיע הארגנטינאי אלשטיין ומשקיעים אחרים.

האם נגזר על דנקנר דין צדק? זאת שאלה ללא מענה. צדק הוא תמיד בעיני המתבונן, בין אם הוא נאשם, נפגע, סנגור, שופט או פרשן. אבל מהרגע בו השופט כבוב הרשיע את דנקנר בהרצה, לא ניתן היה לצפות למאסר קצר מזה שנגזר. במקרה הזה, העונש חייב היה להיראות, ולהרתיע כל פעיל בשוק ההון השוקל, במחשכים, ליזום פעילות עבריינית מאותו הסוג.

ועדיין, ראוי לזכור: דנקנר הואשם, נשפט והורשע על הרצת מניות. הוא לא נחקר ולא הובא לדין על הסתבכות אי־די־בי בחובות כבדים מדי, לא על ניהול ריכוזי מדי, ולא על הפסדים חריגים מדי של החברות בה. כל הדברים הללו קרו במהלך עסקים רגיל, ולא נמצא בהם זדון או פלילים. חשוב להדגיש זאת: לולא אותו אקט אידיוטי, של השפעה אסורה על שערי מניית אי־די־בי ב־3 ימים גורליים בסמוך להנפקת מניות חדשות, לא היה לו אישום ורישום פלילי. אבל זה קרה. לפי קביעתו החד־משמעית של כבוב, אכן הייתה זו הרצה פלילית.

לפני גזירת העונש הביא דנקנר עדי אופי רבים וחשובים. אם הם השפיעו על כבוב לרכך את העונש, טוב שהשפיעו. מעשה פלילי אחד של אדם, הפועל כמניפולטור בבורסה, לא מוחק ולא צריך למחוק את מעשיו הטובים כחבר, תומך, מעסיק, בעל שליטה בתאגיד ותורם לחברה. זה גם אחד העקרונות הבולטים והעתיקים במשפט העברי והיהודי.

דנקנר עבר כמטאור בשמי העסקים בארץ ונשרף. ספק אם יחזור לככב, אך ייתכן שכן, אחרי שישלם את חובו לציבור. הלקח ממשפטו אינו רק עסקי, כלכלי ופיננסי – הוא גם ארגוני וממשלי. גם אם אתה נוחי דנקנר, אתה לא בחיר האלים, לא נשגב מהחוק ולא מהסביבה וערכיה. בניהול עסקים, כמו בניהול מדינה, לעולם אל תאמר ואל תחשוב "אני ואפסי עוד". לפני שאתה עושה מה שבראש שלך, תתייעץ, שמע עצות מחכמים ומנוסים ממך. במיוחד כשאתה משלם להם שכר של מיליוני שקלים לשנה. או לחודש.