עם תחילת שנת היובל למלחמת ששת הימים יצאו יועז הנדל ורענן שקד למסע ברחבי ישראל – משני צידיו של הקו הירוק – המתועד בסדרת כתבות מיוחדת. מבחינה פוליטית הנדל ושקד מצויים משני עברי המתרס – הנדל מימין ושקד משמאל – והם יוצאים כדי להתווכח, כדי לנסות לשכנע אחד את השני, אבל לא רק. הם גם פוגשים את האנשים ומבקרים במקומות שששת הימים ההם שינו לתמיד. בחלק הראשון של הסדרה ביקרו השניים בשומרון, בחלק השני ביקרו ברמת הגולן ובחלק השלישי בהר הבית. הפעם הם מבקרים בעמונה, ערב פינויו של היישוב. 50 שנה למלחמת ששת הימים – יומן מסע, חלק רביעי.
רענן: גם אותי עקרו מביתי. רק שלא ידעתי שקוראים לזה עקירה. בעלת הדירה שלי פשוט הודיעה לנו שהיא מכרה את הדירה ששכרנו ממנה לאיזה תושב חוץ ושנואיל להתפנות בתוך חודש.
האשמתי את הממשלה, את בורא עולם, את מצב שוק הדיור, את השמאל, הימין, המרכז, ובסוף גם את עצמי, אבל ביום הפינוי ארזתי ועברתי לדירה אחרת, ותשמעו, משהו בציבור שלי כבר לעולם לא יאמין לציבור בעלי הדירות. כן, זה קרע לאומי, ואני חי מדי יום עם השבר שלי.
מה המצב בעמונה? לא שונה בכלום. עמונה היא 40 משפחות שבעל הדירה שלהן – מדינת ישראל – הודיע להן שהשטח שעליו הן יושבות שייך – הפתעה, הפתעה! – למישהו אחר. יש מסמכים, יש הוכחות, יש פסיקת בג"ץ, אין מה לעשות; יואילו נא להתחיל לארוז. לא נתנו להן חודש; נתנו להן עשר שנים. כבר ב־2006 הרסה המדינה תשעה מבני קבע לא חוקיים בעמונה – משהו שהתושבים היו עשויים לראות בו רמז דק, שלא לומר הצהרת כוונות מסוימת. ב־2008 עתרו בעלי קרקעות פלסטינים מכפרי הסביבה לבג"ץ בבקשה לפנות את השטח השייך להם. המדינה אפילו לא טרחה להכחיש, הודתה בבית המשפט שמדובר בבנייה בלתי חוקית והבטיחה שהמקום יפונה בדרכי שלום ובהקדם האפשרי.
קאט ל: יום ראשון השבוע. השעה רבע ל־2017, עדיין לא ברור סופית אם עמונה תפונה בכוח או פשוט תזוז קצת הצידה, תוך שהיא צועקת גוואלד. קפוא בעמונה, אבל בלבבות תושבי המקום – ואינספור נערי הישיבות, הגבעות וההפקר שהגיעו מכל קצות הארץ לגבעה המטונפת בשקיות זבל, שיירי מזון, גרפיטי, שלטי מחאה בכתב יד ומבני פח זמניים – אין כל מורא; אין גם כל תום או היגיון. יש סוג של רקיעה ילדותית ברגליים ונסיגה לסיסמאות משיחיות שאין דרך להתווכח איתן, כמו "אנחנו כולנו יורשים של הארץ הזאת! יש כלל בלתי כתוב שקרקע איננה נגזלת – היא לא יכולה להיות של הערבים כי היא של היהודים!" כפי שמטיף לנו נריה אופן, תושב יצהר שהגיע לכאן לחזק ויצא מחורפן, בפרט בשלב שבו יועז אומר לו: "אתה מבין שאתה חי במדינה?" והוא משיב ב"אתה מבין שאתה חי בעם היהודי?"
או־קיי. בואו נשים בצד את שלל האורחים לרגע שהגיעו לכאן מתוקף האמונה שלעזאזל מדינת חוק, אלוהים רשם הכל על שמנו בטאבו ועכשיו לך תוכיח שאין לך אלוהים. יועז טוען שהם לא מייצגים, ושעדיף למצוא את מי שאפשר לדבר איתם בהיגיון – וכך אנחנו מגיעים, קפואים כדגים במשאית קירור, אל רויטל הלברשטט, רכזת התרבות של עמונה, שרק הבוקר, לנוכח המשבר, עשתה את הדבר ההגיוני ביותר: "בחרתי לבנות את עצמי מתוך המשבר, ואיך עשיתי את זה? התחתנתי עם בעלי שוב הבוקר בסלון! עם פיג'מות! רק אני והוא ואלוהים".
הלברשטט נסערת בעליל. היא מדברת בשטף, ללא הפסקה, מתיישבת ונעמדת שוב ושוב, נעה בין פרצי תחינה לבכי ומבקשת לפנות, כשימי בשעתו, ללב שלך. "אני פותחת את הלב שלי בפניך, והאמונה שלי היא שיקרה לי פה נס, כי אני רואה ניסים כל הזמן", היא מבהירה. לטענתה, גם אם נעשה עוול לפלסטינים בהקמת המאחז, "לא ייתכן שיתקנו עוול בעוול ולא יראו אותי".
יכולתם להתפנות בהסכמה ובהבנה, כמו במגרון.
"אבל אנחנו זה אנחנו".
האם שילמת אי פעם על המגורים שלך כאן?
"הלוואי שהייתי יכולה. ואני גם לא רוצה את הפיצויים שלהם – הפיצויים האלה, סליחה על הבוטות, זה כמו זנות. אני לא אקח אותם".
אפשר להמשיך – והמשכנו – בדיון, אבל יהיה מוגזם לקרוא לו דיון. מדובר בסערת רגשות מתוקשרת – הטלוויזיה הגרמנית מחכה בתור לראיון עם הלברשטט אחרינו, ותכף אחריהם עומד בתור צוות הטלוויזיה הסינית. לעזאזל, אם הייתי יודע כמה תקשורת ואורחים מבחוץ יהיו פה בכפור הזה, הייתי מביא ערימה של כפפות, כובעי צמר ושוקו חם ופותח דוכן קטן, כמו תייר ברומניה של צ'אושסקו שמביא איתו קצת תחתונים למכירה.
יועז: את הסיבוב הזה אני חייב להתחיל בכמה מילים טובות על רענן שקד, האיש שביקר ביהודה ושומרון בשנה האחרונה יותר מכפי שיצא מגבולות תל־אביב־ראשל"צ כל חייו. בניגוד למסעות שלנו בעבר, רענן נסע הפעם לבד במכוניתו, הפעיל את הווייז לבדו והגיע עד לעפרה. בלי שום בעיה נראית לעין הוא החנה את רכבו (אחר כך לא יזכור איפה) בתחנת הדלק שמעבר לקו הירוק לבדו, הקדים ועמד לבדו בפתח היישוב בלי ליווי צבאי, בלי לטעות בדרך, בלי שזרקו עליו אבנים דמיוניות, ובעיקר בלי יותר מדי חששות מערבים שרוצים לשפד אותו או ממתנחלים שרוצים לעשות ממנו מצות לפסח. ראוי להערכה. וכל זה ברוח אחד מאבות אבותיו של רענן שקד, רבי אלימלך מליז'נסק שחיבר את התפילה: "תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם". ובכן, עד כאן. רענן, שראיתיו בכל מעלותיו כשהגיע בזמן לעפרה ללא חשש, החל כבר מהרגע הראשון לראות חסרונות.
קודם כל היה לו קר, ולכן, בהיגיון הבריא שלו – בתוספת צינון קל – הוא הודיע שאין להקים התנחלויות במקומות קרים. אחר כך החליט שערבים עיבדו את האדמה, ולכן תושבי עמונה גנבו אותה (לא משנה כמה פעמים אמרו לו שהשטח היה ריק מבחינת עיבוד חקלאי, אבל עם בעלות מהתקופה הירדנית), ולבסוף הודיע שאיש אינו תמים, אפילו רויטל הלברשטט (שאני מודה ומתוודה שהיא אישה עם הרבה מאוד רגשות, מילים, תנועות ידיים) – אותה אישה שדיברה איתנו על העולם כולו, חוץ מעל העניין שלשמו התכנסנו בעמונה. בקיצור, רענן בא עם רשימת חסרונות למקום שגם כך עמוס בצרות, ויכוחים ואנשי תקשורת בימים כאלה. וזה לא שאין חסרונות למצוא.
הנה כבר ברגעי הגעתנו הראשונים למקום נמצאו לנו מלווים צעירים יותר ופחות – שבאו לחזק את עמונה וגם לדבר עם אנשים כמונו על אלוהים והארץ ולעשות סלט טורקי מההיסטוריה. זה תפקידם בכוח. צעיר עם פאות ארוכות קרא לנו בוגדים (לדבריו, הוא מגן על הארץ למרות שאין לו כוונה להתגייס) תוך כדי שעשה קומזיץ והחריב את האספלט של מגרש הכדורסל ביישוב. אחר כך צעק שנחזור לתל־אביב. בהקשר הזה חשוב לציין שלא עזרו מחאותיי שאני לא מתל־אביב. לפניו מבוגר שנראה כאילו הוציאו אותו מכיכר אתרים או מכיכר החתולות אחרי שתייה כבדה בארבע לפנות בוקר, ועוד אורחים לא קרואים מבחינת תושבי המקום. בכל אופן, רוב האורחים (כולם דתיים. עם ישראל, גם הימני, נשאר מרחוק) מביאים עציצים ומכתבי תמיכה, ומרגישים שהם עושים משהו חשוב. כבדי ראש ורציניים על גודל השעה, עד שהם נתקלים בפרצופו הסקפטי של רענן.
אבל כדאי לעצור כאן ולתת קצת רקע על המקום ועל הבלגן שלו. הר יפה וקירח בעברו מעל היישוב עפרה. 40 משפחות, חלקן חקלאיות עם כבשים, כרמים ומקצועות חופשיים, שעלו על קרקע שהתבררה כפרטית בזמן שהחיים באיו"ש היו קומבינה אחת גדולה.
ברקע, מדינת ישראל שלא מחליטה כבר 50 שנה איך להגדיר את יהודה ושומרון. ממשלות ימין שמבטיחות הבטחות, אבל עושות אותו דבר כמו השמאל, רק בקול גדול יותר. אין שלום, יש רק זמן שחולף, ומאז דויד גרוסמן הוא כבר לא צהוב.
מה עושים בכל מקום בארץ שבו מגלים שיש בנייה על אדמה פרטית בשוגג? משלמים פיצויים לבעלי הקרקע המקוריים. כך בכרמיאל, בגבעת־שמואל ואפילו בברקן שליד אריאל, כשהממשלה הפקיעה קרקע פרטית של יהודי בטעות ובנתה שם שכונה. בעמונה הכל התהפך. המסמכים התערבבו. ההודעות של המינהל האזרחי לפנות את הקרקע מכיוון שעלו עליה בצורה לא חוקית הפכו למכתבים רשמיים ממשרד הביטחון לגבי החלטה לפתח את היישוב. טענות על בעלות שהתבררו כמופרכות וטענות על בעלות שהתבררו בבית המשפט כנכונות. ובסוף – בני אדם. שעובדים את האדמה ומגדלים כבשים, עובדי משרד ומפעל שלא שונאים ערבים ולא תומכים בגזל אדמות פרטיות. כאלה שנשבעים שלא ידעו, ואני מאמין להם, ורענן לא.
רענן: כי לך תאמין להם. לך תאמין לאנשים שעולים על קרקע ביהודה ושומרון בלי אישורים סופיים ומציבים עליה קרוואנים שמוכרזים כמעט מיד בלתי חוקיים; לך תאמין להם שלאורך 20 שנה – כולל הריסה גדולה באמצע – לא היכתה בהם המחשבה שאולי, ייתכן, רק אומר, מה שהם עושים שם אינו לחלוטין זהה לרכישת דירת קבלן בפתח־תקווה, ולא בהכרח ייגמר בטוב.
אבל יודע מה, יועז? אני אלך לקראתך כי לפחות כאן, בעמונה, יש בינינו יותר הסכמות מאי פעם בעבר: שנינו מסכימים שעמונה צריכה ללכת ושלא מדובר בשום אסון לאומי; שנינו מסכימים שעמונה היא לא באמת הסיפור החשוב, רק סימפטום שלו; שנינו מסכימים שאין לשפוט את המתיישבים בצערם, רק שאני מציע לשפוט אותם בהמשך, כשיגמרו להצטער. בכל זאת, 20 שנות התמהמהות מכוונת מצידם במקום הזה, שמעולם לא היה שלהם, ואני מוכן לנסות, למרות אי־הסבירות הקיצונית, לשמוע את המתיישבים שאומרים לי שהכל נעשה בתום לב. אני מוכן להקשיב לחנה, צעירה יפה שהגיעה לכאן מבני־ברק לפני ארבע שנים וטוענת שלא היה לה מושג.
"באתי ליישוב חי של 40 משפחות עם ילדים, כרם מהמם, גפנים. אמרו לנו שיש שני דונם מתוך 500 שהם בבעלות ערבית – אז חשבתי שלכל היותר יזיזו לנו את הקרוואן. אבל מה שקורה פה זה משפט רשע. יש ילדים שנולדו פה, גדלו פה".
נו, בסדר. אולי חנה ואחיותיה למקום העדיפו שלא לפקוח עיניים, למרות שיהיה קצת מוגזם לטעון לפסטורליות של עמונה; בכל זאת מדובר בגבעה סחופת רוחות עם קרקע טרשית, שאכן קיבלה – מוכרחים להודות – לא מעט אישורי בנייה ותשתיות ממשלה, שכהרגלה קרצה בעין אחת, עצמה את השנייה והימהמה "יהיה בסדר", במקרה שמישהו טרח לשאול לרשותה.
ולא שפנחס ולרשטיין והגרעין המייסד של עמונה שאלו. הם פשוט עשו את מה שנעשה בכל התנחלות אחרת אי פעם; עלו לקרקע תוך התעלמות גמורה מחוק או ממדיניות, גררו את הממשלה בשערותיה לחצאי־הסכמות, קבעו עוד ועוד עובדות בשטח תוך ניצול מרבי של נותני חסות פוליטיים וסנטימנט עממי, ולבסוף תופפו על החזה והכריזו על ניצחון.
מפעל ההתנחלויות נבנה במלואו על השיטה הפרטצ'ית הזו – שיש בה הכל מלבד תום לב – וברובם המכריע של המקרים זה השתלם בגדול. במקרים הבודדים שלא – כמו בעמונה – נאלץ מפעל ההתנחלויות לוותר על המאחז, כמו כל גוף ריגול שפונה עורף לסוכן שנחשף.
אז עמונה נכשלה. אבל בהפסדה הקטן, הזניח, היא מייצגת את הניצחון הגדול, הלאומי, של השיטה המתנחלית עצמה. עמונה חשובה כמו נמלה מתה בתוך שיירת נמלים ענקית וחיה שתגיע ליעד – ובשבוע שעבר היא אכן הגיעה, בשעה רעה, עם העברת חוק ההסדרה. ובואו, אני מניח, לבקר את החבר'ה מעמונה שנה מהיום ותמצאו אותם גרים בכיף בחווילות הפיצויים שניתנו להם בעפרה הסמוכה או במקומות סמוכים אחרים.
אבל האם הם גם למדו משהו? ובכן, בדרך החוצה אנחנו עוצרים אצל אביחי בוארון, יו"ר מטה המאבק בעמונה ואחד מכוכבי התקשורת הבולטים של השבועיים החולפים. בוארון הוא איש גדל־גוף, מרשים, רהוט, שיושב לשולחן גברי מאוד עם כמה פעילים נוספים ואומר לנו, סוף־סוף, את האמת: "כשהם עלו לפה, הייתה להם הערכה שיהיה בסדר, כי ככה עבדה השיטה. שיטת ה'יהיה בסדר' עבדה ביהודה ושומרון, וגנבו סוסים בלי סוף. קודם עשו ואחרי זה הכשירו. הנורמות היו דפוקות, ואנחנו, הדור השני להתיישבות, לא רוצים יותר לחיות ככה ולא נעבוד יותר ככה. אבל אנחנו אומרים: את האזרחים שכבר דפקתם – אל תמשיכו לדפוק".
ונחום שוורץ, תושב עמונה ותיק שהגיע לכאן מיד אחרי טיול פוסט־צבא, אומר גם הוא שלמרות כל מה שאני חושב, היה בימים ההם תום לב אמיתי: "חזרתי מטיול בהודו, ואריק שרון בכבודו אומר לי, 'תעלה'. אז מה אני יודע? היה תום לב מוחלט. כל המבוגרים אמרו לנו לעלות".
בסדר גמור. אבל הנה יועז שואל את היושבים סביב השולחן, "מה יהיה ביום שאחרי?" ואחד מהם – שמעדיף שלא להזדהות – עונה מיד: "חוזרים לפה עם אוהל, מה הבעיה?"
כי גם כשהאנשים האלה הם כבר מזמן שליטי הארץ, אני אומר ליועז, עדיין אין להם חוק. "או־קיי", יועז אומר, "אבל אם חוק – אז שמדינת ישראל תפעל לאכוף אותו בצורה שוויונית. למה לא הורסים את אלפי המבנים שנבנים כל שנה באופן לא חוקי בנגב? למה לא אוספים נשק במגזר הערבי? למה לא שופטים חסידי גור שבונים ישיבה של חמש קומות במקום שתי קומות שאושרו להם? כשזה יקרה, גם מתנחלים יידעו שיש חוק אחד לכולם, ובית המשפט מחליט באופן זהה ושוויוני, ואין רגישות כלפי מי שמפעיל יותר כוח".
סבבה, אני אומר לו. אז בוא נתחיל בעמונה, כי היא כבר כאן, רק 20 שנה יותר מדי. "מה זה עמונה?" יועז מגחך. "סתם אצבע בעין שארגוני שמאל הצליחו לתקוע לממשלה – זה לא באמת ישנה שום דבר, ו־40 משפחות ייפגעו. הפלסטינים שעתרו דרך הארגונים האלה יכלו להרוויח הרבה יותר מפיצוי כספי נדיב".
יועז: הסיפור עם עמונה הוא חוסר יכולת. רפיסות. הרמת ידיים. באין יכולת להשפיע על המדיניות, פועלים ארגוני שמאל כדי למצוא בעלים פלסטינים על הקרקע בכורח החוק הירדני, ואז מגישים תביעות. בבית המשפט המדינה חסרת אונים, כי אין מדיניות ברורה והשטח מוגדר "מוחזק", שפירושו "לא החלטנו". בית המשפט נאלץ להחליט במקום המדינה, ובסוף מאשימים אותו ולא את הפוליטיקאים. אצבע בעין לממשלה שלא החליטה, ובתווך – 40 משפחות.
וכן, אני מתחבר לרצון של המשפחות האלה לגור במקום ולשמור על הבתים. חוק ההסדרה נשמע לי סביר – פיצוי כספי לבעלים שבנו על שטחם הפרטי בשוגג. ולרענן אני עונה שיש לי פרופורציות. מצד אחד זה לא הבית שלו בתל־אביב, שבעלת הדירה החליטה לפנות כי הוא וילדיו עושים רעש, כותבים על זה בעיתון ואז מורידים את ערך הנכס בצורה דרמטית. זה אדמה וחקלאות והרבה דם, יזע ודמעות של אנשים. סתם אנשים חדורים באמונה, כמו החלוצים במשמר־העמק, או במושב שלי שיושב על שני כפרים ערביים, וכולם מרוצים, כי הוא עלה על שטח כבוש מ־48' ולא על שטח שנכבש 19 שנה מאוחר יותר. מצד שני, עמונה היא לא הסיפור הכי חשוב. פינוי או העברה של יישוב כמה קילומטרים או כל מימוש אחר של החלטת בית המשפט – זו טיפה בים. לא חורבן הבית ולא טרגדיה לאומית.
למה הסיפור הזה גדל ככה? כי בשמאל התייחסו אליו כאילו הצליחו להשפיע על משהו, ובממשלת הימין התרוצצו כמו עכברים בכלוב. אומרים, מכריזים וכותבים בטוש על היד מה שאפשר למחוק בקלות כשרוחצים ידיים. לאינטרס הלאומי חשובים יותר עשרות אלפי בני אדם בגליל, שזקוקים לתקציב שהובטח להם, וגם הכאוס בנגב והבלגן בירושלים. יש כל כך הרבה דברים דחופים – והנה בכל זאת גם אנחנו שם. בסוף עמונה תזוז למקום אחר בהר כפי שמציעה הממשלה בהסדר או למטה בעופרה. הטעות היא להתעלם מהיום שאחרי. לבטל דיון על פיצויים, מגורים חלופיים. לחפש נס במקום פך שמן. וזה משותף ליותר מידי אנשים שעוסקים בהר הזה. רענן רואה את ההישג של התובעים מארגוני השמאל, שהצליחו להסיר כמה קרוואנים מההר, ואני רואה טרגדיה של טעויות והרבה מאוד מריחה פוליטית של אנשים פשוטים שלא ביקשו את הסכסוך הישראלי־פלסטיני על הכתפיים שלהם.
רענן: והאנשים הפשוטים האלה גוררים, כנהוג, את ילדיהם לתוך אבק הקרבות האידיאולוגיים שלהם. "אני לא אוהבת את השימוש שלהם בילדים", אומרת לי דוברת מועצת מטה בנימין, תמר אסרף. "ילדים שבמקרה של פינוי עלולים לעבור טראומה – מי יטפל בזה אצלם אחר כך? ילדים שיפנימו את המסר של התנגדות למערכות המדינה".
חנה אומרת שבמקרה של פינוי בכוח, הילדים שלה לא יהיו שם ברגע האמת. "אני לא רוצה שהילדים יחוו את החוויה, אני אוציא אותם מכאן קודם". אבל אצל מרבית התושבים – הילדים כלולים בהעברה. "יש לי פה שבעה ילדים, והם חיים את הכל והם חלק מהכל", אומר נחום שוורץ. "זו לא תוכנית טלוויזיה שאתה יכול לכבות להם באמצע".
יפה. אז הילדים יפונו עם הוריהם – דרך מסך העשן המשטרתי והתקשורתי – כי הסוף הידוע מראש של המאבק הזה אינו מרחם עליהם יותר מכפי שהוריהם לא מרחמים. בדרך חזרה מעמונה, השמש מבצבצת מבין העננים ומסדרת לנוף השומרוני ההררי והמיוער פוזה כמעט טוסקנית. "אני כמעט יכול להתחיל לפתח רגשות לאזור הזה", אני אומר ליועז. "אשכרה אם תמצאו דרך לחולל פה מהפכת תיירות וצימרים כמו בגולן, ישראלים יתחילו להתאהב בשומרון". יועז, שלדעתי מאוהב באזור כבר מגיל התיכון, אומר שבאמת הגיע הזמן שאני אפסיק לכעוס, אתחיל ליהנות מאוויר הפסגות המקומי, אוציא פק"ל קפה ואשחרר אנחת "אחח, איזה מקום".
באמת אחח. איזה מקום יפה ומיותר בתולדות הישראליות. בתחנת דלק מזדמנת אנחנו עוצרים לקפה זריז (הפוך, 11 שקל. שום פק"ל) וביציאה, ברוורס, אני נכנס בעציץ נוי גדול, שמשמש חלק מהגדר החיה של התחנה, ומפרק חתיכה יפה ממנו.
בבקשה. אני את חלקי לפינוי ההתנחלויות תרמתי. •
