לזמרת הפולק־רוק עטורת הפרסים ריקי לי ג'ונס אין שום בעיה לתרום את השירים שלה למוזיקאי תומר בר, כדי שזה יעניק להם עיבודי ג'אז במסגרת סדרת "לא סטנדרטים" שלו. להפך. היא לא מבינה איך עד היום לא פנו אליה מוזיקאים אחרים בבקשה להשתמש בחומרים שלה.
"שיר זאת יצירה ששייכת לכל בני האדם, ואני קצת מאוכזבת מזה שאחרים לא ניסו לתת אינטרפרטציות משלהם לשירים שלי", היא אומרת בראיון מביתה בניו־אורלינס, רגע לפני שהיא עולה על המטוס בדרך לקונצרט משותף עם תומר בר במסגרת פסטיבל הג'אז הבינלאומי של ירושלים. אבל היא משוכנעת שזה לא היא – זה הם. "אולי זה בגלל שההופעות שלי דומות קצת למחזות, ורבים לא מצליחים למצוא את הדרך הנכונה לעשות להן גרסאות כיסוי. יש לי קול ייחודי, וזה עושה את הכל ליותר קשה לביצוע".
אם הייתם פותחים את הרדיו אי־אז בשנות ה־80, סביר להניח שהייתם שומעים את קולה המיוחד של ג'ונס, שפרצה לתודעה ב־1979 עם הלהיט הגדול ביותר שלה Chuck E's in Love והוכתרה כקול רענן, יוצא דופן ונושא בשורה בתוך עולם הדיסקו והפאנק. "כשאני הופעתי בסצנה, ג'וני מיטשל הייתה הזמרת־יוצרת היחידה, ואני חושבת שיש אנשים שגם היום מתייחסים אליה כאילו היא יחידה מסוגה", אמרה לי ג'ונס בראיון קודם שערכנו לפני מספר שנים. "לכן, בהתחלה הייתי נחושה להתרחק ממנה ולדאוג שאף אחד לא ינסה להשוות בינינו. זה היה קשה, כי אנחנו גם דומות במראה החיצוני, אבל הייתי חייבת להילחם על הייחודיות שלי כדי לפלס לעצמי מקום".
בימים אלה המקום שלה מבוסס מתמיד. אחרי עשר שנים ארוכות של היעדרות מהאולפנים, ג'ונס יצאה עם אלבום טרי, The Other Side of Desire. עולם המוזיקה קיבל את האלבום בזרועות פתוחות, כמו גם את השיבה של ג'ונס אל מרכז הבמה. "ההשראה הראשונה היתה בעצם העזיבה של לוס־אנג'לס, כי פשוט לא יכולתי לסבול את המקום עוד. כל יום בלוס־אנג'לס נראה לי כמו יום נוסף שמוביל לשום מקום. הגעתי למקום הנמוך ביותר בחיי, שמשם אין לך ברירה אלא להתחיל מחדש".
את ההתחלה החדשה היא מצאה בניו־אורלינס. "זה מקום עם שורשים. אנשים חיו פה דורות על גבי דורות. זה לא משהו שאפשר למצוא בחוף המערבי", היא אומרת על ביתה החדש. "המוזיקה שורה פה בכל מקום, ואני מרגישה כל יום שאני מלאת חיים".
The Other Side of Desire הופק באמצעות מימון המונים. בעוד אמנים מהדור שלה מבכים את השינויים הטכנולוגיים בתעשיית המוזיקה, ריקי לי ג'ונס דווקא חוגגת את הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל. "הדור שלפני, ג'וני, דילן, היתה להם הפריבילגיה להיות העילית. הם לא יצרו קשר עם המעריצים, וזה אפילו נחשב לפחיתות כבוד. היום אנחנו חיים בעידן של 'מוזיקה חברתית', והאמנים הצעירים נחושים לבנות לעצמם קריירה, מחזרים אחרי כל מעריץ באופן אישי, שולחים אי־מיילים, מגייסים מימון. אני מצאתי את עצמי על הסף שבין הישן לחדש. אני טיפוס מתבודד שחייב להיות יותר פתוח לאנשים, וזה עשה לי רק טוב. אני לא מסרסרת באמנות שלי, אבל הנה עכשיו אני מוצאת את עצמי עונה לשאלות שלך, כשלמען האמת זה לא הדבר שאני הכי רוצה לעשות כרגע. אבל אני עושה את זה כי זה פותח בפני הזדמנות לדבר עם אנשים בכל העולם, לא רק עם המעריצים".
• ריקי לי ג'ונס תופיע מחר ב־14:15 במוזיאון ישראל, במסגרת פסטיבל הג'אז הבינלאומי של ירושלים
