הן נפגשו לפני 11 שנים בתוכנית הריאליטי "נולד לרקוד". שתי צעירות שלא ידעו הרבה על החיים ועל המקצוע שלתוכו קפצו ראש. דנה פרידר הייתה רגע לפני השירות הצבאי, ורונה־לי שמעון, אז בת 21, אחרי לימודי מחול בהולנד. מאז הן התראו מדי פעם, אבל רק עכשיו, במחזמר "סירות בודפשט" שיועלה בחג המחזמר בבת־ים, הן מגשימות את החלום מאז ומשחקות יחד. "שמחנו כמו שתי ילדות קטנות כשגילינו את זה", אומרת רונה־לי, ודנה מהנהנת בשמחה.

מה אתן זוכרות מהפגישה הראשונה?

"רוב הזמן הייתי בהתקף חרדה אחד גדול, לפחות עד התוכנית החמישית", מודה שמעון, "בכלל לא ידעתי איפה אני נמצאת. נזרקנו לתוך סיר לחץ, והתאמנו ורקדנו כל הזמן. זאת הייתה חוויה מאוד אינטנסיבית. ריאליטי הוא לא דבר פשוט".

"נראה לי שהיינו אז בשוק", נזכרת פרידר. "זאת הייתה מכת חשמל. אני זוכרת שהייתי סערת רגשות מהלכת, אבל גם מאוד נהניתי. הייתי אז בגיל ההתבגרות ולא ידעתי מי אני. בקושי גיבשתי אז את החלומות שלי".

עוד דרך לזכור

"סירות בודפשט", שכתבו רועי כהן, ניר פייבל ואסף שלמה ומביימת ליחי בקרמן, זורק אותן למקום אחר לגמרי: מחנה עבודה בגבול הונגריה ב־1940. שמעון ופרידר מגלמות שם שתי צעירות יהודיות, כשלצידן רמי ברוך, ארז רגב, זיו זוהר מאיר, ליאור זוהר ורפאל עבאס.

זהו המחזמר הראשון של פרידר למבוגרים, והבחירה לעסוק בסיפור שמתרחש בזמן השואה היא לא שגרתית.

אנשים לא הרימו גבה על החיבור בין הז'אנר לנושא? בכל זאת, מחזמר על השואה.

פרידר: "השאלה הראשונה שהרבה אנשים שאלו אותי כשהם שמעו שאני משחקת במחזמר היא 'איך אפשר לכתוב מחזמר על השואה?' זאת הייתה התגובה האינסטינקטיבית של כולם. כנראה שזה נראה להם מוזר. אבל מוזיקה טובה, לצד טקסט טוב, יכולים לרגש את הצופים, או להעציב. וזה גם מה שקורה כאן. אני בטוחה שההצגה שלנו תרגש את כל מי שיצפה בה".

שמעון: "מי שיבוא וישמע את המוזיקה הגאונית שכתב רועי כהן והמילים של ניר פייבל, יבין שמדובר ביצירה שמכבדת לא רק את הז'אנר אלא גם הנושא הכואב והחשוב הזה. מבחינתי זו גם שליחות מאוד גדולה לשחק במחזמר שעוסק בנושאים כאלה".

פרידר: "אני דור שלישי לשואה, ושמעתי מהסבים והסבתות שלי על התקופה הנוראית הזאת. בתיכון נסענו למחנות ההשמדה בפולין, ורק היום אני מעכלת את מה שראיתי שם".

מה שמעת מהסבים שלך?

"כששאלנו את סבתא שלי על השואה, היא נשברה ולא הצליחה לספר לנו. זה היה בלתי אפשרי לחלץ ממנה סיפורים על מה שעבר עליה. היא היחידה ששרדה ממשפחתה, וזאת צלקת איומה. סבא שלי מצד אמא שרד כשהם נדדו ממקום למקום והשלג הגיע לו עד הברכיים. כולם דיברו על הקור הנוראי".

שמעון: "אני חושבת שהכאב הקולקטיבי הזה של השואה לא קשור רק לשאלה אם מישהו מהמשפחה שלך היה שם או לא. זה מונצח ונוכח במציאות שלנו כל הזמן. גם היום. אני מקווה שהעקבות של התקופה ההיא לא יימחקו עם הזמן. חייבים לזכור את זה לתמיד. יש בעולם שלנו הרבה שואות וטבח על בסיס דתי בהמון מקומות בעולם, כמו בסוריה ולפני כן בבוסניה, ולא צריך להיות קשור משפחתית לזה כדי להבין כמה זה נורא ומפחיד. כשאני שומעת על זה, אני מצטמררת. זאת זוועה שבזוועות".

יש הרבה כישרונות בשטח

רונה־לי שמעון מככבת כרגע בהצלחה במחזמר "סיפור הפרברים" בתיאטרון הקאמרי. גם התפקיד בסדרה "פאודה" תרם לא מעט לזינוק בקריירה שלה. לזכותה של פרידר, שמשמשת כפרזנטורית של חברת האופנה "גליתה", קריירה משגשגת בטלוויזיה, בין השאר כמנחה בערוץ הילדים. עכשיו היא מופיעה בסרט המצליח "הלהקה האחרונה בלבנון", שהביא בזמן קצר כ־250 אלף איש לבתי הקולנוע. בנוסף, היא משחקת בסדרת הילדים "גרעינים", שאותה גם יצרה.

שאלת מיליון הדולר: מה עדיף, קולנוע, תיאטרון או טלוויזיה?

שמעון: "הם כל כך שונים זה מזה ומצריכים חלק אחר מהכישרון שלך. שחקן צריך לשחק, לא משנה איפה. לעשות פנטומימה ברחוב, בתיאטרון, בהצגות ילדים, בפסטיגלים, בסרטים, בקליפים. התמזל מזלי וזכיתי בתפקידים נהדרים בתיאטרון. אני כבר מחכה בקוצר רוח לקבל תפקידים כאלה גם בקולנוע".

פרידר: "ואני מחכה לעוד תפקידים בתיאטרון, למרות שבכלל לא פשוט להיות שחקן".

תסבירי.

פרידר: "זאת הרבה עבודה קשה. אתה חייב לחטוף חמישים 'לא' עד שאתה מקבל תשובה חיובית. אתה יודע כמה לאווים חטפתי בחיים הקצרים שלי? אבל אלו החיים כשחקן. הדחיות האלה הן לא אישיות. לפעמים זה פשוט לא מתאים למה שהבמאי רוצה. היו המון תפקידים שרציתי ולא קיבלתי. יש הרבה כישרונות בשטח, נשים יפות שהכישרון נוטף מהן".

ומה את עושה כשאומרים לך לא?

"בדרך כלל אני ממשיכה הלאה כמו גדולה, מדפדפת. אם אתה נתקע עם זה, אוי ואבוי לך. אני בחיים לא אוותר על משחק, מקסימום אעשה משהו לצידו. המקצוע הזה הוא כמו קרקס, וכל פעם אתה מנסה להיות לוליין נהדר בכל תחום. הרבה פעמים אני קמה בבוקר עצבנית שאני לא מספיקה שום דבר ושאני בעצם כלום. אני האויבת הכי גדולה של עצמי".

"מותק, תהיי טובה וסלחנית לעצמך", מרגיעה אותה רונה־לי. "את מוכשרת ויפה ונהדרת. וכל החיים לפנייך".

משחקות במשפחה

גם שמעון קיבלה לא מעט סירובים עד שזכתה בתפקידים שחלמה עליהם. "צריך עקשנות כדי להמשיך, לא רק כישרון", היא אומרת. "נורא רציתי את התפקיד הראשי במחזמר 'קברט'. בהתחלה אפילו לא רצו לבחון אותי, אבל התעקשתי ודפקתי על כל דלת אפשרית בתיאטרון הקאמרי. ידעתי שהתפקיד מתאים לי, אבל עוד לא הכירו אותי בקאמרי ולא ידעו שהם יכולים לסמוך עליי. הייתי באה כמעט כל יום, מתעקשת ומנדנדת שיבחנו אותי. הייתי קרצייה, ובסוף זה הצליח לי, לשמחתי".

פרידר: "עכשיו, כשהמחשבה להיות אמא היא הרבה יותר רלוונטית עבורי, אני מבינה עד כמה המקצוע הזה יכול לאפשר לי להיות אמא בלי שום נקיפות מצפון. יש תקופות פחות עמוסות שמאפשרות לך להיות אמא כמעט במשרה מלאה. גם כשנהיה נשות משפחה עם ילדים, וכשתפקיד חיינו יהיה להיות אמא, נוכל להתפנות ולשחק. זו פריבילגיה עצומה".

ואם כבר במשפחות עסקינן, אצל פרידר הפעמונים יצלצלו בקרוב. במאי הקרוב יענדו היא ובן זוגה, איש העסקים דין שטרן, טבעות, אחרי ששטרן הציע לה נישואים במהלך חופשה בחו"ל. "הגעתי הביתה. מצאתי את אהבת חיי, ואני הכי מאושרת בעולם", היא אומרת בחיוך גדול. "אנחנו ביחד שנה וחצי, וכבר אחרי עשרה חודשים דין הציע לי נישואים. זה היה רומנטי ואינטימי, ומה שהיה שם הוא רק שלנו".

את באמת כזאת רומנטית?

"אני רומנטיקנית גדולה. אני חולת אהבה בשיכון ג'. דין יהרוג אותי אם אחשוף אותו, אבל גם בו יש צד רומנטי".

שמעון: "גם לי יש אהבה אמיתית, אבל עדיין אני לא מדברת על חתונה וילדים. דנה יכולה לעשות הכל. היא מצליחה תוך כדי הלילה לתכנן את שמלת החתונה, את ההזמנה לתתונה וללכת בבוקר לגלוש בים. היא תהיה כלה מדהימה".

"זאת טעות לחשוב שאני מספיקה הכל", מעדכנת פרידר. "אין לי שמלה, שום דבר לא מוכן. אני בכלל חושבת שחתונה זה לא הדבר הכי חשוב. חתונה זה כמה שעות בלבד וזהו. חשובה ברית האהבה בינינו".•