לוקח לי זמן להבין מה מזכירה לי החבילה שבה מגיע האייקוס. היא מרובעת, צבועה כולה בלבן הכי טוטאלי שיש, כמו הרובוטים המבהיקים האלו מ"מלחמת הכוכבים". מצולמת עליה ציפור צבעונית שאני אוהבת: יונק הדבש. כמעט לא נעים לי לפתוח אותה מרוב שהיא יפה. היא נראית לי ראויה לאצבעות מעודנות של מנכ"לית בנק או של שופטת בית משפט עליון, לא לידיים הפושטיות שלי שעדיין נושאות את ריח השום שקילפתי בצהריים. פתאום אני מבינה: ככה בול נראתה החפיסה של האייפון שש פלוס המוגזם עד בושה שקניתי לילדה שלי ליומולדת 10. כבר בחבילה המעוצבת הזו יש הצהרת כוונות: מדובר פה באיי־סיגריה, הסיגריה של דור העתיד.

בפיליפ מוריס הזהירו אותי אלף אלפי אזהרות לא לקרוא לזה הסיגריה הבריאה. יש להם עוד כמה שנים טובות עד שהם יעשו את כל המחקרים, יציקו לכל קבוצות המיקוד, ויעברו את האישורים של כל משרדי הבריאות בעולם. בינתיים הם כן מוכנים לאשר לי שיש בה הרבה פחות מהרעלים שיש בסיגריה רגילה, הפחתה ענקית של בין 90% ל־95%. מה שאומר שדבר אחד הם כבר יכולים להבטיח עכשיו מבחינה מחקרית: פחות מסוכן לי לעשן את האייקוס מסיגריה רגילה.

לא שזה מעניין אותי יותר מדי, לא מגיעים לשנת 2016 כשאת עדיין מעשנת עם מודעות כלשהי לבריאות או רצון להצליח לרוץ תריאטלון בגיל 89. אנשים כמוני לא מאמינים למדע. אני עדיין מחכה למחקר שייצא עוד עשר שנים ויקבע שהכל היה טעות איומה: הסיגריה כן טובה לבריאות, מה שהורס אותה זה כל הצנוניות והנבטוטים האלו, בעיקר קייל. זה לא סתם שחנויות לטבע מסריחות כמו כלוב של אוגרים ששכחו לנקות אותו.

קראו עוד: כך פיתחו את הסיגריה האלקטרונית החדשה

מה שכן מעניין אותי זה שני דברים: הטעם והעשן. בגלל זה תמיד נורא הצחיקו אותי כל המנסים להיגמל האומללים שהסתובבו לידי עם סיגריית ניקורט. אז כן, אני מבינה שיש בתוך זה את החומר הממכר של הניקוטין, אבל בחייאת, אדוני, אתה לא רואה שאתה מסתובב עם עט פלסטיק לעוס בתוך הפה שלך כמו דולי פרטון בתפקיד המזכירה ב"תשע עד חמש"? ובכלל, איפה העשן שלך? כמו כל מעשן, גם אני נצר למשפחת הדרקונים. בלי שאני מפריחה איזה עיגול תכלכל לאוויר, אני לא מרגישה חיה.

אז מבחינת העשן, העשן של האייקוס בהחלט מספק, למרות שבפועל לא מדובר בעשן, אלא באדים. כן, אדים של משהו שהתחמם, כמו אלו שעולים מסלסלת עלי במבוק של כופתאות דים סאם. יש בזה משהו פריזאי ורומנטי ומענג, בלהעלות את האדים האלו לאוויר, במיוחד ביום חורף. גם המכל שמחזיק את ההיטס, שזה ה"סיגריות" הקצרות שמכניסים פנימה, ובכן, גם המכל הזה מקרין המון חום ומנחם להחזיק אותו בין האצבעות הקפואות שלי. והכי נחמד: האייקוס חסרת ריח, היא לא מעלה לאוויר הבית את ארומת הטבק החלודה והנשכנית שהבת שלי כל כך מתלוננת עליה. במקום זה, היא מעלה מין דוק כזה עדין עם ריח עשבים נקי. לוקח לי זמן להבין מה זה מזכיר לי: נרגילה. אני מסתובבת ברחוב כמו הזחל הכחול של אליס, עם פאקינג מיני־נרגילה משלי.

כיוון שהאייקוס חדשה דנדשה, היא מביאה איתה גם סיפוק סדיסטי. אני, למשל, נכנסתי איתה לסניף סחי ושנוא במיוחד של רשת בתי קפה, כזה שבו כבר העירו לי כטריליון פעמים שאסור לעשן, אפילו בחוץ, הדלקתי אותה וחיכיתי לפרצופים המגנים. "זה לא סיגריה", אמרתי לשגרירת האוויר הנקי החמוצה שניגשה לנזוף בי, "זה מוצר חדש, ואין בו עשן, ואין בו עישון פסיבי. רואה?" ועם זה פלטתי לפרצופה את עננת הדים סאם המהבילה שלי, "זה אדים".

אשר לטעם, תלוי. בן הזוג שלי, שמעשן אך ורק כאמל של מפונקים, נרתע קצת מהטעם הראשוני ולקח לו זמן להתרגל לזה. כשלעצמי, התמכרתי לטעם של האייקוס כמעט מהפאף הראשון. הוא פשוט טעים לי ונפלא לי, מרענן כזה, כאילו שאני שמאן אינדיאני שמעשן עלי בננה מגולגלים. במיוחד הטעם שנדמה לי שקוראים לו "המעודן", זה שבא בחפיסה עם הכתום מטאל. אפשר להבין מזה אחד משני דברים. או שאני אנינת טעם בערך כמו מוכרת תיקי שאנל מזויפים, או שמה שמעניין אותי בסיגריות זה לא טעם הטבק, אלא הטקס עצמו. והאייקוס נותנת את הטקס, או־הו, איך שהיא נותנת את הטקס.

עישנתי אותה במשך שלושה ימים, והנה מה שגיליתי: חלפו הימים הנפלאים בהם עישנתי בשרשרת סיגריה אחרי סיגריה ולפעמים אף הדלקתי חדשה בעוד הישנה בוערת כמו חזרזירת מטעים. במקומי, צצה ועלתה נערת טקס תה יפני עדינה, שמתקינה בתנועות מדוקדקות את פיקס הטבק שלה. האייקוס היא היי־מיינטננס: צריך להטעין אותה בתוך המטען, צריך לחכות שהאור הירוק יפסיק להבהב במטען, צריך להוציא משם את המכל המחומם, צריך לשים בפתח את ההיטס, ה"סיגריה", צריך ללחוץ על הכפתור עם האור הירוק עד שהוא יהבהב, מה שאומר שהמכל מחמם עכשיו את הטבק שלי. זה גורם לי לחשוב פעמיים לפני שאני מחליטה לעשן עוד אחת. האם אני בטוחה שבא לי להתחיל להכניס ולהוציא וללחוץ על כפתורים כאילו שאני משגרת מעבורת חלל לירח? לא עדיף ללעוס במקום חתיכה מהשיער שלי ולקבל מזה את הקיבעון האוראלי שלי?

ועדיין, בתום ארבעה ימי התנסות, נראה לי שהתמכרתי לאייקוס. לא כיף לי יותר לעשן סיגריות אמיתיות, אני מנסה ויש להן טעם של שקית אשפה שעולה באש, מה שגורם לי לחשוב על זולות של הומלסים בסרטים. והכי חשוב: אני לא מסריחה יותר. לאייקוס אין עשן, אין לה ריח, היא לא אופפת אותך בארומה של מי שזה עתה שב מטקס העלאת אלמנה למוקד בגנגס. אני יודעת את זה, כי הבת שלי אומרת לי. "אמא, את מריחה ממש טוב", היא אומרת, והיא גם חזרה לחבק אותי. "מה, לא הרחתי טוב קודם?" אני שואלת. "ממש לא", היא עונה, ועושה פרצוף של אמא. יא עתיקה, לא ידעת שאת מרעילה את כל הבית עם המנהג הפגאני המביך הזה שגררת איתך משנות ה־80? והאמת היא שלא, לא ידעתי, הדחקתי את הסבל של הילדה שלי עם כל מחקרי הסרטן והרופאים שהפריעו לי ליהנות בדרך. כבר בשביל זה היה שווה, בשביל לחזור לא רק להריח טוב, אלא גם לראות טוב, מה העישון של סיגריה אמיתית עושה לאנשים הכי אהובים.